הגמרא במסכת “סוטה” עוסקת באיש שחושד באשתו שסטתה,ואומרת ע”כ עפ”י דברי הכהן אל האישה הכתובים בתורה בפרשת סוטה “אם לא שכב איש אותך ואם לא סטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה” – שהמילה הנקי כתובה בכתיב חסר,ומכך דורש ר’ עקיבא את הדרשה המפורסמת “איש ואישה,זכו – שכינה ביניהם,לא זכו – אש אוכלתם” ומסביר רש”י שאת המילה הנקי ניתן לדרוש או מלשון נקיות או כחנקי,כלומר מלשון חנק,אז ממילא “אם זכו שכינה ביניהם” ומסביר רש”י שהקב”ה חילק את שמו ושיכן אותו ביניהם,כלומר את האות י’ שם אצל האיש ואת האות ה’ שם אצל האשה,ואז ממילא אם זכו ושניהם לא נופלים אז ממילא שכינה ביניהם,כי הקב”ה השכין את שמו ביניהם,אך אם לא זכו “אש אוכלתם” כי הקב”ה מסלק את שמו מביניהם,מוציא את האותיות י’ ו-ה’ ונשאר אש ואש.ממשיכה הגמרא ומביאה את דברי רבא שאומר שהאש של האישה יותר גדולה מהאש של האיש,בגלל שאצל האיש האותיות המרכיבות את המילה אש מופרדות,האות י’ מפרידה ביניהם,לעומת זאת אצל האשה המילה אש צמודה,האות ה’ באה רק אח”כ.גמרא זו במבט ראשון נראית מוזרה מאוד,לכן צריך להבין מה כתוב כאן כי כנראה שיש כאן דברים עמוקים מאוד.
אומר הרב ב”שמונה קבצים” קובץ א’ פסקה קלח’ שלפעמים יש מציאות כזו שאדם הולך בתמימות עפ”י מה שהוא התחנך, כלומר כ”א עושה את מה שאבא שלו עשה,והאבא עושה את מה שאבא שלו עשה וכו’.אז “כשאדם הולך עפ”י תומת חינוכו” – לפי איך שהתרגלתי לחשוב ולחיות “עומד במצב הפשטות של אמונה וסדר מוסרי” – אז חייו הם מאוד פשוטים,הוא יודע מהו סדר החיים,יש לו אמונה פשוטה ותמימה,יש לו סדר חיים פשוט.אדם זה לא גונב כי הוא התחנך שגניבה זה דבר לא מוסרי,הוא מתפלל כי הוא התחנך מגיל קטן שיש להתפלל.אדם שנמצא במצב כזה,מצד אחד נמצא ביתרון גדול כי הוא יונק משורש מאוד עמוק שלא מתחיל ממנו,הוא מתחיל מאבא וסבא ככה עד סיני,עד “אנוכי ה’ אלוקיך שאר הוצאתיך מארץ מצרים”,מצב זה טוב כי אדם זה לא עומד כשופט ומבקר ביחס לתחושות שלו,לרגשות שלו,להבנות שלו בקשר לאלוקים, בקשר להופעת האמונה והמוסר,ביחס לקיום מצוות,הוא כלל לא נמצא במצב הזה.אך בגלל שהאדם צריך גם להזדהות עם הדברים,לא מספיק שהוא יעשה רק בגלל שאבותיו עשו,לא מספיק להיות הבן של,אלא צריך גם להיות אני עצמי,לכן הרבה פעמים האמונה התמימה והמידות המוסריות התקינות לפי איך שהתחנכנו לא מספיקים,אלא יש צורך שלמציאות זו גם תחובר “יראת העונש ואהבת שכר” – האדם שואל את עצמו בשביל מה כל זה,ואז מגיע למסקנה שזה משתלם לו בגלל שאם הוא יעשה זאת הוא יזכה לשכר ואם לא אז הוא יענש.במצב זה כאשר נקודת המוצא לכל עבודת ה’ שלו היא ההרגל כי כך הוא חונך ואהבת השכר ויראת העונש,אז ממילא כל המעשים שהוא יעשה,כל הפעולות שהוא יפעל,הכל נובע מנקודת המוצא הזו.”כל המדות הטובות יונקים אז משורש קטן ושפל זה” – נקודת המקור היא הנותנת את הערך לכל מה שיבוא אח”כ,אם השמש היא קטנה אז גם הקרניים שיוצאות ממנה יהיו קטנות,אדם זה כאשר הוא לומד תורה,הלימוד שלו הוא בערך נמוך וקטן,ולעומת זאת אם הפעולה נובעת ממקור גדול,משמש גדולה,אז גם הקרניים יהיו גדולות,יהיו בעלות ערך וחשיבות עליונה.יכול להיות שני אנשים שיושבים ולומדים אותו דבר ומגיעים לאותן מסקנות והבנות,אך כ”א מהם נמצא בדרגה אחרת לחלוטין.אדם זה כאשר קצת יתפתח ויתרומם “כיון שהוא מתעלה,הרי הוא מתחיל לפקח את עיניו” – הוא משנה את נקודת המוצא שלו,הוא מתחיל “להכיר את הטוב והאור באמתת עצמם” – הוא לא עושה זאת מותך ציפייה לשכר וחשש מהעונש,לא מתוך הרגל מבית אבא,אלא הוא מזדהה עם המעשים שהוא עושה,הוא מבין את ערכם וחשיבותם,ואז גם אם הפעולות שהוא עושה דומות למה שעשה בעבר,ההשפעה כעת שונה לחלוטין.אדם זה עשה מהלך אדיר,ממצב שהוא אינטרסנט קטן שדבק בהרגלים עתיקים הוא הפך לאישיות בחירית שמכירה בערך המעשים מצד עצמם.אך ממשיך הרב,כרגע אדם זה מגיע למצב של בעיה יותר חריפה,אדם זה “שוכח הוא מעט את עצמו,את פרטיותו” – הוא שוכח את הממדים הפרטיים שלו,את כוחותיו,הוא שוכח מהבית ומהופעות החיים הטבעיות כאוכל,פרנסה,קשר עם האישה והילדים “והריהו מכניס את עצמו יותר בחיי הכלל” – זה שהוא עלה למדרגת הכלל זה יפה מאוד,אך מצד שני “הטוב הכללי מחל הוא לקחת את לבבו.ומתוך הדליגה הרוחנית הזאת,שהוא דולג מתוך החוג המוגבל באהבת עצמו הצרה אל אהבת הכלל הרחבה,הוא עלול לאבד קנינים,שהם אמנם לכאורה קטנים,אבל באמת נכבדים הם מאד” – אלו סדרי חיים פשוטים,רגילים, אך מרוב שהוא עסוק בהזדהות,באהבת הכלל,מה שהוא לא מזדהה איתו לא קיים מבחינתו,מה שהוא לא תופס אותו ככלל הוא לא כלל מבחינתו,ולכן הוא מאבד קניינים שאמנם הם קטנים,אך הם מכובדים מאוד,הם בעלי כובד,בעלי חשיבות.סדרי חיים טבעיים,פרטיות,עבודת ה’ מיראה,כל הצדדים הללו הם אולי קטנים,אך בעוה”ז הם מאוד כבדים,הם בעלי חשיבות מכרעת.”סדרי חיים טובים,שהם מושרשים יפה בהליכותיו,בסדרי האמונה,מתאימים הם כולם דוקא אל העליוניות שבמטרה של אהבת הכלל” – אין שום סתירה בין העליונות הכללית,האידיאית לבין סדרי חיים טבעיים.”אבל לא קל הוא הדבר להכיר את כל התווים המדויקים בתוך ההתרוממות הרוחנית הכללית.” – אנחנו כמו אדם שמנגן על כינור,הוא צריך לפרוט על המיתרים בצורה מדויקת ועדינה.כאשר אדם מגיע לביהמ”ד העבודה הרוחנית האמיתית היא לא ההתרוממות הרוחנית הפרטית שלו,אלא העבודה היא לפרוט על המיתרים בצורה מדויקת ומדוקדקת,לדעת לעשות את האיזון הנכון בין הפרט לכלל,לדעת לסדר נכון את סדרי החיים הטבעיים בתוך ההתרוממות הרוחנית.הסטייה לקצוות היא מאוד פשוטה,עד עתה היית חומרי אגואיסט ומעתה אתה רוחני כללי,זה פשוט.החכמה היא לחבר זאת לעוה”ז.”אבל כמה שקשה היא עבודה זו בהתחלתה מוכרחת היא,כי אם יהיה האדם מאבד את הרשמים המעשיים כפי דייקנותם,מטשטש הוא בזה את הסגנון היותר חזק שבחיי המעשה,שהוא הבסיס לחיי הרוח היותר רוממים.” – בלי יצירת התשתית הזו אי אפשר באמת להתרומם.”ומפני שפוגם הוא בעברינות מעשית את האידיאלים הנשאים” – אדם שפוגם בחיי המעשה הוא עבריין מעשי, הוא עסוק רק ברוח ושוכח מהמעשים,מהטבעיות,”שהם המגמות האחרונות של מעשה התורה והמצוה,אע”פ שהוא איננו מרגיש ביחושם של המחשבות העדינות ברוממות עזם עם המעשים הללו” – הוא לא תמיד מבין את הקשר בין ארוחת בוקר לבין לימוד תורה,את הקשר בין שלום בית לבין התגדלות בתורה ולהיות אידיאליסט באמת.הוא חושב שזה דברים חומריים פרטיים ואילו התורה היא אידיאלים גדולים שמטרתם היא “לתקן עולם במלכות שדי”.אז למרות שאדם זה לא מרגיש את הקשר “מ”מ כך היא המדה,שהנשמה נפגמת,האידיאלים מתרחקים בהוייתם המציאותית מההכרה הנפשית הפנימית,כלומר ממהות החיים של הנפש,שהיא כבר שברה את הבסיס המעשי שלהם,ובזה כבר מתקצצות הכנפים,והמעוף הנשמתי לגודל ושיגוב עליון מתחלש הוא בתוכיותו.” – ואז יש פגימה בתשתית החיים המעשיים,בסדרי הטבע,וממילא יש פגיעה גם באידיאלים.”יכול להיות שיהגה,שיחשוב יצייר וידמה,שהוא עדיין שט בעולמות אציליים,שהוא שואף לאידיאלים רמים,אבל הכח הפנימי מסולק הוא ומטומטם ע”י הטמטום המעשי.” – הוא חי בפער בלתי נתפס בין האידיאלים הגדולים אותם הוא לומד,מדבר ומנסה לממש במציאות,לבין המציאות האמיתית הקיימת.כל הדיבורים והמחשבות הללו חיצוניים,כי הכוח הפנימי שהוא המקור לכל האידיאלים הללו חסר.”והמסגרת המעשית,שהיתה בטוחה כ”כ בהשתמרותה,בהיות כל הנשמה קשורה למרכז של שכר ועונש,בלא התנשאות אידיאלית וחפץ של הכרה פרטית כלל,נעשית רפויה,אחרי ההתרוממות אל עולם האצילות הנפשית וההכרה השכלית.אשר על כן ההכרח מעיק,שכשם שהתעלתה הנפש להיות חיה חיי הכרה בכללותה,השאיפה של חיי הרוח,כן תעמיק עוד יותר בחיפוש רוחני עד אשר תבא לאותו המצב,שהמקור הכללי של השאיפה האידיאלית יגלה לפניה את כל מכמניו,והקישור הפנימי לפרטיות הדייקנות של ארחות החיים המעשיים,שהוא עומד הכן על בסיסו בימי הקטנות,ישאר על עמדו,ועוד יותר הידור וחמדת קודש בימי הגדלות,בעת ביכור המחשבה האצילית העליונה, אשר האמת של שכר ועונש לא יהיה עוד הגורם העקרי בדחיפת החיים המוסריים,כ”א התשוקה האידיאלית,לחיים שיש בהם תוכן מדעי ומוסרי במלא מובנו”.פסקה זו נכונה לגבי כל המערכת החיים שלנו,יש צורך ליצור את היחסים והאיזונים הנכונים בין פרט לכלל,רוח וחומר,אהבה ויראה וכו’.עכשיו ניקח את זה למערכת המשפחתית,ליחס שבין ביהמ”ד למשפחה. “שכינה ביניהם” – לא כתוב שהשכינה שורה בתוכם,אלא היא ביניהם.המילה בין מורה על הבחנה,”אלו דברים שבין בית שמאי לבית הלל”.כלומר יש כאן מציאות הנקראת איש ומציאות הנקראת אישה,שניהם יחד נקראים אדם והשלם הזה יוצר שכינה,אך השכינה היא ביניהם.בספר מלכים ב’ ידוע הסיפור של אלישע הנביא והשונמית,ושם האישה אומרת “הנה נא ידעתי כי איש אלוקים קדוש הוא” – מי שאחראי על הקדושה לכאורה זה הבעל,הוא הלומד בביהמ”ד,אז איך זה שהיא זו שהתעוררה למציאות של האיש הקדוש שבביתם ולא האיש?הוא היה צריך לומר “הנה נא ידעתי”.מכאן לומדת הגמרא ש”מכאן שהאישה מכרת באורחים יותר מן האיש”.מסביר הרב בעין אי’ה שאנו חיים בעולם בו יש ארבע הכרות מרכזיות,וארבעתם נצרכות זו בתוך זו.ההכרה החיצונית ביותר היא הכרת החוש,ע”י חמשת החושים.הכרה זו היא נמוכה מאוד,שטחית מאוד ובעזרתה אנו נפגשים עם המציאות.את ההכרה הזו יש גם לבעלי החיים כמו לאדם,אמנם בדרגה פחותה.הכרה פנימית יותר היא הכרת הנפש,מה שנקרא אינטואיציה,אינטליגנציה רגשית,להכרה זו קורא הרב “שכל טבעי”.להכרה הזו,אומר הרב,קראו חכמים “בינה יתירה באישה”,לאישה יש יתרון על האיש בהכרה הזו.הכרה שלישית היא הכרה שכלית,כלומר אדם לומד ודרך הלמידה מגיע להכרה.ההכרה הרביעית היא ההכרה שהרב קורא לה בהרבה מקומות הכרה פנימית,הכרה נשמתית,טביעת עין.מסביר הרב שבין ההכרה הנשמתית להכרה הנפשית יש נקודות השקה,לכן לאישה יש מצד אחד יתרון בהכרה הנפשית ובהכרה הנשמתית,היא מצד אחד יותר רוחנית,יותר “שעשני כרצונו” וכן יש לה יתרון בהכרה הנפשית,”בינה יתרה ניתנה לאישה”.אצל האיש לעומת זאת מרכז החיים הוא השכל.זה לא שהאישה אינה שכלית,אלא שההכרה השכלית היא לא המרכז אצלה,”נשים דעתן קלה” – על המאזניים אצלהן הדעת,השכל תופס מקום קל יותר מאשר הרגש והנשמה.אצל האיש ההכרה השכלית וההכרה החושית חזקות יותר,לכן “איש דרכו לכבוש ואין אישה דרכה לכבוש” היצרים אצל האיש יותר חזקים.האישה יכולה ללמוד,האישה חייבת ללמוד,אך לא זה מרכז המציאות שלה,לא משם היא משקיפה על המציאות,היא משקיפה ממקום אחר,מתוך הכרה פנימית נשמתית עמוקה,מהנקודה הזו היא יוצאת אל המציאות,לעומת האיש שהוא מסתכל על המציאות יותר בהכרה השכלית.לכן האישה יותר מכרת באורחים.כי כדי שהאיש יכיר באורח הוא צריך להכיר אותו,לבחון אותו,ללמוד אותו,לאישה לעומת זאת יש את המבט החודר,הפנימי שיודע להכיר באורחים.לפ”ז נחזור למה שלמדנו ב”שמונה קבצים”.כשהזכר מתרומם רוחנית ע”י השכל,כאשר הוא מגיע לבית הוא מאבד את סדרי החיים הטבעיים,הוא עסוק במהלכים עליונים,אבל האישה שבבית שונה ממנו,היא מחזירה אותו לסדרים הטבעיים,לחיי המשפחה,לחיים המעשיים.המפגש בין האיש והאישה יוצר שכינה ביניהם,החיבור ביניהם יוצר שכינה,יוצר את המציאה של התווים המדויקים בין ההתרוממות המעשית לחיים הטבעיים,האיש אחראי על ההתרוממות הרוחנית, והאישה אחראית על הצדדים הטבעיים,שניהם יחד יוצרים שכינה,אך השכינה הזו היא ביניהם,זה בין,זה שונה.יש שני סוגי אש,יש אש טבעית שזו האישה ויש אש שכלית שזה האיש.האש הנשמתית הרוחנית האלוקית באה לידי ביטוי בי’ שבאיש, העוה”ב נברא באות י’,לעומת זאת הצדדים הטבעיים המעשיים שבאישה מתבטאים באות ה’,העוה”ז נברא באות ה’.אצל האיש האש הרוחנית יותר פחותה,אצלו זה חוש ולא טבע לכן אצלו דווקא נכנסת הי’,הנשמה,ואילו אצל האישה זה הפוך ולכן נכנסת האות ה’.זה מה שרש”י מתכוון לומר על דברי רבא שאצל האישה האש יותר גדולה.וכשאתה מוציא את הי’ מהאיש ואת הה’ מהאישה מה שיוצא זה אש,נוצרת התנגשות בין הצדדים הרוחניים והנפשיים שאצל האישה והצדדים השכליים והחושיים שאצל האיש.שכינה ביניהם זה לא להיות משפחה אידיאלית,רוחנית גדולה.שכינה ביניהם,האש עם הי’ והה’ זה התווים המדויקים,זה הנקיות.לעומת זאת אם אין תווים מדויקים אז יש כאן חניקה.כל אחד צריך להוציא את הצד שלו ולאזן אחד את השני,לכן הבעל צריך לעמול בתורה ולגלות זאת בבית,אדם ללא אישה ללא תורה,התורה מופיעה בבית,במשפחה ולא בספר,הקב”ה “הסתכל באורייתא וברא עלמא” – לא ברא בית מדרש ולא בית כנסת,אלא ברא עלמא,התורה מתגלית בעולם,בחיי המעשה.שנזכה בעז”ה ללכת בדרך הזו ולגלות את התווים המדויקים.
