טוב, שלום לכולם ולכולן.
אנחנו בשיעור מספר 28
בסדרת יסודות האמונה היהודית.
עוד שיעור אחד ואנחנו מסיימים.
והיום הכותרת שלנו זה
דעות שונות בתוך התורה,
או נקרא לזה, איך מכריעים
בדעות שונות בתוך התורה.
ובשביל להבין מה אנחנו הולכים לעשות היום,
דעתי זה שיעור, אומנם הוא נמצא בסוף התהליך
כי הוא בנוי על כל מה שראינו עד עכשיו,
אבל אני חושב שהוא עוסק
בנושא שרבים מאיתנו מוטרדים.
זאת אומרת, אני מניח שרבים
מהנוכחים ומהצופים של הסדרה הזו
הם בדרך כלל אנשים שכבר
הנושא הזה של אלוהים,
אמונם, תורה, מצוות, זה משהו שדי פשוט להם.
זה אולי עוזר להם לסדר
את הדברים ולברר אותם,
אבל ההתמודדות של חלק גדול מאיתנו זה
לא בשאלה האם אלוהים קיים או לא קיים,
ואפילו לא בשאלה האם
יהדות זה דבר נכון או לא נכון,
אלא בתוך היהדות עצמה, איפה אני
מוצא או איפה אני מוצאת את עצמי.
וזה הנושא של השיעור שלנו.
אז בואו ננסה כרגיל לעשות לנו
חזרה מסודרת מה ראינו עד עכשיו
ולאיפה הגענו.
אנחנו התחלנו, זה אני
כבר לא חוזר, אני רק אומר,
אלוהים, נקודת הקיימות
שבי, ומתוך כך שלמות אין סוף
שמופיעה בתוך כל המציאות,
שמביאה אותי לחיפוש אמת.
אמרנו, רצון אלוהי שווה
עמק, יותר חיים שווה כלליות.
זאת אומרת, אני לאט לאט מזהה
שבתוך החיים שאני נמצא בהם,
החיים האלוהים האין סופיים שאני נמצא בהם,
יש לי דרך לזהות איפה אני מופיע יותר אמת,
איפה האלוהים מופיע
יותר, שזה אמרנו, כלליות.
ככל שאני חורז יותר נתונים בקו אחד,
מעחד יותר דברים סביב
אחדות אחת, סביב כיוון אחד,
זה אומר שאני מזהה יותר את
הדרך שבה אלוהים מופיע יותר.
זה מוביל אותנו לחפש
איזושהי תיאוריה כללית.
לחפש פה עכשיו איזו תיאוריה,
איזו שיטה שתחיל את כל המציאות
באחדות אחת, שזה כמובן בלתי אפשרי,
ולכן אנחנו מחפשים משהו עמוק יותר,
לא תיאוריה כללית, לא איזו
מופשט כללי, אלא ייצור חיים כללי.
חפשים כלליות שלא תופיע
רק בעולם התיאורטי השכלי,
אלא משהו שהוא כללי,
שהוא חורז את כל המציאות,
גם את החי, גם הצומח, גם הדומה,
אם את כל הקוסמוס בקו אחד.
וזה מוביל אותנו בעולם שאנחנו מכירים,
לדבר הזה שנקרא אדם, ייצור האנושות,
אותו ייצור חיים שמכיל בתוכו
את כל גווני המציאות בקו אחד,
אבל אמרנו שאדם אחד
הוא כמובן לא יכול לשמש לנו
כמודל הכלליות המוחלטת,
כי אדם אחד הוא מוגבל
בחיים שלו, בכישרונות שלו, בהשוואות שלו,
ואחרי האנחנו מחפשים אדם גדול, שזה אומה.
מחפשים ייצור חיים גדול
שמקיף את כל גווני המציאות,
חי לנצח, לא רק לתקופה מסוימת,
אבל מחיל את כל
הכישרונות, את כל הקיום וכו',
ואז כשאנחנו מסתכלים על
המציאות, בוהקת מול עינינו
באופן פשוט האומה הישראלית.
כמו שאמרנו, זה לא...
דיברנו על זה לפני שני שיבורים,
זה לא משהו שצריך להיות גאון בשבילו,
זה לא משהו שצריך ללמוד את
כל התורה ואת כל הפילוסופיה
ואת כל ההיסטוריה של העולם.
יש פה קו מאוד מאוד בולט שאין בכלל מתחרים,
שבכל ההיסטוריה כולה ישנה אומה אחת
שהיא מאחדת את כל
המציאות כולה, גם בקיום שלה,
גם בכישרון שלה, גם בהשפעה שלה.
הפנומנה זה, התופעה הפעילית
הזו שנקראת האומה הישראלית,
והאומה הישראלית היא המקום שבו
אלוהים מתגלה באופן האיכותי ביותר.
שם זה הכלליות העוצמתית ביותר.
ועכשיו אנחנו מגיעים לשלב
האחרון, שלב אחד לפני האחרון,
שלאומה הישראלית יש
אור החיים שהתקבע לדורות,
שזה יהדות, החבנו על זה הרבה בשיעור שעבר,
מה זה אורח החיים הזה, זאת
אומרת, מה זה בעצם תורה,
תורה, יהדות, איך שלא נכנה את זה.
זה לא איזה טקסטים שאני
מנסה להוכיח את האמיתות שלהם
ומנסה לפלפל בהם מה
הטקסטים האלה אומרים לי,
אלא יהדות זה שיקוף של אורח החיים
שהתקבל על האומה הישראלית לדורותיה.
זה מה שעם ישראל קיבל לדורות,
שזה כמובן מאוגן במקורות של עם
ישראל ובטקסטים הקדומים של עם ישראל
וחכמי ישראל וכו', וכו'.
זה הופך להיות יהדות, זה הופך להיות תורה,
שאם ננסה לתמצת, אנחנו אומרים
פה עכשיו איזושהי הנחת מוצא,
לא הוכחתי את זה, אבל
אני מדבר עכשיו באופן כללי,
שאורח החיים שהתקבל על עם ישראל לדורותיו
זה מה שאנחנו מכנים יהדות אורתודוקסית,
זה כינוי, כמו שאמרנו,
אל תתפסו אותי במילה,
אני אומר כאן איזו הגדרה שאפשר להריב עליה,
אבל זה כמובן נאמנות לאורח
החיים של השולחן ארוך, בסדר?
הספר השולחן ארוך שהוא פחות
או יותר הספר ההלכה המקובל
על עם ישראל לדורותיו,
ונאמנות ל-13 עיקרי אמונה
של הרמב״ם בניסוח זהו אחר.
בסדר.
ואמרנו, אדם למעשה שאוחז באורח החיים הזה,
בתורה, במצוות, בהלכה, בעיקרי אמונה,
הוא חלק מהשרשרת הזו.
הוא מתחבר עכשיו אל החיים
האלוהים, הכלליות וכו'. עד כאן.
וכאמור, פה אנחנו עכשיו
עומדים בפני שאלה חדשה.
אדם אומר לעצמו, בסדר,
עברנו את כל התהליך הזה,
הלכנו יד ביד, אני קיים, ומתוך
שאני קיים ישנה קיימות אינסופית,
וישנה שלמות אלוהית שמחיה את הקיימות הזו,
והקיימות הזו מופיעה בכלליות,
והכלליות הזו מובילה אותי
לאומה הישראלית, והאומה
הישראלית מובילה אותי
לאורך החיים שאנחנו מכנים
אותו יהדות אורתודוקסית,
או איך שהוא נקרא לזה.
אבל, וכאן האבל הגדול,
אני עכשיו מגיע לשערי היהדות
האורתודוקסית, או איך שלא נקרא לזה,
ופה אני מוצא מגוון שלם של שיטות,
ומגוון שלם של דעות שונות בתוך היהדות,
שלכאורה סותרות זו או
את זו, נאבקות זו או את זו,
איך מחליטים פה? איך מכאן אני ממשיך הלאה?
זאת אומרת, יש לי כבר גבולות גזרה.
אני כבר יודע, משהו מחוץ לשולחן הרוח,
משהו מחוץ לאומה הישראלית
לדורותיה, זה כבר לא בדיון.
אבל עכשיו, בתוך המסגרת הזו אני מוצא שיטות
שכולן נאמנות לשולחן
הרוח, נאמנות לעיקרי האמונה,
נאמנות לאורך החיים של עם ישראל לדורותיו,
התקבלו על עם ישראל
לדורותיו, שיטות שכבר מאות שנים
עם ישראל נוהגותה, ויחד עם זה השיטות האלה
הן נלחמות אחת בשנייה.
זה יכול להיות כמובן הוויכוח בין
מה שנקרא הציונות דתית לחרדים,
זה יכול להיות ויכוח בין
עדות שונות ספרדים, אשכנזים,
זה יכול להיות ויכוח בין חסידים למתנגדים,
זה יכול להיות בדרדאים ל...
איך זה? האופציה השנייה.
אצל התימנים יש איזה שמים, בלדים,
אלה שהיו בנגד הזוהר, בעד הזוהר,
שכחתי את הדיון.
יש אין סוף ויכוחים מחלוקות בעם ישראל,
ועכשיו גם בלי קשר לזרמים מרכזיים.
אני הולך לרב מסוים,
אפילו פה בתוך המכון, נכון?
יכול להיות לשיעור מסוים שאומרים איקס,
לשיעור אחרי זה, הוא אומר וואי, מה עושים?
זה הנושא שלנו.
אז בואו נתחיל.
כמו תמיד אני רוצה להראות לכם
שכל מה שאנחנו אומרים פה עכשיו
זה דברים קיומיים, אנחנו לא נוכיחים,
לא מתפלצפים, לא כלום, אנחנו פשוט מצביעים
על משהו שכולנו עושים אותו באופן טבעי.
משהו שכולנו, נגיש
לכולנו, זאת אומרת, מה זה?
הדרך למצוא את אלוהים זה
לא משהו שהוא ליחידי סגולה.
אחרי זה כבר לא הופך להיות משהו כללי.
כל אדם, כל יהודי,
ובעובר כן הם גם לא יהודי,
כל יצור חיים יכול לגעת באלוהים,
למצוא בדיוק את תפקידו בכל רגע נתון
ברצף החיים האינסופי הזה שנקרא אלוהים.
תגידו לי אתם, אני עכשיו, כמו שתיארתי,
ניצב מול גלריה של שיטות, רבנים, רבניות,
שיטות שונות בעם ישראל
בתוך מה שנקרא היהדות.
איך אני מחכה?
מה הכלל שאיתו אני מתחיל?
שאיתו אני מתחיל לצוד בתוך היהדות.
איך אני בוחר עם איזה שיטה ללכת?
עם איזה רב, איזה רבנית ללכת?
נו?
התקיים היו כלליים? התקיים היו כלליים?
אתה אומר, הדרך לבחור זה
לבחור איזו שיטה הכי כללית,
אבל אני בתחילת הדרך.
לי יש יכולת להכריע איזו שיטה יותר כללית,
הרמבן או הרמבן.
אני יכול להכריע מי
צדק, הרב קוק או החזרניש.
איזה נפש אתה? -אה?
הרמבן, זאת אומרת, שהוא אומר את האמת.
את אומרת, לאן שהנפש שלך נמשכת.
איך קוראים לזה בישון חזל, באיזה ביטוי?
יש לליבו חפיץ, אני צודקים.
אבל לכלל יותר מדויק. מופיע במסכת אבות.
אבל חברה רצית לצאת?
-אה, שיידמל אחת למעלה חפיץ.
למעלה חפיץ.
אה, זה...
זה היה הגדרה שאתה...
הואים חכמים. איך אדם מתחיל את הדרך?
שוב, אני עוד לא יכול להכריע שום דבר.
אני מה, אני אכריע פה
עכשיו בין השולחן הרוך ל...
מהכל, כאילו... אני, עוד פעם,
הלכתי בצורה שדתית מסודרת,
אלוהים, אמונה, כלליות, עם ישראל,
אור החיים של עם ישראל לדורותיו.
טוב, אבל מה עכשיו?
שלב ראשון, חזל, עשה לך רב.
עשה לך רב זה כפשוטו, שימו לב, עשה לך רב.
שאת או אתה בוחרים רב, זה לא שאתם מכריזים
שהרב או השיטה הזו היא
עכשיו השיטה היותר כללית,
היותר צודקת, ואחרים פחות.
אתם אומרים, אני, מתוך מה
שאני מכיר, לשם אני נמשך.
למה אדם נמשך לרב או
לרבנית או לשיטה מסוימת?
זה לא חשוב. אמר לי פעם, תמיד חכם, חשוב,
שאלתי אותו, איך בוחרים רב?
אז הוא אמר לי, לפי הזקן.
שהוא רצה להגיד בצורה צינית ש...
אני לא יודע, צחן בעיניי.
למה אותו רב ואותה שיטה
מצחן בעיניי יכול להיות?
שבאמת על פי הזקן.
שפעמים איזה מישהו שלא יודע,
מי רשים אותי מבחינה חיצונית,
ולפעמים זה נגישות טכנית.
פשוט זה הרב שאני מכיר.
אני גדלתי במקום מסוים,
זה הדמות התורנית
שהכרתי וגדלתי שם, ובאופן...
לפעמים זה סוג של באמת משיכה נפשית.
אנחנו רואים את זה.
לפעמים שני אנשים נמצאים באותו שיעור,
אחד יוצא מהשיעור, אומר,
תשמע, בוא'נה, זה בדיוק דיבר אליי,
זה האמת, והשני יוצא, מה זה צריך להיות?
אין לו מסוגל לשמוע את זה. יש נפשות שונות.
אם אני אזכיר לכם שוב את הציר המחשבתי
שאנחנו מנסים לבנות עליו, זה לא מקרה.
זה שאת או אתה נמשכים
לשיטה מסוימת, זה לא במקרה.
זה אלוהים הביא את הבן אדם לשם.
אם בן אדם מגיע למצב כזה
שמאיזה סיבות שלא יהיה,
בגלל החינוך שהוא גדל בו,
בגלל הטראומות שהוא עבר בחייו,
בגלל הפסיכולוגיה שלו, בגלל
המציאות הטכנית שהוא גדל בה,
הוא מוצא את עצמו, נמשך לזרם מסוים,
זה אומר שזה בדיוק מה שמתאים לו בשלב הזה.
פה הוא מתחיל את הטיפוס של
החבל הגדול הזה שנקרא יהדות.
אם אין דבר כזה שבן אדם
טעה, בחרת פה רב לא בסדר,
בחרת פה שיטה לא נכונה, לא. לא.
זה מה שעכשיו מדבר אליי.
ותראו, כולנו ככה עבדנו.
זאת אומרת, עכשיו אני מניח
שחלקנו פה יכולים להיות חכמולוגים
ולהגיד כן, אני יכול להסביר למה זה.
שהתחלנו את דרכנו, מה שנקרא בעולם התורה,
אולי חלק מאיתנו נמצא
עכשיו בשלב הזה, למה אתם פה
ושומעים את השיעור שלי
עכשיו ולא לצורך העניין,
נמצאים במאה שערים ושומעים
שיעורים של רב מניטורי קרדע,
שמסביר שצריך לסרוף את דגי מדינת ישראל?
מה, בגלל שאתם בדקתם את שיטת הרב קוק
מול שיטת הרבי מסטמר
וגעתם למסקנה שהרב קוק צודק?
מסופקני, אם זו הסיבה.
סיבה היא שאם תעשו ניתוח, באיזשהו מקום,
נסיבות החיים שלכם הובילו
אתכם להתחבר יותר לרעיונות
שאנחנו מדברים פה,
כי גדלתם בבתים שהיה שם
איזה כיוון עקרוני של מה שנקרא
ציונות דתית, והרעיונות האלה
של מדינה וזה, זה מסתדר לכם.
בגלל שזכיתם להשכלה,
לא יודע, קצת פילוסופית,
או חשיבה מופשטת, ואז רעיונות
כמו של הרב קוק מתלבשים לכם
בדברים שגם ככה הסתדר
לכם, או בגלל הזקן שלי.
אני גם לא שולל את
האפשרות הזו, גם מגיטימי.
או בגלל שפשוט אתם
גרים פה באזור קיריית משה,
ומכון מאיר זה הבת מידע
שהכי קרוב למקום מגורכם.
זה לא מקרים. זה לא מקרים.
הסלך הרב זה משיכה אמיתית שבן אדם מרגיש
שפה אני פוגש את הקב".
אבל זה כאמור שלב ראשון.
אחרי שבן אדם מתחיל את דרכו, הסלך הרב,
והוא עכשיו הולך ומתעמק לו בתורה,
הוא מתחיל ללמוד את היהדות,
וביהדות יש כאמור הרבה שיטות.
אז בשלב ראשון, בן אדם פשוט רוכש ידע.
הוא נמצא בבית המדרש שלו,
מתחיל ללמוד עוד ספר ועוד ספר
ועוד רעיון ועוד שיטה,
כמובן, כל אחד בקצב שלו.
יש כאלה שזה המקצוע שלהם,
מה שנקרא, בחורה ישיבה
או בנות מדרשה בשנה או שנתיים או לישונו.
אחרי זה, מי שכבר לא
נמצא במסלול תורני כל היום,
אז הקצב הופך להיות יותר איטי,
הוא לומד לו, לא יודע, דף יומי
או איזה שיעור שבוי,
אבל כולנו לומדים ולומדים
ולומדים ולומדים.
ועכשיו, כשאדם לומד ולומד
ולומד, הוא כאמור רואה שיטות שונות.
איך הוא מתייחס עכשיו לשיטות השונות?
כמו שאמרנו, לא יש את האוגן שלו,
לא יש את הרב שלו, את
השיטה שלו, הוא חי איתו,
אבל הוא רואה שיש גם אחרים
בתוך היהדות שאומרים אחרת.
מה קורה אז?
שימו לב, איגרת מאוד
חשובה שהרב קור כתב אותה,
נקרא אותה ריה אין טט, שימו לב לציטוט הבא.
כלל גדול אומר לכבודו,
כלל לא זוכר למי האיגרת הזו,
ככה הוא כתב רפוא, כלל גדול אומר לכבודו,
שההשקפה היותר מאירה בענייני אמונות ודעות,
כמו בכל עניינים נשגבים,
היא לצאת מהחוג הצר
שבו נמצאים שיטות
מחולקות, הצוררות זו את זו,
ומבטלות אלו את אלו, ולבוא עד מרום הפסגה
שמשם נשקפות כל הדעות בשורשן.
אתם מה שם רואים?
שם רואים איך שכולן, כל
הדעות, עולות למקום אחד,
ורק שינוי צנעים באורחות החיים
ובמצב הנפשות הוא המחלק ביניהם.
שיש כאן עיקרון חשוב מאוד,
שרק בגלל שלמדנו קודם
את הנושא של הכלליות וכו',
אני חושב שאפשר יהיה
להבין אותו בצורה הנכונה.
הציטוט שהרב קוק עכשיו כותב
פה זה ציטוט כמעט מילה במילה
מספר שנקרא מסילות חוכמה.
ספר שכתב אותו תמיד
חכם בשם רבי מאיר פאפיוס.
הרב דוד הכהן, הרב הנזיר, מספר שהרב קוק,
יום אחד הוא נכנס לחדר של
הרב קוק והרב קוק קרא לו,
הראה לו את הספר הזה,
מסילות חוכמה ואת הציטוט הזה,
ואמר לו על הציטוט הזה,
זה מה שאני רוצה, משהו כזה.
זאת אומרת, זה האנשים שאני מחפש.
בניסוח זה או אחר.
מה המשפט הזה?
הוא אומר שאנחנו רואים אמונות ודעות.
השקפה היותר נהירה בענייני אמונות ודעות,
כמו בכל העניינים מסגבים,
היא לצאת מהחוג הצר
שבו נמצאים שיטות
מחולקות, הצוררות זו את זו,
מבטלות אלו את אלו, ולבוא עד מרום הפסגה
שמשם נשקפות כל הדעות בשורשן,
ומה אתה מבין מאותה נקודה?
שכל הדעות עולות למקום אחד,
ורק שינוי צנעים באורחות החיים
ומצב הנפשות הוא מחלק ביניהם. זאת אומרת,
כשאני מסתכל עכשיו על שיטות
שונות בתוך היהדות, אני מדגיש,
מדובר על שיטות שעברו את כל
המבחנים בשרשרת שהראינו קודם.
זאת אומרת, מדובר כאן
בשיטה שהיא מקורות תורנים.
שלא תבינו, לא הכוונה פה עכשיו
לכל אחד עם זקן שאומר איזה משפט,
זה הופך להיות עכשיו שיטה בעם ישראל.
לא על זה אני מדבר.
אני מזכיר לכם מה שאמרנו
בשורים הקודמים, מה זה תורה.
מדובר כאן בשיטה שיש לה מקורות.
מדובר כאן בשיטה שהיא מסתדרת
עם עיקרי האמונה של עם ישראל,
ומסתדרת עם השולחן ארוך.
והכי חשוב, שיטה שהתקבלה על עם ישראל,
שזה המדד שיש פה משהו אמיתי,
כבר אדם צריך לדעת שכל שיטה שעונה על ה...
שמכנסת לתוך החוג הזה, זו כבר תורה.
זאת אומרת, אדם יכול להיות
רגוע שהוא נמצא בשיטה מסוימת
והוא טוב לו איתו, וזה
ודאי חלק מתואה וכו'.
אבל המצב היותר שלם, אומר
הרב, שאדם לא נשאר ברמה הזו.
כלומר, של טוב, זה השיטה
שלי, זה השיטה שלו וכו',
וכולנו יחד.
אלא אדם מתחיל לאט-לאט לראות,
וכמו שאדם מתפתח מבחינת תורנית,
הוא מתחיל להכיל את עיקרון הכלליות
שלמדנו עליו בשיעורים הקודמים.
גם על השיטות בתוך היהדות.
כלומר, הוא מתחיל
לראות, ויכול להסביר את זה,
לא רק להגיד את זה בססמה,
כן, כל השיטות מתחברות,
זה לא חוכמה, אלא הוא מתחיל
ללמוד והוא יכול להראות את זה,
איך באמת כל השיטות בעם
ישראל הן למעשה עולות למקום אחד.
הן כולן מתכוונות לאותו דבר,
ורק שינוי תנאים באורחות
אחרים ובמצב הנפשות,
אני לא מחלק ביניהם,
אלא יש פה פשוט דגשים
שונים שנווים ממצב נפשות,
ממצבים, שינוי תנאים באורחות
חיים, תכף נביא דוגמאות,
שהם אלה שגרמו לחילוקים.
זאת אומרת, המבט היותר
שלם מבין שבעצם אין מחלוקת.
זה לא שיש פה שיטות שהן
סותרות זו את זו, מבטלות זו את זו,
אלא יש פה שיטות שהן למעשה
משלימות אחת את השנייה,
אלא שהן פשוט נאמרו בזמנים
אחרים או על ידי אנשים שונים,
ולכן הן נראות לנו כסותרות, שלא תבין.
לא הכוונה היא לטשטש
מחלוקות שיש בעם ישראל.
ברור שכאשר הרמבן, למשל,
כותב על האי בן עזרא את...
יש כאלה שמנסים, מבינים
את המשפטים הסוג האלה,
שאומרים, כן, כל השיטות
אותו דבר, כולם מתכוונים,
כולם בעצם הסכימו אחד עם השני.
שהרמבן, למשל, כותב על
האי בן עזרא את המשפט הבא,
זאב רותח יוצק בפיו של אותו חכם
על שעז להשיג על דברי רבותינו.
הוא לא התכוון הרמבן להגיד
שהוא מסכים עם האי בן עזרא.
הוא התכוון להגיד שהוא לא מסכים איתו.
הוא אמר את זה בשפה מאוד לא עדינה.
זאב רותח יוצק בפיו של אותו חכם.
חכמי ישראל, מעלי החדרות,
מכסחים אחד את השני בלי רחמים.
הם אומרים, זה היום ונורא,
ולפעמים משתמשים בביטויים
שזה כפירה, אפלביר...
אבל איך? איך אפשר להגיד?
מה? הרמבן הוא תמיד חכם.
הרמבן הוא שיטה כללית.
הרמבן התקבל על עם ישראל.
לעומתו עומד האי בן עזרא, קנאל.
הוא תמיד חכם, יש לו
מקורות, הוא שיטה כללית,
הוא התקבל על עם ישראל.
עכשיו אדם במבט לאחורות...
זאת אומרת, בזמן הרמבן
והאי בן עזרא הם חלקו ביניהם.
הרמבן, כשהוא חלק על האי בן
עזרא, הוא נכנס בו בצורה חזיתית ביותר
כי הוא רצה להדגיש איזושהי נקודה.
רצה להדגיש נקודה שאם
הוא היה מתנסח בצורה הזו...
תראו, בעצם גם האי בן עזרא זה אמת,
רק אני פשוט רוצה להשלים
פה איזו נקודה מסוימת,
אם הוא היה מתנסח בסגנון הזה,
זה לא היה נותן את האפקט הנפשי הנכון.
בשביל שהרמבן יוכל לחדד
את הנקודה שלו בעולם,
הוא צריך לפעמים לצאת
בצורה מאוד מאוד חריפה,
כנגד דגש אחר, אבל דווקא מתוך החריפות הזו,
ודווקא מתוך המחלוקות הזו, המחלוקות הללו,
בסופו של דבר הדברים מתעזנים.
אני כבר עונה, כל המחלוקות
הגדולות בעם ישראל הן ככה.
דיברנו על זה כבר באחד השיעורים,
ביחס למחלוקת הידועה שהסעירה
את העולם היהודי לפני 200 שנה,
המחלוקת בין מה שנקרא
החסידות לבין המתנגדים,
או איך שהוא נקרא לזה, הליטאים.
יש לנו פה משהו שהוא בעייתי.
מצד אחד עומדים גדולי עולם,
הבעל שם טוב, בעל הטניה,
המגיד ממזריץ', רבי צדוק הקודם מילובליה,
תמידי חכמים ענקיים, צדיקים, עירי שמיים,
שהם עונים על כל הקריטריונים,
הם נאמנים לרוח האומה לדורותיה.
יש להם עקרות.
הם התקבלו על העם ישראל, נכון?
לעומת עומד הגאום
מבינה, רבי חיים מבולוג'י,
רבי ישראל משקלוב,
גדולי ישראל, גם עם עקרות,
התקבלו על האומה לדורותיה, עירי שמיים,
עונים על כל הקריטריונים, והם
חולקים בשצף קצף אחד על השני.
בשצף קצף.
שוב, יש כאלה מנסים להחליק את זה.
לא, הם בעצם לא חלקו. הם חלקו.
כמו שאמרתי, המגעום מבינה מתפתע לחסידות,
מינות ארורה. מכרימים אחד את השני.
מכניסים אחד את השני לכלא.
לפעמים משתחררים, לפעמים לא.
מה עושים? איך מסביבים את זה?
תשובה.
יש פה השגחה, אלו יודעים, זה בדיוק ההבנה.
מי שמסתכל על התורה בצורה של טקסטים,
או בו של לחמוק יותר, מי
שמסתכל על העולם שלנו,
שיש את העולם ויש איזה אלוהים,
אמרנו, איזו אישות מלמעלה,
שהיא זרקה איזה טקסט, ועכשיו בני האדם רבים
איך לפרש את הטקסט הזה, זה
פחות או יותר הצורה שהוא נמצא פה.
יש פה אנשים רבים, מישהו
פה צודק ומישהו פה לא צודק,
ועכשיו הכניסים, תראה, הסיבה
שהגאול מבין חלק על החסידות
בגלל שהוא כינה בהשפעה שלהם.
הוא רצה שהם לא יתפסו לו.
אתה רואה המבט האקדמי,
המבט הקטן שהופך את הכול...
כאילו, לא יכול להיות ששניהם צודקים, אז...
כנראה שיש פה אחד צודק והשני תואב,
ובגלל שהוא לא יודע להודות בתאות
שלו, אז הוא מתבטא בכזה חריפה.
מי שמביט בתוך המבט שלמדנו
אותו כל השיעורים הללו, אלוהים,
זה לא איזה ישות.
אלוהים זה השלמות האינסוף
שמובילה בתוך המציאות, בתוך החיים.
ולאט לאט ישנו תהליך טבעי
שמוביל את העולם לכיוון שלו.
חלק מהתהליך הזה שההשלמות
האלוהית מופיעה בדגשים שונים.
זאת אומרת, בזמן שהבעל שם טוב
מביא את החידוש של העולם של החסידות,
הוא מביא דגש מאוד חשוב
שהיה חסר בעם ישראל.
דגש של רגש ולא רק שכל.
דגש של קרבה לצדיק ולא רק למדנות.
דגש של תורה שתגיע למעגלים
עממיים ולא רק אל הלמדנים.
זה דגש מאוד חשוב.
אבל הדגש הזה שהוא
מופיע, הוא בא יחד עם סכנות.
הוא בא יוצר אנשים שפתאום
במקום ללמוד מתחילים לרקוד.
במקום לבנות את עצמה, מפתחים
איזו תלות באישיות קריזמטית
ומאבדים את החיים הנורמליים שלהם.
מתחיל פתאום לזלזל הציבור הרחב,
לא חלילה גדול לעולם שציינו קודם,
אבל הציבור שהולך אחריהם
מתחיל פתאום לזלזל בהלכות,
כי הדגש הוא על שמחה
ועל רגש ופחות על דקדוקים.
הקדוש בכו מביא בעולם את
הנשמות של הגאון מבינה ותלמידיה,
שהם באים ונלחמים כדי לאזן את
הנקודה שמביאים הדמויות האחרות.
בזמן שהגאון מבינה נלחם, הוא לא חשב על זה.
זה לא שהגאון מבינה עשה
את החישוב הזה, אני מאזן פה.
הגאון מבינה נלחם כי הוא
הנשמה שהקדוש בחות אמן בעולם
בתקופה מסוימת, בזמן מסוים,
עם אופי מסוים, עם דעות מסוימות,
שזה יהיה תפקידו להילחם נגד החסידות.
ואז, אבל,
בתהליך ארוך היסטורי,
אנחנו רואים שדור אחד אחרי,
כבר המחלוקת מתמתנת. למה?
לא בגלל שתלמידיו שהגאון
מבינה הבינו שרבם טעה
והם החליטו להיות מתונים יותר. חלילה.
בגלל שזה עכשיו התפקיד שלהם.
נוצר פה תהליך טבעי, אבולוציוני,
שאחרי כמה עשרות שנים או מאות
שנים שהשתי שיטות, שאני מזכיר,
שמלכתחיל השתי השיטות
האלה היו בתוך בית ישראל,
לא עמדו עכשיו באיזה משהו
חיצוני, חילוני, שהוא נתחל לחלוטין.
דיבר על משהו שעונה
על כל הקריטריונים הללו,
השיטות הללו, לאט לאט,
כמו גוף חי, אתה מבין?
אם זה האורגניזם של עם ישראל, כמו גוף חי,
שיש כוחות שמבסטים אחד את
השני, לאט, לאט, לאט זה מתאזן.
זה עץ החיים של עם ישראל.
כל המחלוקות בעם ישראל, ככה צריך לביטחול.
מחלוקות, שוב, שנאמרו על ידי גדולי ישראל.
ככה גם, שוב, אולי הזכרתי
את זה, ככה גם מזכיר חפץ חיים.
בספר שלו, חפץ חיים שמירת הלשון,
מביא תשובה בשם המעריק
על שאלה שאחרי שמדברים
על כל זה שעשו, הוא דבר לשון הרע וכו',
אז שואל, איך גדולי ישראל
מתבטאים בכזאת צורה חריפה
אחד על השני? זה לשון הרע.
אז זו התשובה שהונה.
זה היו אנשים שהקב".
הוא שתל אותם בזמן מסוים, בנשמות מסוימות,
כדי להביא את הדגש שלהם בעולם.
והאדם, אנחנו במבט לאחור יכולים להסתכל
ולראות איך כל...
לבוא עד מרום הפסגה, ששם
נשקפות כל הדעות בשורשן,
ופתאום לראות איך כל השיטות
שנאמרו בעם ישראל במהלך הדורות,
שנלחמו אחת עם השנייה,
הן בסופו של דבר כולן עולות למקום אחד.
ורק שינוי צנעים באורחות החיים,
מצב הנפשות, הוא מחלק ביניהם.
זה היו שיטות שכל אחד שמה
את הפוקוס שלה בזמן ובמקום
ובנפשות שהטעימו לה.
זה המבט האמוני על ההשגחה
האלוהית, וזה מתחיל מהתפיסה הזו.
יש אלומים. העולם הוא לא אפקר.
זה לא שיש פה איזה...
זה ויכוחים שהעולם הולך ותועל לו ללא דרך.
יש כיוון שהקבש ברוך הוא מוביל את העולם.
ולכן אדם, בכל רגע נתון,
הוא אוכז בשיטה שלו,
והוא צריך להיות מספיק עמוק כדי להבין
שגם לשיטה השנייה יש מקום.
וזה לא סותר את זה שהוא
לפעמים נלחם בשיטה השנייה.
בואו ניקח דוגמה שקשורה לעולם שלנו.
אנחנו פה, אני מניח, פחות או יותר
רוב האנשים שיושבים בבית המדרש הזה
מאמינים בשיטה הערב-קוק,
ציונות דתית, איך שלא נקרא לזה.
יש גדולי עולם, תלמידי חכמים,
שהם לא תופסים את השיטה הזו.
או? אז מה?
אז מה אדם בא ואומר? אה, זה לא תורה?
אה, זה פסול?
מי שהוא שם אז הוא לא יהודי? חלילה. חלילה.
זה שיטה. אנחנו מבינים את האמת שבה.
אנחנו טוענים שיש כאן נקודות
שצריך היום לשים דגש אחר,
ולכן אנחנו חולקים על הדברים מסוימים.
אנשים מתבלבלים, כי אנשים
שלא יודעים את הדברים האלה,
אז הם לא מבינים. אבל הרב וודיה אומר ככה,
אז איך אני יכול להגיד משהו אחר?
הרב וודיה, תלמיד חכם,
כולנו מנשקים את קו ידו?
נשקנו את קו ידו?
וכאן הרב קוק הוא תלמיד
חכם ונשקנו את קו ידו.
אנחנו נמשכים לשיטת הרב קוק.
וזה שיש דברים מסוימים שישנה התנגשות,
יש רוב הדברים שזה בכלל
לא סותר, הכול שולחן ארוך ו...
אבל באותם דברים שיש סתירה,
אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
ואתה מכריע לך, הלכה, כי בשבילי קרה קוק,
בשבילו הלכה, כרבוברים.
ואם כל המתחים שאנשים
היום נכנסים, הם לא...
זה הכול מגיע מחוסר הבנה של הנקודה הזאת.
כאילו, יש צודק ויש לא צודק,
ועכשיו זה מלחמה לחיים ולמוות.
דגשים שונים. דגשים שונים.
הדוגמה הכי קלאסית לזה זה כמו שהזכרנו כבר,
בנושא של עדות שונות.
כאן כבר רוב עם ישראל התבגר
בשביל להבין את הנקודה הזו.
יש ספרדים ויש אשכנזים.
אף אחד לא, לפחות לא מהרצינים,
לא טוען שהשני הוא לא בסדר.
שוב, יש כמה שכן, אבל הרוב
תמיד החמים לא נמצאים שם.
כי זה כמו, ברוך השם, מספיק שנים בעם ישראל
בשביל להבין שזה בסדר, וזה בסדר.
הם שמים דגש על זה, והם שמים דגש על זה.
דוגמה.
האם קודם שקוראים בתורה בשני וחמישי ובשבת,
האם קודם מגביעים את הספר תורה ואז קוראים,
או קודם כל קוראים ואז מגביעים?
מחלוקת, נכון, ספרדים ואשכנזים.
מה, איך המחלוק הזה נסביר אותה?
מה, יש כאן טעות שלהם, הם שיבשו, הם...
מחלוקת בין מקובלי האשכנז ומקובלי ספרד.
לפי מקובלי ספרד,
החוש של הראייה הוא יותר
רוחני מהחוש של השמיעה.
ולכן קודם כל מראים את
התורה, זאת התורה אשר שם משה,
ורק אחרי זה שומעים אותה.
לפי מקובלי אשכנז, החוש של השמיעה
הוא יותר רוחני מהחוש של הראייה.
ולכן קודם כל שומעים את
התורה ורק אחרי זה מראים אותה.
אלו ואלו, דברי אלוקים חיים.
אתם מבינים לבד שזה לא...
זאת אומרת, צריך ללמוד את הדברים האלה.
זה לא חוכמה לאור
להגיד, כן, כן, כולם בסדר,
כולם...
חוכמה זה ליצור מה שנקרא את ההרמוניה.
זאת אומרת, להראות איך באמת
כל שיטה יש לה את המקום שלה
ואיך הכול משלים בסוף אחד את השני.
רציתי לשאול קודם משהו?
רציתי לשאול קודם משהו? -כן, רב.
איך...
כאילו, לא מסתבר לי, התבטא של מה שאמרת,
כאילו, הטיבור הגאטי
הזה, תמידי חכם יושבים לזה,
בימינו זה... -בימינו, זה לא.
כי בימינו הזמנים השתנו
והיום אנחנו אנשים יותר עדינים
ושברירים, ומשפט כמו,
זהב ועותח יוצא כשאתה חכם,
זה מיד אסתה.
אבל בזמן הרמב״ם זה לא נתפס.
-אבל זה לא נתפס,
אבל בקרה, כי הוא חילני מנפים.
אבל בקרה, הטיבור הדפי עצמו...
אני אומר, בזמנו כשהרמב״ם
ניסח את המשפט הזה,
זה היה משפט מדויק לנפשות שאז.
זאת אומרת, אז שזה נשמע, אנשים קלטו את זה
בדיוק בצורה שהם היו צריכים לקלוט.
של יש כאן משהו מאוד
חמור שצריך להילחם נגדו,
וזה לשם...
עכשיו, יש כאלה באמת שלקרו את זה אחרת,
היו הרבינו יונה וזה, הם
שרפו את הספרים של הרמב״ם.
היו גם דברים כאלה.
גם זה היה תפקיד של רבינו יונה.
תפקידו של רבינו יונה
בעולם היה לצאת, להתנגד
בכזו צורך היפה נגד
הרמב״ם, וזה מה שגרם לכך
ששיטתו של הרמב״ם התקבלה
בצורה נכונה בעם ישראל.
אני יודע שקשה לנו...
שוב, הצורה הזו מבקלה אחור.
כשאת נמצאת בתוך המחלוקת,
לא רואים את זה. כשנמצאים בתוך המחלוקת,
זה שערה ומחלוקות וחריפות וזה.
אבל אם, שוב, אנחנו נוצרים
את הפנחה שמדובר כאן
בשני הצדדים תלמידי חכמים, ואני אומר,
אני אבחן אנשים צריכים לא לפחד מהיום אנשים
בגלל החשש הזה. אז כל פעם שיש מחלוקת
והם תלמידי חכמים, אז הם מיד מנסים לטייח.
לא, לא, הם לא חולקים, זה רק
התלמידים שלהם עושים בלגן,
ויש כזה...
תלמיד זה לא ערב, זה התלמידים שלו...
יש פה תלמיד חכם שהוא חושב אחרת מננו.
זה מותר לו.
אם זה בתוך גבולות הגזרה, כמו שאמרנו,
של התורה, של עם ישראל, של...
כן, כן, הוא חושב אחרת.
אבל יש מולות, הם בדרך כלל חושבים אחרת.
אבל נכון שהיום, בגלל שמתה
אנחנו בעולם נפשי יותר עדין,
אז באמת היום גם הביטויים יהיו אחרת.
היום בדרך כלל לא התנסכו
בכאלה משפטים חריפים,
אבל זה יכול להיות לא במשפטים, אלא בעשייה.
למשל, תשובה, השאלה הזו האם
לשלוח את הילדים שם לצהל או לא,
זו שאלה של חיים ומוות.
יש בתוכה מחלוקות.
בסדר?
בשביל להבין את זה יותר,
יש מקום אחר שהרב קוק אומר
משל נפלא על הפסוק, זאת קומתך דמתה לתמר.
שימו לב.
זאת קומתך דמתה לתמר, אומרים חכמים
שנמשלה כנסת ישראל לתמר.
למה? שימו לב, עץ התמר הוא עץ מאוד מיוחד,
כך מסביר הרב קוק.
עץ התמר זה עץ שהגזע
שלו מורכב מענפים שנשו.
זאת אומרת, איך גדל עץ התמר?
יש בהתחלה, ממש התחלה בסיסית
שיוצאת מהאדמה, ואז מופיעים כפות תמרים.
כפות תמרים בהתחלה מופיעים פה, בהתחלה.
ואז באיזה שלב כף התמרים מתייבשת, נופלת,
אבל מה נשאר ממנה?
נשאר ממנה, לא יודע איך מכניס,
נקודת החיבור בין הגזע לבין הכף,
והנקודת חיבור הזו היא משמשת
כשכבה החדשה שהגזע צומח ממה.
זאת אומרת, זה בונה עכשיו
את השכבה החדשה של הגזע,
ואז משם צומחים שוב כפות
תמרים, מתייבשות, נופלות,
בונות שכבה חדשה, וכך העץ התמר הולך וגדל.
מהרב, זה בדיוק השיטות הרוחניות בעם ישראל.
יש את עץ החיים של עם
ישראל, יש את הגזע של התורה,
של היהדות, שהולך וצומח.
בכל דור ודור מופיעות כפות תמרים.
מופיעות שיטות שהן נכונות לאותו דור,
שהן באות לענות על הצרכים
הנפשיים, הרוחנים, התרבותיים,
ההיסטוריים והפיזיים והמעשיים
וההלכתיים של אותו דור.
באיזשהו שלב, הדור מתקדם.
זאת אומרת, ההיסטוריה
ממשיכה, עם ישראל צומח,
ואז פתאום השיטה הזו, כף
התמרים הזו, היא מתייבשת.
זאת אומרת, יש בה חלקים
שהופכים להיות לא רלוונטיים,
שלא שייכים כבר לדור הבא. היא נושרת.
אבל מה נשאר? נשאר נקודת החיבור.
זאת אומרת, נשאר מאותה שיטה איזשהו עיקרון
שהוא משמש כנדבך הבא בשרשרת התורה.
אני אדגים את זה כדי שזה יובן.
רבנו בחיי, למשל, בספרו חובת הלבבות.
אתה יודע? נעימה לא.
זה נביא דוגמה עוד מעט למשהו אחר.
בוא ניקח דוגמה אחרת.
הרמב״ם בספרו מורה נבוכנו.
הרמב״ם נמצא אין שם פה
בהתפתחות הגזע של עם ישראל,
לפני 800 שנה, 1,000 שנה,
שהוא נמצא בתקופה שלא נמצא בין הלבות,
בתקופה שישנה מתקפה תרבותית
של פילוסופיה אריסטוטלית
שתוקפת חלקים גדולים בעם ישראל.
הרמב״ם כותב ספר מדהים שנקרא מורה נבוכים,
ששם הוא מתעמק עם הפילוסופיה האריסטוטלית
ומורה דרך לנבוכים.
זו הייתה שיטה שבזמנו הייתה
בדיוק מה שעם ישראל היה צריך.
בדיוק מה שעם ישראל היה צריך.
ועם הדגשים, ועם הדברים שהוא נאבק בהם
נגד שיטות אחרות בעם ישראל
שאמרו דגשים אחרים וכו'.
מי שינסה היום לקחת את הספר מורה נבוכים,
וינסה לקחת אותו, איזה זה, נקרא, עתק עדבק,
פה, למאה ה-21, זה לא רלוונטי. למה?
כי יש המון המון דברים
במורה נבוכים, בסגנון,
ואפילו בחלק מהתכנים שזה כבר
התמודדויות שעם ישראל לא נמצא שם.
למשל, הרמב״ם, לתור ספר מורה נבוכים,
יש לו 12 פרקים, או אם לא יותר,
שהוא מתמודד מול איזו קט
פילוסופית מוסלמית שנקראת מתקלמין,
מה שהוא קוראים בתרגום, המדברים.
זו הייתה איזו קט שטענה
שהדמיון הוא זה שיוצר את המציאות,
שזה גם משפט שאומרים אותו היום,
אבל הם ניסחו את זה בצורה
פילוסופית שם של ימי הביניים,
והרמב״ם נלחם נגדם בשצף קצב.
12 פרקים נלחם נגדם, גם
ב-8 פרקים הוא נלחם נגדם.
המממ אמר שהאויבים הקלאסיים
של הרמב״ם, כל דבר הוא נכנס בהם.
שוב, אנחנו לובדים היום את הסמורה הנמוכים,
ואני רואה מה הרמב״ם רוצה מהחיים שלנו,
מה זה קט המוסלמים הזו,
מה זה מתקלמין, זה ש...
תשובה נכון.
הסגנון שהרמב״ם מדבר שם,
המאבק הישיר שיש לו שם איזו קט פילוסופית
שהיום היא כבר לא רלוונטית,
זה כבר קף התמר שהתייבשה.
מה נשאר לנו?
נשאר לנו את העיקרון, נקודת החיבור,
שמה שהרמב״ם נלחם שם,
שהדמיון צריך להיות בשליטה
שכלית ולא כמו שהם טענו,
שהדמיון הוא פראי, זה
דבר שהוא רלוונטי גם היום.
זה דבר שנשאר בעץ החיים
של עם ישראל לדורותיו.
זאת אומרת, בכל דור ודור צריך להפריד
בין העיקרון של השיטות של עם ישראל,
שלהם תמיד יש מקום לנצח נצחים,
לבין כל מיני קפות תמרים,
כל מיני סגנונות, גשים,
שהם היו מותמים לזמנם,
וכיום יש גשים אחרים.
זה לא פשוט, להכריע מה
זה הסגנון ומה זה המהות,
מה זה התוכן שצריך להישאר,
מה זה התוכן שלא רלוונטי,
תפקידם של גדולי ישראל, וגם כמו שאמרנו,
תהליך שמהלך הדורות הולך למתברר בעצמו.
אבל זה צריך להיות.
אני חוזר לדוגמה שהבאתי.
זה שהגאון נבינה צעק על החסידות
ורצה להוציא אותה מכלל ישראל,
זה שחסידות עשו כל מיני דברים
בהתחלה שהיו על גבול השבתאות,
זה שייך לקפות התמרים של אותה תקופה.
באותה התקופה הם היו צריכים להדגיש את זה,
הם היו צריכים להדגיש את
זה בגלל כל הסיבוכים והטעם...
זה הלך ונשא.
מה נשאר?
נשאר 200 שנה פרספקטיבה לאחור,
נשאר העיקרון של הגאון נבינה,
שהעיקר ההתפתחות התורנית,
היא צריכה להיות על ידי למדנות,
והעיקר ההתפתחות התורנית
זה התורה של בעל פה והשכל,
ונשאר הדגש של הבעל שם
טוב שחייבים רגש וחייבים תורה
שתיגע גם בעוד תכונות באישיות וכו'.
זה נשאר, ושניהם יחד
בונים את הקומה בעם ישראל.
הבינים את הרעיון?
שאלי יפה, לא?
אחרי זה. -אחרי זה.
זה מסתדר. יכול לסדר אינסוף
בעיות בתוך הוויכוחים התורנים.
כן.
אני חושב על מה שאתה
אומר, שזה חוץ מהרב קוקווי,
שממזג גם את השכל וגם את ה...
-לא, חס ושנה.
הרב קוק פשוט, זה נקרא
לזה המודל היותר מאוחר,
אבל החסידות מזגה דברים שהייתה לפניהם.
הרב קוק הוא פשוט, הוא
יחסית מאוחר, אז הוא מזג אותם.
גם הרב קוק זה לא סוף הדרך.
זאת אומרת, גם היום, יש את שיטת הרב קוק,
יש שיטות אחרות בעם ישראל שמתנגשות,
והיום אנחנו מנהל בקרר עוד 500 שנה,
סתכלו אחורה וגם ימקמו את זה.
הרב קוק זה הייתה נשמה
שנשלחה לעולם תכף הדוגמה,
שוויכוח שמתלוד על אחר.
לא בשאלה אם מדינת ישראל זה דבר טוב או לא,
זה אמרנו כבר אפשר לראות
שהקב' הוא הכריע בשאלה הזו,
שהיא מקיים את זה, אבל
סתם, השאלה היא איך באמת
לחנך היום הילדים?
האם לחנך ילדים בשיטה של הציונות
הדתית, של לתת להם איזו מעורבות מסוימת
עם המודרנה והמדינה,
ויש לזה מחירים שהילדים
מכספים לעולם החילוני,
והרבה פעמים מוצר חילום וכו',
או שמה שיותר נכון מבחינה
חינוכית זה השיטה החרדית,
לגדל אנשים יותר סגורים בתוך המערכת שלהם,
שהם פחות מודרנה, פחות
זה, פחות השכלה, פחות סבבה,
אבל הם יותר נשארים, שייכים לקדושה ולתורה.
זו שאלה חינוכית-תורנית, שיש עליה מחלוקת.
אני מניח שעוד 200-300 שנה לערכתי,
ככה ידברו על המחלוקת
הזו, יגידו, היו פה נשמות שונות,
נפשות שונות, שכל אחת הביאה דגש אחר,
ששני הדגישים היו נצרכים.
כי עוד פעם, זה שתי שיטות
שלשניהם יש תלמידי חכמים,
לשניהם יש מסורת שני דברים,
והשיטה הזו בנתה באמת אנשים
שהם יותר אחוזים בתורה וכו',
והשיטה הזו בנתה אנשים
שיותר מסוגלים להיות מעורבים
בחברה הישראלית ולבנות את
הקומות שעם ישראל זקוק עכשיו,
וכרחיל וחליה, אשר בנו שתיהם את בית ישראל.
אתם מבינים?
זו התפתחות אינסופית
שקיימת בתוך עולם התורה.
אני נוסיף פה עכשיו על עוד נדבך
אחד, כל זאת חשוב להדגיש גם אותו.
כל מה שאני אמרתי עד
עכשיו, זה באמת ביחס לשיטות
שהן שוות בכלליות שלהן.
זאת אומרת, כמו שאמרתי, שאני
עומד עכשיו מול כמה שיטות,
ששתיהן יש להן מקורות,
ושתיהן, אמרנו, יש להן כלליות,
ולשתיהן יש...
התקבלו על עם ישראל וגדולי ישראל.
אז כאן, כמו שאמרנו, אני
באמת מכניס את הרעיון הזה
שיש פה פשוט עץ שיש לו
כמה כפות וזה דגישים שונים
והכול משלים אחד את השני.
אבל לפעמים זה לא כך.
את אומרת, צריך לזכור.
יש זוויות שונות של כלליות. זהו, סבבה.
אבל יש גם בעם ישראל
לפעמים מדרג של כלליות.
זאת אומרת, לא כל שיטה שנאמרת
בעם ישראל על ידי רב עם זקן,
אפילו שיש לה מקורות,
היא הופכת להיות עכשיו
באותה רמה של כלליות עם שיטות אחרות.
זאת אומרת, בואו נשחזר שוב
את התהליך של בן אדם שעובר.
בן אדם אומר, שמע, אוקיי,
קיבלתי שהיהדות זה המקום
שדרכו אני נפגש עם הכלליות,
עם השלמות האלוהית.
אוקיי, עשיתי לי רב.
בחרתי לי רב, מצאתי לי שיטה,
ועכשיו השיטה שלי היא חלק
מעץ החיים הזה של עם ישראל,
ואני גם מבין שיש מקום לשיטות
אחרות, שכל אחד נותן את דגש אחר,
וכולנו משלימים יחד.
אבל, אבל, עוברות השנים,
ופתאום בן אדם שם לב
שהשיטה שלו היא שיטה שהכלליות
שבה היא מתחילה קצת להתמסמס.
למשל, הוא פתאום שם לב
שבבית המדרש שלו למשל
מתעלמים מהמון מקורות שנמצאים בתורה.
נגיד, בבית המדרש שלו לומדים
רק את הצדדים הגלויים של התורה,
רק הלכה גמרה,
ושמתחילים לדבר על
ספרים כמו רבי יהודה הלוי,
כמו מערל, כמו מדרשים, פתאום לא מתעסקים,
או שמתעסקים את זה בצורה
מאוד כזו שטחית ולא רצינית.
או פתאום בן אדם מגלה שהשיטה שבה הוא נמצא
היא לא עונה על כל מיני
צרכים שקיימים בעולם.
זאת אומרת, השיטה שלו
למשל היא מאוד מדברת על פרט,
היא מאוד מתעסקת עם הנפש
האנושית ועם הבעיות של הבן אדם
והבדידות והפחדים שלו,
אבל השיטה שהוא גדל בה או שהוא התחבר אליה,
אין מה להגיד למשל על
ההיסטוריה של עם ישראל.
אין לה מה להגיד על ה... לא יודע,
על מה שקורה עכשיו מבחינת החברה בעם ישראל.
או הכי משמעותי, הוא
רואה שהשיטה שהוא גדל בה,
יש בה חוסר, יש פתאום
חורים בכלליות שלה, פרצות,
בבניין שהוא בנה, למשל ביחס למציאות.
הוא למשל גדל בשיטה, זה למשל תגיד,
זו דוגמה של רבנו בחיי.
אדם לומד עכשיו חובת הלבבות,
וכתוב שם שאדם צריך רק להיות עם ביטחון בשם
ולא לעשות השתדלות, כאילו
לא לעשות שום דבר מעשי,
לא ללכת לרופאים ורק לצפות שהשם יהיה הזו.
אוקיי, אז בהתחלה עשה
לך רב והוא התחבר לזה,
ויש לו גם רב שאמר ככה, ותת אבא, כל טוב.
אבל הוא פתאום שם לב
שהמציאות לא עובדת ככה.
הוא כן צריך ללכת לרופאים.
כאן, אתם מבינים, בן אדם
צריך, מה שנקרא, להיפתח.
אתה מקורא לזה כלליות, נכון? -איך?
אתה מקורא לזה כלליות, נגמר.
זה מכליל דברים מסוימים,
אבל יש פתאום דברים שהוא מזהה
שהם לא מכילים.
עוד פעם, כלליות זה מושג יחסי,
הכול ביחס למה?
יש פה שיטה, יש פה יהדות,
יש פה מסורת, יש פה מקורות,
אבל יש, כמו שאמרתי, גם חורים פתאום.
ולעומת זאת, הוא רואה
עכשיו שיטות אחרות ביהדות
שגם עונות על כל הדברים שיש בשיטה שלו
וגם נותנות מענה לדברים שחסרים בשיטה שלו.
פה מצופה מבן אדם להתקדם בחיים.
הבנות, מה שאנחנו אומרים,
אלו ואלו דברים הלוקים חיים,
זה לא עכשיו כאילו מסיר
עכשיו את הרצון להתקדם.
טוב, אני בחרתי, עשיתי לרעב,
מעכשיו שגריר הושכח עד 120,
אני ממשיך לי, לא משנה מה, אבל
אתה רואה שיש בעיות בשיטה שלך.
יש גם מצב שבן אדם הולך ומתקדם,
והוא לאט-לאט בשביל עצמו
מכריע בנדרג של כלליות.
זה... מה?
זה סתם מגיע מישהו שתעשה לך
רעב, ופתאום הוא מוצא לו רעב אחר.
כן, הוא מוצא לו רעב אחר.
הוא מוצא לו רעב אחר.
אבל זה לא...
-זה לפעמים עניין גם של תקופות.
אם בן אדם בתחילת הדרך, באמת,
וזה כאן, אני חושב, קורה לכולם,
בתחילת הדרך מצאנו איזה
דמות שככה הייתה בשבילנו,
וואי, איזה יופי נתן לזה.
כמו שבן אדם גדל, הוא שם לב שעם כל הקוות,
זה לא בלפסול, במקום
שאני מנסה ללמד לכם פה,
הכלליות זה לא כלליות רומסת.
כאילו עכשיו משהו חדש, אז
מה שהיה קודם לא שווה כלום.
שאני הייתי בתחילת הדרך,
הספר הזה, השיטה הזו, הרב הזה,
היה בדיוק מה שהייתי צריך.
הקבוש בחור, אין מקרה בעולם.
הקבוש בחור שם אותי, אז זה מה שיבנה אותי.
אבל עכשיו אני פתאום
מגלה דברים יותר עמוקים.
אני מתבגר, יש לי שאלות,
ואני רואה שהשיטה שלי,
הרב שלי, הרבנית שלי, לא
יודעים בדיוק לאן נותנים.
ואני מוצא עכשיו דמויות אחרות שכן.
אז אני פשוט הולך ומתקדם.
אנשים לא צריכים להרגיש מעוימים מזה.
ועכשיו להתחיל להתקבע ולהתחפר במקום שלהם.
לא, זה הרב שלי הזו, ייתכן
שהוא טועה, כולם טועה.
יש דבר כזה, שאדם הולך,
מתקדם, מחייל אל חייל.
וזה לא בא לפסול את מה שהיה קודם.
אתה עדיין מכבד את הרב שהיה לך קודם.
אתה עדיין מבין שהשיטה
הקודמת נתנה לך הרבה דברים
שהיית צריך אותם אז
וחלקם אתה צריך גם היום.
ואם כל זה, אתה הולך ומתקדם.
זה אגב, זה תהליך אינסופי.
גם עכשיו בתוך בית המדרש
של הרב קוק יש מחלוקות.
גם, אתם רואים, אנשים
לוקחים הכול אישי, זה הבעיה.
לוקחים... שמחלוקת זה הופך
להיות איזה משהו כזה פרסונלי.
יש מחלוקת בית המדרש של הרב
קוק, איך מפרשים את הרב קוק עצמו.
גם, כמו שאמרתי, זה
יכול להיות פה בתוך המכון.
אתם שומעים שיעור אחד
איקס, ואחרי זה שומעים שיעור
שהוא אומר הפוך במשהו נשאר.
מה עושים? לא להיבהל.
דבר ראשון, שני אמונים,
אמרנו על גבולות גזרה של תורה,
כלליות, מקורות, עם ישראל, צ'ק. הלאה.
שלב שני, ייתכן שזו מחלוקת ש...
כמו שאמרנו, זה פשוט
זוויות שונות של כלליות.
עץ החיים. עץ בעצם לא הבנת נכון,
הוא לא הבנת נכון, הם אמרו אותו דבר,
רק דגשים שונים, כי הרב
הזה יש לה אופי יותר סחלטני,
אז הוא אומר את הדברים בסגנון כזה,
והרב הזה, הרבנית הזו,
יש לה סגנון יותר רגשי,
אז היא אומרת את זה
בזווית רב, וזה נשמע מחלוק,
אבל בעצם הם אמרו אותו
דבר, רק כל אחד אמר מדגש אחר.
זה אגב 90% מהמחלוקות, זה זה.
פשוט אני רבי פעמים מבצעת
משיעורים, תלמיד או תלמידה,
הוא אומר, שמע, אבל הרב אמר
קודם, הרבנית אמרה קודם, מה אמרה?
זה הרבה פעמים עניינים נפשיים,
אגב, בעיקר בנושאים של לא הלכה,
אלא אמונות ודעות, זה מאוד
קשור לסגנון של הבן אדם,
ולשפה שלו ולמקום שהוא נמצא בחיים,
וזה פשוט אותו דבר, רק
כמו שאמרנו, בדגשים שונים.
אבל לפעמים גם קורה מצב ששמעתי שיעור אחד,
שמעתי שיטה אחת, ועכשיו
אני שומע או שומע שיטה שנייה,
ולא רק שזה דגשים שונים,
אלא אני מזהה שאני שומע פה
או שומעת פה משהו יותר כללי, יותר מפותח.
יש לו יותר מקורות, יש לו
כיוון חשיבה יותר רחב אופקים,
הוא עונה יותר על צרכים
נפשיים שמתאימים לי עכשיו,
או השיעור ששמעתי קודם באמת
הסביר את הדברים בצורה שכלית,
אבל לא נגע לי ברגש.
והשיעור הזה גם הסביר
את הדברים בצורה שכלית
וגם נתן מענה לאיזו תחושות שהרגשתי.
מה קרה?
ממשיכים הלאה, אין בעיה.
עברתי מכלליות אחת לכלליות יותר גדולה,
ואחרי זה לכלליות עוד יותר
גדולה, וזה תהליך אינסופי.
גם מה שאנחנו לומדים פה עכשיו,
מה את כאן זה קרה פעם, מה לך שיעורים?
מה שאנחנו לומדים פה
עכשיו זה מה שנקרא סוף הדרך,
האמת ואין בלתה,
ומעכשיו עד סוף החיים זהו.
זה אי אפשר לחלוק על זה.
מאוד יכול להיות, אני מקווה
מאוד שזה יהיה ואני בטוח שזה יהיה,
שעוד כמה שנים.
תלתישמי שיעורים שמדברים
אפילו באופן ישיב על הנושא הזה
של האלוהות, של האמונה וזה,
שיסבירו את הדברים בצורה יותר כללית.
או יותר מקורות, או בסגנון יותר בראות,
או שוב כל מיני חוליות
שחסרות עכשיו במערך הזה,
והוא יסביר אותן, עם כל מה
שאמרנו, בצורה יותר שלמה.
מה קורה אז?
אז כל מה שלמדנו קודם זה לא ישווה כלום.
עבדו עלינו.
אבל בואו ניקח תמונות
של הרב לונדין ונזרוק חיצים.
לא קרה כלום.
בשנה תשע שעיניים חת,
במקום ובזמן שהייתם בו,
השיעורים הללו פנו אותכם.
נתנו לכם משהו בתהליך
האינסופי הזה של הכלליות,
בדיוק בנקודה שהייתם נמצאים בה.
ועוד עשר שנים, בשנתיו שהיא
נפכת, שנת השפחה, בסדר?
אתם תהיו במקום אחר בחיים.
זה לא רק אפילו שתשמעו שיעורים אחרים,
זה סתם, את אותם שיעורים עכשיו
אתם גם מסתכלים עליהם במבט אחר,
על הספר הזה אתם עכשיו מסתכלים במבט אחר,
כי יש לכם יותר ניסיון ויותר החמוטו-פקים
ויותר מקורות ויותר זה,
ועכשיו אתם בונים משהו אותם בשום כלל.
זה תהליך אינסופי.
כל הזמן אדם בחיים הולך ומתקלל בחף.
הולך ומתקלל מחיל אל חיל.
כל הזמן הולך ומתקדם.
סיפרתי את זה גם כשהלימדתי את
השיעורים האלה בסדרה הקודמת,
ברמה האישית שלי, פשוט.
אני גדלתי בבית, מה שנקרא דתי-לאומי קלאסי,
לא יצא לי אף פעם יותר מדי לברר בגיל הזה,
לא כל כך עסקתי בכלל עם נושאים רוחנים.
זאת אומרת, הייתי דתי, אבל
בגלל שאמרו לי להיות דתי,
לא שיותר מדי...
יש תמיד נטייה לרבנים לספר
שהם היו נערים מופקרים בילדותם.
הייתי מופרע, הייתי...
אז זהו, שלא, הייתי ילד טוב.
עשיתי מה שאמרו לי, עשיתי,
לא היה לי תקופת מרד יותר מגדולה ולא כלום.
הייתי בני עקיבא, הייתי ילד
כף עוד כמו צריך, הכול טוב.
ואז אני זוכר, אני חושב שזה היה
בקיזור כיתה י' א' או י' או משהו כזה,
התגלגלו לידיי, אמרתם כבר,
קלטות של הרב עמנו נצחק.
זה הייתה השיטה הרוחנית
הראשונה שנתקלתי בה.
שיטה.
שמעתי את הדברים, זה מאוד הרשים אותי.
היו שם איזשהו רעיונות
מאוד רהוטים, מאוד מסודרים.
נתן לזה שיטה. היה... מה זה שיטה?
משהו שהוא מקורות, משהו שהוא עונה לכאורה,
באמת, לא לכאורה, גם מצד האמת,
על עקרונות אמונים של עם ישראל
וכו' וכו'.
שמעתי, וזה מאוד בנה אותי ועזר לי.
המשכתי, הגעתי לישיבה
ונחשפתי לתורת הרב קוק.
ואז שהתחלתי ללמוד דבר רב קוק.
גיליתי שיטה יותר כללית. הוא היה הכול.
עוד פעם, לא שזה רק
זוויות שונות של כלליות,
שזה גם נכון. יש פה גם זוויות שונות.
אבל יש פה גם משהו יותר מזוויות שונות.
יש גם מדרג של כלליות.
למה, בסדר, אתה יכול
לעשות שיעור בפני עצמו עכשיו.
כל הכבוד, ויש הרבה כבוד לשיטה הרוחנית
של התלמיד חכם הזה ושל
כל בית המדרש שהוא מייצג,
זו שיטה שעונה על דברים
מסוימים, שיטת הרב קוק.
עוד פעם, צריך להסביר את זה.
היא גם עולה על הדברים האלה
וגם נותנת מעוף יותר רחב על ההיסטוריה
ועל הנפש הפרט והנפש הכלל.
היא לא צריכה להיות גאון גדול
בשביל מי שמכיר את שני השיטות
לזהות איפה יש יותר כלליות.
אז מה קרה?
זה לא שעכשיו אתם מבינים,
זה היה שקר מה שהיה קודם.
זה אמת ותורה, דברי אלוקים חיים.
ואני חייב לו, ולא רק
לו, לגם כל דמויות אחרות
שבאמה חיי פגשתי ולמדתי וספרים שלמדתי,
שהם בנו חלק מהתורה שלי.
מואין חזאל, כל אדם שלומד דבר ממישהו
חייב לקרוא לו מורו ורבו.
יש הרבה אנשים שאני
צריך לקרוא להם מורי ורבי.
קניתי מהם דברים.
וגם היום שאני נמצא בשיטה
שהיא קצת, מה שאני מזה,
שיטה יותר כללית, אני עדיין משתמש בדברים,
לא רק שזה היה טוב
לזמנו, יש גם עדיין דברים
שעוזרים לי בשלב הזה בחיים.
למשל, עירת העונש,
החרדה הזו מעשיית עבירות,
שבשיטות שציינתי קודם זה דבר מאוד מודגש,
ברב חוג זה פחות מודגש.
מתוך הכלליות של רב חוג
אני נותן מקום גם לדבר הזה.
וכמו שאמרתי, גם מה שאני עכשיו
מבין ברב חוג זה לא סוף הדרך.
אם ננסתם בהמשך החיים, נבין יותר,
או שנלמד דברים נוספים
שיתנו לי שיטה עוד יותר כללית.
אתם מבינים? מה שנפלא בהבנה
הזו שאת או אתה אף פעם לא טועים.
קניתו את זה, זה אני מנסה להסביר.
-אבל אין לו נכון.
אין לו נכון. מה זאת אומרת הוא נכון?
אין לו נכון. מה זאת אומרת הוא נכון?
יש לו נכון בזה שאת מתעצלת
עכשיו בשביל...
לצורך הנהל, ברור לך שיש פה טעות,
ואת אומרת, לא, אין לי כוח,
אני נשארת איפה שהייתי קודם.
אם את עובדת עם הכלליות כמיטב יכולתך,
זאת אומרת, את ברגע נתון מפעילה
את מרב האנרגיה השכלית, הנפשית,
ומבינה, במה שאת מבינה,
שזו ההבנה הכללית ביותר
שאת נמצאת עכשיו, אלוהים נמצא פה.
אני חזק שנייה אצלך. אם עכשיו אני...
גם כי אולי גם קצת אני שם
על כסף ואני רוצה לתת עליהם,
אם עכשיו בחורה האחרונה
של התנועות שהציעים לו אלוהים
לצרוף אותה באש הגיהנום,
זה באמת דרך מכוונה...
אם זה מה שעכשיו הנפש שלה
נמצאת, כן, יש הרבה מאוד אנשים
בעם ישראל שנמצאים במצב כזה.
אבל זה מסמוכן של הקדושה...
-אבל זה מה שהיא.
אבל היא שם, היא שם,
את צריכה להבין, היא שם.
היא שם כי זה מה שהיא מכירה. -נכון.
אם היא מוגשת מישהו ואומרת, זה לא הדרך.
אין לי בעיה, אז תפגשי
איתה, ויכול להיות שחלק,
כי את מזהה שהיא מישהי
שמסוגלת למשהו יותר עמוק,
ואת מבינה שהדרך היחידה להוציא אותה
זה להגיד לה בצורה חריפה,
זה אפשר להריב על זה.
יכול להיות שבאמת יש
מקום לפעמים להגיד למישהו,
תקשיב, השיטה שלך היא לא אמת, כדי להגיד...
אבל בואו עכשיו ננקה
את כל הדברים האלה.
ונגיד שיש פה מצב שאת מזהה שאותה בחורה,
מה שעכשיו מרזיק אותה
בקשר לתורה, לקדושה, לאלוהים,
זה ההבנות הכי מוקשמות שיש.
כן, היא מזהה שאלוהים זה זהיש
עוד פעם שמה, אם שאת תסרוף אותה...
וזה מה שהיא. שוב, כי יש לה נפש
ילדותית, היא אישיות שמסוכסכת...
אל תגיבה.
אבל זה חדית? -בטח.
מה, את לוקחת אחריות
עכשיו להרוס עולם אמונה?
דיברנו על זה כבר. להרוס אמונה של יהודיה,
שעכשיו היא מלאה תירת
שמיים בצורה שהיא נמצאת בו?
לא, אז כנראה זה השאלה
שלי, זה נקרא תירת שמיים?
באמת, זה תירת שמיים. -זה נקרא לתמיד קצת.
כל דבר שמאמין באלוהים, בטח כל דבר שמציר,
שהוא נאמן למסורת של עם ישראל לדורותיו,
גם בצורה הפרימיטיבית ביותר,
זה ודאי זה תירת שמיים. זה תורה.
מי מייז לגעת לדבר כזה?
אני אגיד ליהודי שאת
האמונה שלך היא לא בסדר?
לא, לא, אני לא הולכת
לשאלת את זה, זה לא...
בסדר, יש כל מיני דרכים.
את זוכרת הסיפור שקראנו ממ...
נו, זה עם ה... ברך לי ה' איזה ספר זה היה?
זה עם הלחם שנתן בצפת לכיכרות הלחם.
נו, על איזה ספר זה היה?
רבי משה חגיז, נו, נשנת חכמים?
אז כאילו, את שמעת,
הארי אומר לאותו תמיד חכם,
אתה הולך למות על הדבר הזה.
יש לך פה יהודי שמקריב לחמים
לאלוהים כי זה המקום שהוא נמצא,
לא שאין משהו יותר כללי, לא שזה האמונה.
האתר נמצא במקום אחר, ברוך
השם, כדאי שהוא סידר אצלך בחיים,
בזה שאתה יכול עכשיו
להבין יותר, אבל הוא נמצא שם.
ואתה לא יכול לשנות אותו.
אם היית יכול, מצוין, זה בדיוק
העניין, לקדם, בוא תלמד אמונה ותתפתח,
אבל אם אתה לא, את לא יכולה לשנות אותה.
היא פוגשת את אלוהים שם.
בדיוק כמו שאת עכשיו
היית נפגשת עם הרב קוק,
את רוצה שהיה מספר לך
בבת אחת את כל מה שהוא יודע,
זה היה הורג אותך.
לא, אז איפה נכנס לגבול
של כדי שיש לנו כבר עבודה,
כי זה סוג של עבודה
זהרה, אין שום שם מחליף...
אין גבול. -להקבל חתול אלוהים,
להקבל אלוהים. -גם פה אני אעשה
צורה בוטה, יכול לפעמים להיות מצב
שאפילו זה המקום שאלוהים
פוגשת, בוא נלך משהו עמוק יותר.
מחבל חמאס, בסדר?
שעכשיו הוא מבין שעדה
שלו להתקרב לאלוהים זה...
אז התפקיד שלנו זה להרוג אותו.
וכל זה לא סותר שיכול
להיות, אם הוא מבחינתו,
לפי הסביבה שהוא גדל
בתנאי אחי אם שהוא גדל באחי,
אם זה מבחינתו משהו הוא
הבין שאלוהים רוצה ממנו
והוא עשה את זה בלב טהור, זה לא
סותר שהוא מילא את תפקידו בעולם.
טוב, אבל מול עצמי, אני
מול עצמי יודעת שזה שקר.
את מול עצמך תפקידך, את צודקת, זה שקר,
ותפקידך עכשיו ללכת ולהרוג אותו.
וכל זה לא סותר שהחשבון
שלו בשמיים יש את החשבון שלו.
את צריכה להשתחרר מהלחץ
הזה, כאילו למצוא איזה נקודת אמת,
היא אומרת שברגע שאני מגיע
אליה, אז אני תפסתי את אלוהים,
ולפני זה לא נגעתי באלוהים.
לא, כל הזמן נוגעים באלוהים.
זה מה שאני מזכיר בפה הזמן.
יש גדולה שלמות אינסוף.
יש פה רצף חיים אינסופי
שהאדם צומח בו כל הזמן.
התפקיד שלנו זה להיפתח יותר ויותר לכלליות,
להיפתח יותר ויותר לעץ החיים של עם ישראל.
וכל יהוד במקום שהוא נמצא בו,
אם הוא עשה את מרב המאמצים שלו,
כל יהודי הוא כמו משה רבינו,
מבחינת השכר שלו בשמם,
זאת אומרת, מבחינת האחיזה שלו באמת.
זה יש שמשה רבינו במקום
יותר מתקדם, זה לא רלוונטי,
כי משה רבינו נולד עם
מקום מסוים ואופן מסוים,
שהיה לו תפקיד מסוים,
ולי יש את התפקיד שלי.
ואיפה שאת נמצאת, שם אלוהים נמצאים.
כמובן שזה לא יגרום חליל לניוון,
אוקיי, אז אני לא מתקדם ולא...
אני מדבר עכשיו על אנשים
שהם מביניים ומתקדמים. כן.
הרב יוסף, המוסלמות
הגדולות הפוגעת בהסלך הרב?
לא. -כי בהתחלה הרב היה רב נפט,
ואז הוא עבר לרב פרוף, ואז הוא עבר...
אז איפה תורת הסלך הרב? -זה הסלך הרב.
כל שלב בחיים, זהו שמענו. יש הסלך הרב.
יש כאילו רב אחד פרוף, אבל הוא לא...
-לא, מה?
איך אנחנו יודעים שאין דבר כזה רב נצחי?
כי גם רבנים מתים. -אבל התורה שלהם גדלה.
-נכון, אבל גם התורה שלהם,
שאחרי שהרב נפטר, נכון,
יש פתאום תלמידים שמסבירים
את התורה באופן אחד, ויש
תלמיד אחר שמסביר את זה
באופן אחר.
מכירה את המתחכם אחד שהתורה שלו נשארה
כמו שהיא ואף אחד לא רב עליה?
כל בית מדרש, הרי אחרי שנפטר
הרב מתפצל לאינסוף דברים.
ומה זה התפצלות?
זה נפשות שונות של תלמידים,
שהוא קלט יותר את הזווית הזו
והוא קלט יותר את הזווית הזו.
לפעמים, אמרנו, זוויות שונות של כלליות,
ולפעמים זה גם מדרק של כלליות.
יש תלמיד שיבין פחות,
יש תלמיד שיבין יותר.
אין שום דרך ללכת. את, כמו שאמרתי,
את צריכה ללכת לפי מה שאת נמצאת עכשיו.
עוד פעם, את לא יכולה
להכריע בשאלה מי צודק.
האם צודק אותו תלמיד חכם
מבית המדרש של הרב קוק
שמדבר עכשיו על הממלכתיות
ושצריך עכשיו לחבק את צהל
גם מזמן שמפנים את גוש כתיף,
או צודק אותו תלמיד חכם שאומר מה פתאום,
צריך להיאבק בכל הכוח וטה-טה-טה?
את יכולה להכריע במחלוקת הזו ביניהם.
אני לא יכול להכריע ביניהם.
-את יכולה להכריע בפעמים?
בדיוק.
עכשיו, אני לא יכול להכריע בזה מכמה סיבות.
א', אני לא בליגה שלהם,
ואני אומר, על מה שהם רבים,
מה הרב קוק היה אומר, או מה
הרב צביודה היה אומר, אני לא יודע,
כי אני לא הכרתי את הרב
צביודה ולא למדתי את זה.
אני יכול... אז אני יכול לאובר להגיד
עכשיו, הרב הזה צודק והרב הזה טועה.
לא. יכול להגיד, נטיית הלב שלי,
ושאני אומר נטיית הלב, לא
מסכוון סתם איזה ספונטניום,
זה משהו שלפי מה שאני
למדתי, לפי הכישורים שלי,
לפי הרעיון שלי, נראה לי שהרב
הזה צודק, ולכן הוא הרב שלי.
ואני עושה לפי הכיוון שלו.
וזה שהרב השני, והתלמידיו עושים משהו אחר.
אלו ואלו, דוברי אלוקים חיים.
הבנה עמוקה במושג הכלליות, במושג אלוקים,
זה מנטרל את כל המתחים בחיים.
זה לא... זה עולה אחר.
אדם, זה קשור להרבה דברים
שדיברנו מהלך השבועים האלה.
אדם לא מאויר משום דבר.
הוא לא נמצא כל הזמן באיזה...
איפה אני פוגש את אלוהים ומי
מנסה להסתיר לי את אלוהים?
אלוהים איתך, אלוהים איתך.
אתה מרגוע.
כל שלב שעובר בחיים,
כל דבר שקורה לו בחיים,
כל רגע שהוא נמצא בחיים,
הוא אחוז בעץ החיים של עם ישראל.
וזהו.
כשהוא יגיע לשמיים, אם
נשתמש בביטויים הדתיים,
הוא יקבל שכר מלא.
אתה, את עשית...
עשיתי ככל אשר ציוויתני.
שורים את השיר? -עשיתי, עשיתי, עשיתי.
מה זה? טוו שניינכד מכירים את זה.
עוד כמה שנים שירו את הסדרה,
זה לא הבינו על מה אנחנו מדברים.
עשיתי ככל אשר ציוויתני.
בוא ננסה לסכם את הדברים
וזה נסיים את השיעור הזה.
בזמן שבשיעור הבא זה שיעור
אחרון, אנחנו תסביר לכם מה נעשה,
אבל רק בואו... יש פה למעשה
סיכום, אם תרצו, של כל ה-28 השיעורים.
בואו, שימו לב.
שלב ראשון התחלנו, קיימות אישית.
יש, אני קיים, כל סבבה.
שלב שני, זיהוי שלמות אינסוף שמתגלה בחיי.
אני לא רק קיים ברגע
נתון, יש פה שלמות אינסופית
שמחיה אותי כל הזמן וכו' וכו'.
מה שקראנו אלוהים, נשמטת בכל נשמתים.
שלב שלישי, כלליות.
לא רק שאני חי, לא רק
שאני חלק משלמות אינסופית,
הופעה של שלמות אינסופית,
אני גם יכול לזהות בחיים שלי
את הכיוון שאיתו אני הולך
לאט לאט וחוסף יותר את אלוהים.
משם הגענו לעם ישראל,
יצור החיים הכללי ביותר שקיים במציאות.
משם הגענו למסורת האומה לדורותיה.
לעם ישראל יש אורח חיים שמתאים לדורותיו,
שזה נקרא תורה ומצוות, יהדות.
משם, בתוך התורה ומצוות, הסלך הרב.
את או אתה בוחרים את
הזווית שאליו אתם נוטים.
אחרי זה ממשיכים להתקדם.
מצב אחד, ככל שפוקשים יותר שיטות ביהדות,
יש שיטות שהן פשוט זוויות
שונות של אותה רמת כלליות,
אלו ואלו דברי אלוקים חיים,
ויש גם שיטה כללית יותר ושיטה כללית פחות.
וההלכה כן.
עכשיו, אתם מבינים לבד שזה דברים מקבילים,
אבל זה לא... זה לפעמים באותה שיטה,
אתה שם לב שיש דברים
מסוימים שזה רק זוויות שונות,
ויש דברים מסוימים שכבר
ניתחו וצריך משהו אחר.
זה תהליכים שהאדם כל
הזמן נמצא בחייו בציסה בהם.
זה אף פעם לא נגמר, וטוב מאוד שזה לא נגמר.
תהליך אינסופי.
ושני הצדדים מובילים
להתקדמות אינסופית בכלליות.
מה? אמרו, אני לא יודע איך הם,
אני מתכנן לעשות דוקטורט על התרשימים האלה.
אלוהים בתרשימים.
כן, מה זה שם?
מה פתאום? אלוהים ייפסק? אף פעם לא.
אמרתי זה, יכול להיפסק
בצורה שאנחנו מכירים.
העולם הזה יושמד ויעלה מהעולם.
יהיה עולם אחר.
יהיה שלמות אלוהית שתופיע בעולם אחר.
אבל יש איזה פסק, כאילו, בגאולה?
זאת אומרת, יהיה עיקרון יותר רחיב?
זה כולן יותר...
בגאולה, צריך להיות, ככל שהגאולה תתקדם,
הדברים יהיו יותר פחות...
יהיו פחות שטויות ויותר כלליות.
אבל העיקרון הזה של
הכלליות ימשיך לנצח נצחים.
כן.
מה זה בעצם ביטוי?
זה ביטוי לשלב עוד יותר מתקדם
בתהליך האינסופי הזה של הכלליות.
בית המקדש השלישי זה גם לא סוף פסוק.
למה זה חדום?
אתה אומר, בית המקדש השלישי אין התקדמות.
זה יכול להיות. אני לא יודע בדיוק
מה יהיה, אבל יהיה התקדמות אחרת.
ומה זה אחרי תיימים? כבר דיברנו על זה.
אחרי תיימים בית מקדש, זה לא סוף פסוק.
טוב, אבל זה בדיוק הולך
להיות השיעור האחרון.
אוקיי, הרמת פה להנחתה.
השיעור האחרון הולך להיות
שיעור שנקרא מה יהיה בעתיד.
בסדר? זה הולך להיות שיעור נבוי
שאנחנו הולכים להספיר מה יהיה בעתיד,
מה זה באמת גאולה, מה זה אחרי תיימים הזה.
אני כבר אזרוק לכם את
הכיוון שזה מה שזה הולך להיות.
אין סוף. תמיד יש התקדמות.
זה אף פעם לא ייגמר.
אתה יודע?
אבל ספר את זה בצורה יותר מסודרת,
אז זה נעשה בשיעור האחרון
של סידרת יסודות האמונה.
בבקשה, יום טוב.