פרשת: צו | הדלקת נרות: 18:16 | הבדלה: 19:34 (ירושלים) 

הקדשות שיעורים

להקדשות אתם מוזמנים ליצור קשר בטלפון :02-6461328

חדשים מהרב

“הא לחמא עניא”: יציאה משיעבוד המעצמות בכל דור | הרב ערן טמיר
play3
הרב ערן טמיר FIX
מצוות חובת המלחמה היא חלק הכרחי במצוות יישוב ארץ ישראל | הרב ערן טמיר
play3
הרב ערן טמיר FIX
פרקי “אורות המלחמה”: מיקוד קצר וקולע עם הרב ערן טמיר | פרק י’: שתי הדרכים לחיסול הרע בעולם
play3
הרב ערן טמיר
פרקי “אורות המלחמה”: מיקוד קצר וקולע עם הרב ערן טמיר | פרק ט’: המתח הפנימי שלנו, בין אחריות לאומית ואוניברסלית
play3
הרב ערן טמיר
“קול מלחמה במחנה”: שלושה סוגי קולות מלחמה אפשריים | הרב ערן טמיר
play3
הרב ערן טמיר FIX
חטא העגל גורם לכל המלחמות בעולם עד ימינו. מה ההיגיון? – פרשת כי תשא | הרב ערן טמיר
play3
הרב ערן טמיר FIX

תורה וכלכלת הבית

Play Video
video
play-rounded-fill
[fwdevp preset_id=”meirtv” video_path=”https://vimeo.com/232843620″ start_at_video=”1″ playback_rate_speed=”1″ video_ad_path=”{source:’https://meirtv.com/wp-content/uploads/2022/02/logomeir2.mp4′, url:”, target:’_blank’, start_time:’00:00:01′, fwdevp_time_to_hold_add:’0′, fwdevp_add_duration:’00:00:07′}”]
מספר פרק בסדרה : 5
מעשה מחכם ותם | הרב זיו רווה
שמירת ברית הלשון בזמן מלחמה - לאזכרת הרב צבי יהודה קוק זצ"ל | הרב ליאור לביא
במגילת איכה ירמיהו הנביא אומר “ותזנח משלום נפשי,נשיתי טובה”,כלומר בגלות נזנחה השלמות כי הטובה נשכחה ממנו. בגלות אין אפשרות לגלות טובה. הגמרא במסכת “שבת” דורשת עה”פ הזה מספר דרשות,לפי אחת הדעות הטובה שנשכחה מאיתנו בגלות היא “מטה מוצעת ואשה מקושטת לת”ח”.אומר ע”כ הרב בעין אי’ה שכל אחד מאתנו רוצה לחיות חיים שקטים,רגועים ומסודרים שמגלים שלימות.אם אנו באמת רוצים לחיות חיים כאלו אז צריך שתהיה התאמה בין הדרישות הרוחניות,הערכיות,האלוקיות שלנו לדרישות הטבעיות.יש ליצור יחס נכון בין האידיאלים הגדולים לצדדים הטבעיים,שאחד מהצדדים הללו הוא היחס לממון ולפרנסה.אברך בישיבה לא יכול לומר,”אני לומד תורה לא אכפת לי מהפרנסה”,זה לא חיים שלמים.יחד עם האידיאלים הרוחניים צריך להכיל גם חיים מסודרים ואת העינוגים הראויים לאדם בצורה טבעית,העינוגים שהם חלק מהנטיות הבסיסיות שבאדם,למרות שזה מותרות,שזה מעבר להכרחי(למשל אנו לא שותים רק מים,כי יש נטייה טבעית ליותר מזה,לחיים יותר מפותחים),וזה לא ביטול תורה ואני לא הופך לפחות רוחני בגלל זה.נפש שלמה יודעת לתת מקום לכל חלק מחלקי החיים,גם מה שנראה כסותר את ההתעלות הרוחנית.כמו שאומר הרב ב”שמונה קבצים” שאדם שעובד את ה’ מתוך מקום קטן של הרגל ושל שכר ועונש אז ממילא כל המעשים שהוא עושה יונקים מהצד הקטן והשפל הזה,כגודל השמש גודל הקרניים היוצאות ממנה.לאחר זמן כאשר אדם זה מתעלה ומבין שהמקור הוא הרבה יותר גדול,פתאום הוא עובר לקיצוניות השניה,הוא מתחיל לשכוח מעצמו,להיות אדם כללי שרק חושב על כולם ושוכח את הצדדים הטבעיים שלו.אדם זה מגיע למצב שאין לו זמן לאכול ארוחת בוקר,אין לו זמן להתעסק בעצמו כי הוא מרגיש שזה ביטול תורה,זה כלום לעומת ערך הכלל.אדם זה בהתעלותו מאבד “קנינים שהם לכאורה קטנים,אבל באמת נכבדים הם מאוד” – אדם זה מזלזל בכל מיני דברים שלכאורה נראים קטנים,אך לדברים אלו יש כובד רב.הדברים הטבעיים,היחס למשפחה,הפרנסה,הדברים כביכול הקטנים האלה הם דברים גדולים וחשובים שאין לזלזל בהם.ההתעלות הרוחנית לא סותרת את זה,אלא צריכה להשתלב עם זה.אדם שלומד צריך לשאול את עצמו שאלות פשוטות,האם הוא אוכל מספיק,האם הוא ישן מספיק,מתייחס מספיק למשפחה,אם התשובות לשאלות הללו שליליות אז צריך לטפל בכך.”לא קל הוא הדבר להכיר את כל התווים המדויקים בתוך ההתרוממות הרוחנית הכללית.אבל כמה שקשה היא עבודה זו בהתחלתה,מוכרחת היא,כי אם יהיה האדם מאבד את הרשמים המעשיים כפי דייקנותם,מטשטש הוא בזה את הסגנון היותר חזק שבחיי המעשה,שהוא הבסיס לחיי הרוח היותר רוממים” – כשיש שבירה של הבסיס הטבעי,המעשי של החיים, אז ממילא זה פוגע בחיי הרוח.לא יכול להיות שאדם ישאיר את הבית מפורק ויבוא לביהמ”ד.אנשים אלו מתעוררים רק כשהם חוטפים את המכה,רק שזה מגיע למשבר.”יכול להיות שיהגה,שיחשוב,יצייר וידמה שהוא עדיין שט בעולמות אציליים, שהוא שואף לאידיאלים רמים,אבל הכח הפנימי מסולק הוא ומטומטם ע”י הטמטום המעשי” – כלפי חוץ אולי נראה שאותו אדם לומד ומתעלה,אך התשתית של הכל חסרה,הכל ריק ונגוע.לכן,ממשיך הרב בעין אי’ה אע”פ שתלמיד חכם מבחינתו מעדיף בכלל לא לישון,הוא מרגיש שזה בזבוז זמן,שזה מיותר,בכל זאת הוא חייב מיטה מוצעת,לא להיזרק במיטה כי אין ברירה,ללכת לישון עם הבגדים והכל,אלא צריך סדר בחיים,ברגע שיש סדר בבית,יש סדר בלב וסדר בראש.זה מה שירמיהו הנביא אומר שבגלות “נשיתי טובה” הוא שכח את החיים הטבעיים המסודרים.דבר שני הוא “אישה מקושטת לת”ח” – מסביר ע”כ הרב שגם עם כל התעלותו אין לו לזלזל בדברים הטבעיים הללו,בהתקשטותה של אשתו.הוא צריך לשים לב לפרטים “הקטנים” הללו,לא לזלזל בהם,שקידתו בתורה לא צריכה לסתור זאת,אדם שאשתו מתקשטת בחוץ ולא בבית זה מלמד אולי ע”כ שהוא לא שם לב לכך,אז ממילא למה שתתקשט בביתה?כשעמ”י חי חיים נורמאלים יש התאמה בין הכוחות הללו,יש סדר ושלמות,אך בגלות לא ניתן לגלות את ההתאמה הזו.בגלות מי שהיה שוקד בתורה היה מזלזל בחיי הטבע,היה הולך לחיי הקצה.זו הדרכה המתאימה לגלות,שם מי שהיה מתעסק בעניינים הטבעיים זה היה בא על חשבון ההתעלות הרוחנית שלו,אצלנו בא”י זה לא סותר,זה משתלב יחד,ההתעלות הרוחנית מתגלה בתוך החיים הטבעיים,ולפ”ז מסביר הרב למה א”י נקראת “ארץ זבת חלב ודבש”,לכאורה החלב והדבש זה מותרות,זה לא הכרחי,יותר הגיוני שהקב”ה יגיד לאברהם שהארץ שירשו בניו תהיה “ארץ חיטה ושעורה”,ארץ כזו שיהיה להם בה את כל הדברים ההכרחיים לקיומם.אם לא יהיה להם חיטה ושעורה,מה יעזור להם החלב והדבש?אלא מסביר שם הרב שזה בדיוק העניין שלנו.יש אנשים שבאישיותם לא יכולים לחיות חיים רחבים,אנשים אלו ברגע שיזכו בלוטו זה יהרוס להם את החיים,הנפש שלהם לא יכולה להכיל זאת. לעומתם יש אנשים אחרים שכן יכולים להכיל זאת,שאם הם יחיו חיים רחבים הם יעשו עם זה נפלאות.אותה חלוקה יש גם בין עמים,יש עמים שצריכים לחיות חיים מצומצמים וקטנים,ורק כך יוציאו את ייעודם בצורה טובה,לעומתם יש כאלו שיכולים לחיות חיים רחבים וגדולים.כשהקב”ה אומר לאברהם שהארץ היא “ארץ זבת חלב ודבש” הוא לא בא רק לספר לו בשבחי הארץ,אלא בא לספר לו על מעלת זרעו,שיהיו אנשים כאלו שמסוגלים להכיל את רוב הטובה הזו,שהם יהיו אנשים כאלו שלא צריכים לחיות חיים קטנים ומצומקים,אלא כאלו שיכולים להתפשט על כל מרחבי החיים,גם על המותרות,גם על החלב והדבש בלי שזה יסתור כהוא זה את מעלתם הרוחנית,ההפך,את האלוקי הם יגלו בכל מרחבי החיים,השפע החומרי לא רק שלא יפריע,אלא ירחיב את הדעת,את התורה.אך אם זאת צריך לזכור ש”שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם אישה נאה,דירה נאה וכלים נאים” – דברים אלו מרחיבים את הדעת,אך הם לא עיקר הדעת,הם תוספת והרחבה ולא המרכז,לכן יש גרסה שאומרת “מחריבים דעתו של אדם” ולא “מרחיבים” כי זה תלוי בנקודת המוצא,אם אתה נותן לזה את היחס הנכון אז ממילא זה “מרחיב” אך אם אתה חושב שזה העיקר אז זה “מחריב” את דעתך.הרצון שלנו כמשפחה לחיות חיים רחבים, חיים גדולים,גם מבחינה כלכלית,הוא רצון נכון ומתוקן,וודאי בא”י,וודאי בתהליך גאולה,וודאי אצל ת”ח שהופעת חייו היא מיטה מוצעת ואישה מקושטת.כמו שאומר הרב שבאדם יש שתי תכונות בסיסיות שישמחו אותו מאוד אם הם יתמלאו והוא יצטער מאוד אם הם לא יתמלאו.התכונה הראשונה היא תכונת ההרחבה.תכונה זו מתבטאת בכל,בממונו,בידיעותיו וכו’,אם נטייה זו תצא אל הפועל הוא יהיה מרוצה ואם לא אז לא,בין אם זה בדברים חומריים ובין אם ברוחניים.תכונה ראשונה שהיא תכונת בסיס באדם היא הרצון להתרחב.אבל עם זאת צריך לדעת שככל שהחיים מתרחבים כך ממילא הסכנות יותר גדולות,כי יש ליצור את היחס הנכון,את האיזון בחיים הרחבים האלה.אדם שתכונת ההרחבה שבו לא יצאה אל הפועל יש לו צרות של עניים,אדם שלא מוציא לפועל את התכונה השניה,את ההרמוניה,את היחס הנכון,יש לו צרות של עשירים.תכונת ההרחבה היא נכונה מאוד,זה טבע האדם,אך יש ליצור פרופורציה ואיזונים,להבדיל בין עיקר לטפל,צריך לדעת שאם כרגע מבחינה כלכלית למשל אני מנוע מלקנות כל מיני דברים,בכל זאת אם יש אהבה,אם יש נפשיות שמכילה את הכמות הקטנה הקיימת,זה שווה הרבה יותר מההתפשטות הכמותית,כמו שאומר שלמה המלך “טוב פת חרבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב”,צריך להתרחב,אך עם זאת לחיות בהתאמה,ביחס נכון בין הפנים לחוץ,בין העיקר לטפל.אנו רוצים מצד אחד הרחבה ומצד שני התאמה.מהי ההתאמה הנכונה?הגמרא במסכת “ברכות” מספרת על אמימר,מר זוטרא ורב אשי שישבו לאכול יחד.הביאו לפניהם תמרים ורימונים,כנראה כמנה אחרונה או משו כזה.מר זוטרא לקח חתיכת בשר וזרק אותה לעבר רב אשי,ואז התחיל דיון בין החכמים,האם זורקים אוכל או לא.אמר לו רב אשי מה אתה זורק אוכל,הרי לא זורקים אוכלים.ענה לו ע”כ מר זוטרא,מה שאסור לזרוק זה רק את הפת,אך דברים אחרים מותר לזרוק.בכל אופן הגמרא דנה בכך ובסוף מגיעה למסקנה שיש הבחנה בין דברים שנמאסים לדברים שלא,דבר שיוכל להימאס בזריקה אסור לזרוק,אך דבר שלא ימאס מותר לזרוק.מסביר הרב יסוד גדול בסיפור הזה.אמרנו שאחת מהתכונות הבסיסיות של האדם היא לחיות חיים רחבים,לכן ממילא הרבה פעמים אנו נוטים לזלזל בדברים הבסיסיים ההכרחיים,כל מה שהוא קיומי אנו הרבה פעמים מבזים אותו,מזלזלים בו כי הרי אנו רוצים מעבר לזה,אנו לא רוצים רק את ההכרחי.אומר הרב,ההנהגה השלמה של האדם צריכה להיות שהוא יכבד ויאהב את החיים ההכרחיים.זה שלאדם יש נטייה לחיים רחבים,זה לא סותר את זה שכשהוא נפגש עם חיים הכרחיים הוא מכבד ומעריך אותם.כשחז”ל אומרים שאסור לזרוק את הפת,הם מלמדים אותנו שאסור לזלזל בהכרחי,נכון אתה רוצה להתרחב ולחיות חיים מותריים,אך אל תזלזל בצד ההכרחי,הקיומי.לעומת זאת המותרות,נכון שאסור להשחיתם ולהמאיס אותם,כי מיעוטם יפה והכרחי,כמו שבעבר היו נוהגים ללמד את התינוקות את האותיות בעזרת מריחת דבש על צורת האות, כדי ללמדם שגם את הדבש,גם את המותרות התורה כוללת,לכן אין לזרוק את המותרות,אין לזלזל בכך.כלומר את הפת,את ההכרחי והקיומי אסור לזרוק,אסור להגיע למצב שמרוב שאנו מתעסקים במותרות אנו מבזים את ההכרחי.לעומת זאת,לגבי המותרות אנו לא אומרים שצריך לזרוק,אך גם אין איסור לזרוק,יש הבחנה בין דברים שממאיסים לדברים שלא.חשוב מאוד להרחיב את החיים,אך צריך להבדיל ולא להגיע למצב שהמותרות נהפכים להיות ההכרח,להיות עיקר החיים,מדברים שהיו היקף והרחבת החיים הם נעשים עיקר החיים,אנו נעשים משועבדים לכך וחיים את החיים הרחבים,אנו מגיעים למצב שאנו חייבים זאת,לכן מורים לנו חז”ל שאת שאר האוכלים שהם לא פת ראוי לזרוק.את מה שהוא הכרחי,את הפת,לא זורקים,את המותרות בגבולות הנכונים לא זורקים,אך מה שהוא מעבר לגבול,מה שכבר מוגזם,צריך לזרוק.אין להמאיסם ולאבדם,אין לשכוח מכך לגמרי,אך גם לא צריך להשתעבד לכך.לאחר סיפור זה הגמרא ממשיכה ומספרת על שני מנהגים שהיו עושים לפני החתן והכלה.מנהג ראשון הוא שהיו מביאים צינורות לפני החתן והכלה ומזרימים יין בצינורות הללו.מנהג שני שהיו עושים הוא שהיו זורקים לפניהם קליות ואגוזים,כמו שבימנו זורקים סוכריות,אבל מה שעשוי מחיטה,גלוסקאות,לא היו זורקים עליהם.מסביר ע”כ הרב ששמחה,נעימות ומתיקות הם דברים הכרחיים,יין זה דבר טוב,אך צריך שזה יהיה באיזון הנכון,שלא יגיע להוללות ולהגזמה,שרוחב החיים לא יהפוך לעיקר החיים.לכן היו נוהגים לשפוך יין בצינורות – הצינור מסמל דבר מוגבל,דבר תחום,והיין מסמל את השמחה,בכך באים ללמד את החתן והכלה שהדברים המשמחים הם חשובים מאוד, הם מרחיבים את החיים,אך צריך שזה יהיה בצינור,שזה יהיה בצורה מוגבלת ונכונה ולא בלי הגבלה.מנהג שני הוא שזורקים לפניהם קליות ואגוזים,מה הרעיון?יש צד טוב בזריקה הזאת,כמו שבבר מצווה זורקים על הילד סוכריות,ועומק הרעיון של המנהג הזה הוא כדי ללמד את הילד שיכניס גם את הטופי לתורה,שידע שגם הרחבת החיים כלולה בתורה,אך עכשיו אנחנו זורקים את הטופי כדי ללמד אותו שזה לא העיקר,שזה לא הכרחי,לכן אין לתת לזה חשיבות יתירה.אנו מלמדים את החתן והכלה שהם צריכים לעשות את ההבדלה בין העיקר לטפל,לדעת להחליט מה הכרחי בשבילם ומה מותרות,על המ ניתן לוותר,ולכן זורקים קליות ואגוזים,אך את הגלוסקות לא זורקים,את מה שהוא הכרחי לנו,את זה בשום אופן לא זורקים,את זה חייב לשמר ואין לזלזל בכך,לגבי ההרחבות.המותרות יש לדעת להשתמש באיזון הנכון,לתת לזה את המקום,להרחיב את החיים,אך באיזון נכון כדי שזה לא יחריב את החיים.את זה חשוב מאוד ללמד את הזוג בתחילת דרכם,כאשר הם באים לבנות את ביתם. עצם הנטייה לתורה וכלכלה,להרמוניה בין הכוחות,זה טבעי לגמרי ובסדר גמור,הנטייה לחיים רחבים היא נטייה נכונה,אך מצד שני אנו צריכים לשמור את הגבול והיחס הנפשי הנכון,לא לזלזל בהכרח כי אנו רוצים לחיות חיים רחבים,אך גם להרחבה לתת את המקום הנכון הן מצד ההתפשטות הכמותית ובעיקר מצד היחס האיכותי.לכן את מה שהוא מוכרח ואת מה שהוא מותרות בגבול הנכון לא זורקים,ודברים שהם מותרות שלא הכרחיים זורקים.לפעמים כשאנו מוצאים שנטינו לצד אחד,יש לאזן לצד השני.יש להיזהר משתי הנטיות הללו,לא לחיות חיי סיגוף ומצד שני לא להשתעבד למותרות,היחס והאיזון הנכון הוא העיקר,צריך לא לחיות בלחץ ולומר שנצטמצם בכל,אך גם מצד שני צריך לדעת מה היכולות שלנו ולהסתדר על פיהם בפרופורציה הנכונה.בעזרת ה’ שנזכה לאחד בין הדברים בצורה הנכונה,אמן!
אורך השיעור: 64 דקות

רוצה להיות שותף בהפצת שיעורי תורה? בחר סכום!

סכום לתרומה

ש”ח 

כיצד נוח לך להמשיך?

No data was found
[fwdevp preset_id=”meirtv” video_path=”https://vimeo.com/232843620″ start_at_video=”1″ playback_rate_speed=”1″ video_ad_path=”{source:’https://meirtv.com/wp-content/uploads/2022/02/logomeir2.mp4′, url:”, target:’_blank’, start_time:’00:00:00′, fwdevp_time_to_hold_add:’7′, fwdevp_add_duration:’00:00:07′}”]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תורה וכלכלת הבית

Play Video

הרשמה חינם
דרך חשבונך בגוגל יתן לך:

  1. דף בית מותאם עם רבנים וסדרות מועדפים
  2. היסטוריית צפיות וחזרה למיקום אחרון שצפית
  3. הורדת וידאו ושיפורים אינטראקטיביים בנגן
  4. ועוד הטבות מתפתחות בהמשך השדרוג של הערוץ!
דילוג לתוכן