שלום לכולם. אנחנו נמצאים בשיעור
מספר 14 של סדרת יסודות האמונה.
אנחנו רוצים להמשיך
במאמר, מאמר איסור במרכים.
כפי שציינו לאורך כל השיעורים, מאמר איסור
במרכים זה מאמר שאנחנו משתמשים בו כפלטפורמה,
כבסיס להסבר של כל מושג האמונה
היהודי, אלוהים, אמונה, תורה ומצוות.
מתחילים מאמר איסור ממרכים,
אחרי זה נעבור למאמר נוסף של הרב.
ומה שראינו עד כה זה את ההבנה הבסיסית
שכל המאמר וכל המהלך הזה בנוי עליו,
שצריך לזקח את עולם האמונה, והיחס לאלוהים
אמור להיות מייחס שבדרך כלל נתפס בעולם הדתי
או גם בעולם החילוני
שמתנגד לזה, אבל התפיסה
המקובלת שאלוהים זה כוח
חיצוני לחיים ומעילה מנוכר
ויש איזו התנגשות בלתי נמנעת בין העולם
הזה לבין אלוהים, בין העולם הזה לעולם הבא,
התפיסה שהרב מנסה לחנך אותם, או שזה בעצם
התפיסה הפנימית של תורת ישראל, תורת הסוד,
זה שהיחס לאלוהים הוא לא יחס של כוח
מנוכר לחיים, אלא כוח שהוא באמת מעל החיים,
הוא מעל החיים והוא שורש החיים,
אבל הוא מופיע בתוך החיים עצמם.
הזכרנו איזה מושג שעוד ניגע בו בהמשך,
זה ההבדל בין התפיסה המונוטואיסטית,
שרואה את אלוהים ככוח אחד, אבל
שמנותק, לבין תפיסה פננטאיסטית,
שמדברת על אלוהים שמופיע
בתוך החיים עצמם, עוד נרחיב בזה.
מכל מקום דיברנו עד כה על הרבה
מאוד השלכות שיש לתפיסה הזו,
וכאן אנחנו מגיעים לשלב הבא במאמר,
שבו הרב קוק עונה על השאלה שהיינו אמורים,
ובאמת אנשים שאלו אותה במהלך השיעורים הללו.
אם באמת אנחנו מסבירים
שהתפיסה העמוקה של תורת ישראל,
היא מדברת על אלוהים שמופיע בתוך החיים
עצמם, וראינו את כל ההשלכות האדירות שיש לזה,
בתרבות, לאדם הפרטי, איך זה שכל
כך מעט אנשים מדברים בסגנון הזה?
וכולנו כידוע, זה כל מי שלומד את
המאמר הזה או את הדברים הללו תמיד,
אומר, אבל כל החיים חינכו אותי אחרת,
כל החיים דיברו איתי על אלוהים חיצוני,
אלוהים ככוח עליון.
איך הדברים האלה הם לא
הפכו להיות הבסיס של
הלימוד התורני בעבודת אשר?
כי על פניו הרעיונות האלה, היו
אמורים כבר לדעת אותם ילדים.
זאת אומרת, תחשבו, יש פה משהו אבסורדי,
אנחנו פה רוב מוחלט של אנשים מבוגרים,
שעכשיו לומדים את הדברים האלה.
וזה לכאורה דברים שהם ה-1 ב' של היהדות,
מה זה אלוהים? למה זה דברים שצריך,
הם נחשבים כזה חידו שמלמדים אותם.
מה קרה?
איפה הקשל שיצר כזה נכשלות וכזו חוסר בהירות,
בנושא החשוב מכל, שזה
מה זה אלוהים ומה זה אמון.
אומר הרב, בהמשך המאמר
בספר אורות, אומר הרב, לרגלי
המניעה הכללית של הלימוד
הרוחני בעניינים האלוהים,
הולך מושג האלוהות ונחשך, מעין
עבודה שכלית והרגישית מתוארה.
עם זה, הפחד החיצוני והאמונה הטבעית
והשיעבות של ההכנעה נשארים בלבבות רבים,
בתור השפעת ירושה מאותם התקופות שהדעה
והרגשה האלוהית עד היה מעירה בהן באוזה,
עד שהיתר הוא יהיה מצד גודלה
לשאבד אליה את כל הנפשות.
הרב פותח פה מהלך שהוא חוזר
עליו באינספור מקומות בכתביו.
אני לא חושב שיש עוד נושא שהרב חוזר עליו
כל כך הרבה, וזה הנושא של, הוא קורא לזה,
לימוד רוחני בעניינים האלוהים,
ובשפה שלנו, לימוד אמונה.
מה הסיבה שמושגי האמונה נמצאים
בכזה תשטוש ובכזה חוסר בהירות בעולם?
בגלל שלא לומדים אמונה.
לרגלי המניעה הכללית של
הלימוד הרוחני בעניינים האלוהים,
הולך מושג האלוהות ונחשך מעין
עבודה שכלית והרגישית מתוארה.
נוצר מצב, שניגע בשיעור
הזה בכמה מהסיבות שגרמו לו,
שהאנרגיה, כמעט כל האנרגיה
הלימודית ביהדות, בבתי המדרש,
מופנה לצדדים ההלכתיים
או הגמרתיים בחלק התורני.
הצד של הלימוד האמוני,
הלימוד המחשבתי, כלומר,
לימוד התורה הוא מורכב משני חלקים.
יש חלק שאומר מה לעשות,
שזה הלכה, שולחן ערוך, גמרה,
וכל הספרות האדירה של הראשונים והאחרונים.
אז בעזרת השם, בשיעור
הבא, אני אנסה לעשות קצת סדר
בספרות התורנית וגם לתת איזושהי הדרכה מעשית,
גם איך אפשר להשתלט עליה, גם
בתחום ההלכתי, גם בתחום האמוני,
אבל אני אומר את זה כבר
באיזו קריאת כיוון כללית.
חלק גדול מאוד בתורה עוסק
באמת בצדים המעשים של המצוות,
איך מקיימים את המצוות,
איך הגענו אל המצוות וכו'.
בזה משקיעים בתי המדרש
ומתוך כך גם כל המעגלים מסביב,
זאת אומרת, בתי המדרש משקיעים
את זה באופן מאוד מאוד אינטנסיבי,
שאר הציבור באופן טבעי פחות, אבל
יש פה איזה סוג של פירמידה למדנית,
אבל הפירמידה הזו היא מוכוונת
כמעט כולה אל הלימוד ההלכתי מעשי.
החלק השני של התורה, לא
רק מה לעשות, אלא מה לחשוב,
מה הרעיונות הרוחניים
המחשבתיים העמוקים שעומדים
מאחורי המצוות, מאחורי מושגי
האמונה, זה דבר שכמעט ולא נלמד.
ספרים כמו הכוזרי של רבי יהודה הלוי,
ספרים כתבי המחשבה והאמונה של
הרמב״ם, מורה נבוכים, שמונה פרקים,
ספרי המערל מפרק, כמובן כתבי הרב קוק,
ובוודאי העולם הפנימי של
התורה, שזה תורת הנסתר,
אנחנו נבין מה ההבדל בין
לימודי אמונה ללימודי נסתר,
זה שני מושגים שונים שעוד נעמוד על ההבדל,
אבל כל העולם הזה הוא כמעט ולא נלמד.
אנשים לא מתעסקים בו.
ואז נוצר מצב אבסורדי, שאנשים
משתמשים במושגים אמונים,
כמו אלוהים, אמונה, תורה ומצוות, אבל
למעשה ההבנה היא מאוד מאוד גולמית.
אפשר להגיד אפילו בצורה
בוטה, שבנושאים האמוניים,
לפעמים ההתפתחות נעצרה בגן הילדים.
באמת, בכל תחום בחיים אנחנו הולכים ומתקדמים.
להבדיל בלימודי חול, לימודי המתמטיקה,
יש לנו מכיתה א', הם לא
לימודי המתמטיקה של כיתה י' ב',
בבטח לא לימודי המתמטיקה
שלומדים עכשיו באקדמיה.
לימודי הפיזיקה, אותו דבר, יש כל הזמן העמקה.
וגם בתורה, לימודי ההלכה
והגמרה והכל מה שנלווה אליהם,
אדם הולך ומתפתח בהם.
בתחום המחשבתי והאמוני,
בדרך כלל העולם האמוני,
כמו שאתם זוכרים בתחילת השיעורים תיארתי,
אדם באיזשהו שלב בילדות ייצב
איזו תמונת עולם מאוד מאוד בסיסית,
יש אלוהים, יש איזה כוח עליון,
לפעמים עבר איזה סמינריון באמונה,
שאמרנו עם השעון, מישהו ברא את העולם,
אפשר להגיד שאני אמור לו,
פלוס אמונה בתורה ומצוות,
היה מעמד הרסינה, יש מסורת,
וזה פחות או יותר מסתכל מהדברים.
לא הולכים ומעמיקים עליה.
ולדבר הזה יש השלכות הרסניות.
לא רק בתחום הפילוסופי, שהאדם בעצם,
הוא לא כל כך יודע מה הוא עושה פה,
ואם קצת נדחוק אותו לפינה,
כמו שעשינו בשיעורים הראשונים,
ונשאל מה בעצם קורה פה,
האדם נשאר ולא יודע מה לענוץ.
זה בקטנה, כלום, בסדר, אני לא
עכשיו הולך פה לביקוחים באמונה.
יש כאן משהו עמוק יותר.
כאשר אדם לא לומד לימודי אמונה,
אומר הרב, אין עבודה שכלית וארגישית מתוארה,
זה משפיע לא רק על השכל, זה משפיע על הרגש.
התורה כולה הופכת להיות, אומר הנביא,
והיא דבר השם להם, צו לצו,
קו לקו, זהיר פה, זהיר שם.
שלא לומדים אמונה, שלא לומדים את
העקרונות הרוחניים שעומדים מאחורי,
כל מושגי אמונה, החל ממה זה אלוהים,
והמשך במה זה תפילין ומה זה שבת.
בתחום המחשבתי והאמוני, התורה
הופכת להיות אוסף של פרטים.
צו לצו, קו לקו, אוסף של
ציוויים, של קווים לא ברורים.
אדם גדל, כי הוא נמצא במערכת
חינוך דתית, או גדל אווירה דתית,
גדל לאיזו אנרציה כזו,
שמקיימים, כי יש מצוות, יש הלכה,
הוא אף פעם לא שאל את עצמו מה בדיוק קורה פה,
לא רק בשאלה הפילוסופית
של למה, מי אמר שזה צודק,
זה, יש פה עמוקת, אלא בשאלה
האישית, למה, מה שבת נותנת לי?
אני לומד המון המון על הליכות
שבת, אבל מה השבת בונה לי בנפש?
שלא לומדים, לא יודעים.
צריך להיכנס לראש הזה.
יש איזה אשליה, תכף נדבר עליה,
שאנשים אומרים, לא צריך את זה.
אמונה זה משהו כזה טבעי, בניגוד
לגמרא, הלכה, שאני צריך ללמוד,
בלימודי אמונה צריך תמים תהיה עם השם אלוהיך.
אנשים שולפים את הפסוק הזה,
כאילו הציווי לא לחשוב, חלילה.
תמים תהיה עם השם אלוהיך, כבר דיברנו על זה,
הכוונה היא שלם תהיה עם השם אלוהיך.
שאדם צריך שכל הלימוד
שלו יכניס אותו לאיזה שלמות,
הזדהות, רגשית, תמימה, שלמה.
משהו שכל הכוחות האישיות הם בעבודת השם.
לא הכוונה היא תמים תהיה עם השם
אלוהיך, טיפש תהיה עם השם אלוהיך.
אומר הזוהר הקדוש, כאשר
אנשים לא לומדים אמונה,
לא לומדים את הפנימיות, אמרנו פנימיות
זה בעצם סוג של לימוד אמונה רק עמוק יותר,
אומר הזוהר הקדוש, אבידנם לאוראית יבשת.
הופכים את התורה ליבשה.
כמו שאמרנו, לאוסף מעיק של פרטים
שאף אחד לא יודע מאיפה זה בא בדיוק,
וזה מתחיל בשאלה הגדולה
מכל, מה זה בדיוק אלוהים?
אנשים לא בראו את זה אף פעם.
וזה הכל באיזה מושגים מאורפלים
שהוקבעו באיזה אופן תת-הכרתים
ממה ששמענו במהלך הילדות,
ועם הציור הזה ממשיכים עד הזקנה.
ואז שפתאום לומדים דברים קצת עמוקים,
ואומרו, זה נראה חדש, איך אפשר להגיד את זה?
כל הפסוקים, כל המדרשים נתפסים בצורה פשטנית.
לא מהמכיר, למשל, יש את התופעה
משונה בגמרא עצמה, בתלמוד הבבלי,
שזה הספר היסוד הלימודי בעם ישראל.
יש גם בתלמוד הבבלי, יש
חלקים של הלכה, שזה רוב התלמוד,
ויש אבל קטעים לא מעטים
שמוכנים אגד איתם, שזה אגדות.
אנשים הרבה פעמים תופסים
את זה כסוג של סיפורים.
אני, שלמדתי במסגרת
מסוימת, בתור נער, אני זוכר,
הרם שלי לימד אותי גמרא,
שהיינו מגיעים להגד איתה,
הוא היה אומר, טוב, את זה מדלגים.
למה? כי זה הסיפורים.
זה רב אשי קבע את זה בגמרא.
זה נאמר ברוך הקודש.
לא, כי כאשר מגיעים עכשיו לסוגיה שמתעסקת
בביצה שנעולה בשנת ויום טוב, או בבמציאה,
או דינים של שכנים נזיקים, בבא קמה, בבאטרה,
ברור לכולם שצריך להעמיק וצריך לחפור,
וצריך להביא רישוי לזה באחרונים.
שמביאים עכשיו כל מיני
דברים שחזל מתארים סיפורים
שקרו, שמתארים חזל ליל ושמי,
או כל מיני דברים בהרבה יותר עמוקים,
שמדברים על, כמו שאתם
זוכרים, שדיברנו בהלך השיעורים,
על שדים, על רוחות
וזה, פה מחבים את השכל.
משאירים את זה ברמת גן ילדים,
יאללה, את זה מדלגים,
או קוראים ככה לפני השינה.
כמו שאמרנו, העולם המחשבתי הופך להיות משהו
מאוד מאוד דל ומדולדל.
ולצערנו זה המצב.
נוצר מצד אבסורדי של אנשים
שהם מצד אחד פקיעים מאוד בעולם ההלכתי,
ויש להם בורות מדהימה בתחום האמוני.
תמיד כשאני לומד את
הסוגיה הזו אני מביא סיפור
שאני חוויתי אותו, שהייתי עברך.
ישבתי ולמדתי הלכה, ובין
השאר למדתי איסור ואתר.
איסור ואתר זה החלק ההלכתי,
שעוסק בכל נושא של דיני
הקשרות, מסע וחלה וכו'.
והייתי אמור לגשת
למבחן ברבנות, שלומדים.
אז ישבתי, למדתי בישיבה
מסוימת, ונסעתי באוטובוס,
באותו בוקר לישיבה,
עם השולחן ארוך,
ולמדתי את איסור ואתר.
תוך כדי זה שאני נמצא, שם
לומד, עולה לאוטובוס אדם,
שעשה רואה שמאחזות החיצונית
שלו, שאדם מציני, חליפה,
כובע, אתה מתחכם וזה, תיישב לידי,
תסתכל, ראה מה אני
לומד, שולחן ארוך, בסדר?
איסור ואתר, שבי לומד שם.
הוא מסתכל עלי, אני רואה
שאתה לומד הלחות בשר בחלב,
אמרתי לו כן, הוא אומר,
אני יכול לשאול אותך שאלה,
אני כבר הבנתי שזה הולך
להיגמר לא טוב הסיפור,
אבל לא הייתה לי
בחרה, אמרתי לו, כן, מה?
ואז הוא התחיל לבציץ לי
בשאלות, שוב, אדם שלא התכונן,
אומר לי, תגיד לי, מה קורה
לקפיץ חלבית, נת ברנת,
זה מושג חתי, שנופלת לסיר
בניומו, משהו כזה, בפחות מ-60,
זה פלפול, כבר לא זוכר מה
זה היה שם, זה פלפול הלחתי,
מה קורה במקום הזה,
קפיתי בשרית או חלבית?
טוב, אני בשני כר, הייתי באלם,
אמרתי לו, תראה, תראה,
מספיק אותי לעבור אל הכל,
אמר לי, אוקיי, יש לך עוד שאלה,
מה קורה לחטירת בשר שנופלת
לעשר חתיכות, יש כזה מושג שמקרא ספק, ספקה,
כן, כל מיני מושגים כאלה,
שיש ספק, האם החתיכות עכשיו התערבבו,
האם אני יודע מה החתיכה שהיא
בשרית, מה חתיכה שהיא חלבית,
ומה קורה שהיא נפלה לספק,
ספקה, וזה בדיוק באותו מקום,
דיונים שלמים.
קיצר, הבן אדם, מה
שנקרא, קרא לי את הצורה,
הוכיח פקיעות מדהימה,
אמרנו, זה מרשים,
אדם שמגיע ככה ובקיא בכל ענייני סור ויתר,
יפה מאוד, טוב, בן אדם, אחרי שהוא השפיל אותי
עד הפר, אמרתי, אני חייב,
אמרתי גם, זה כבוד הציונות הדתית,
עומדת פה על זה, צריך להגן,
אמרתי לו, אמת, כבוד הרב,
אני באמת מתרשם מאוד על כל
השאלות ששאלת, באמת, אתה בקיא,
יש לי הרבה מה ללמוד ממך,
אבל אמרתי, ברשותך, אני יכול גם לשאול אותך
שאלה אחת, אמרתי, כן,
תשאל, אמרתי לו, שאלה פשוטה,
מפרידים בין בשר לחלב,
והייתה שאלה, והתשובה שלה
הייתה בערך התשובה
כמו דממה, לא חשב על זה,
זה לא שאלה שאי פעם היא השיקה אותה,
כל הפרטים, הפרטי פרטים,
זה כן, העיקרון של הכל,
אז הוא חושב, חושב,
אומר לי, ככה כתוב בתורה,
זה נכון, אבל למה?
אז אחי, אז הוא חשב, חשב הרבה,
ולבוכים אומר שעובדי עבודה זרה
היו מקריבים בשר בחלב
למה אתה, אמרתי לו,
נגיד, זהו, זה הטעם,
זה הסיבה, בסדר, זה הסיבה,
לכן, בגלל שנפני 4000 שנה
איזה כמה פסיכים נתנו
לפסל שלהם בשר בחלב, אני
עכשיו לא יכול לאכול צ'יזבורגר,
זו דוגמה, לתארי שהיא
מאפיינת, שגם שבן אדם
איך שהוא שמע משהו,
אבל יש חוסר הלימה,
לחשוב אם לקרוא לזה,
יש חוסר פרופורציה מוחלט
בין הידע ההלכתי
לבין הידע האמוני, וזה
כל אחד ואחד מאיתנו,
כולנו, גם שאנחנו לא
אותם דרכם הגדולים, אבל
אנחנו יודעים, ההלכות בסיסיות,
אנחנו יודעים עקרונות בסיסיים
בעולם המעשי
של המצוות, ושתפילה גם,
כולנו יודעים פחות או יותר להתפלל,
דיברנו על זה קצת בשבוע בתפילה,
בסדר, יודעים את הנוסח הסידורי,
אבל מה עומד מאחורי התפילה?
מה הכוונות של התפילה?
זה איזה תחום
שהפך להיות
אקסטריטוריה, לא נוגעים.
לרגלי המניעה הכללית
של הלימוד הרוחני בעניינים האלוהים
הולך מושג האלוהות
ונחשך, מעין עבודה שכלית
והרגישית מתורה, אמרנו זה לא רק סרט,
זה לא ש... טוב, אני לא יודע בסך,
אבל אני מרגיש, לא, גם האמונה,
היא נשארת מבחינה רגשית,
היא נשארת נכשלת כזאת.
שום, אדם הוא מאמין והוא
ממשיך, אבל הכל בחצי אנרגיה,
כי לא ברור מה בדיוק קורה פה.
אנחנו נדבר על זה.
תלמידי החכמים גדולים שבכל דור
ישבו ולמדו גם אמונה.
כתבו על הספרים, מי כתב את הכוזרים?
מי כתב את רחובת אלווהות?
מי כתב?
אבל בציבור הרחב, זה לא התפשט.
ויש לזה סיבות, תכף ניגע בהם.
אבל, תביאים, יש גם
בזה פער, פער גדול.
ואם זה, מה קורה?
עוד פעם, אנחנו חוזרים לבעיה שלנו.
אנחנו הרי פה לא מדברים
על לימודי אמונה באופקים,
אנחנו מדברים על הסוגיה
הספציפית הזו של אמונה
באלוהים. מה קורה?
נוצר כאן מצב אבסורדי, אמרנו.
מצד אחד, אנשים לא לומדים אמונה.
אין להם אף פעם, לא ברור אף פעם באופן הכרתי
מה קורה פה.
אם זה, הפחד החיצוני
והאמונה הטבעית והשייבות
של ההכנעה, נשארים
בלבבות רבים בתור השפעת ירושה
מאותן התקופות, שעד אהב
הרגשה הילדתה מהירה בהן באוזה.
עד שאז, הייתה ראויה
מצד גודל לשעבד עלי עדכון נפשות.
אני אסביר את הדבר.
נוצר מצב, כמו
שאמרנו, שהולך ומכריף.
אדם לא בריר לעצמו
יותר מדי את האמונה, אבל
הוא שייך לעם ישראל, והוא ממשיך
את המסורת. ובמסורת
היהודית, מכל הדורות
מדברים על פחד
מאלוהים. יש פסוקים כאלה.
עירת אלוהים.
אין אדם נוקף אצבעו מלמטה
עד שמכריזים עליו מלמעלה.
הפסוקים, האווירה היא
נשארת. אבל האווירה
אם מאותן ימים
היא השפעת ירושה
מאותן תקופות, שההדעה
וההרגשה הילדתה מהירה בהן באוזה.
זאת אומרת, בזמן שבית המקדש שהיה קיים
אנשים
קיימו את המצוות, היו מאמינים בגלל
שהייתה נבואה. הם נפגשו
עם אלוהים, גם לא כך באופן
הכרתי, אבל באופן פנימי
נשמתי, הם היו מלאים בתחושות
האלה. ואז ממילא
הם תרגמו
את כל התחוש, את כל
הפסוקים וכל המדרשים
שמדברים על פחד ועל הכנעם האלוהים, הם
תרגמו את זה לאופן הנכון.
דוד המלך, שהוא עמד מול
הברית והתפלל, הוא כולו
היה ברטת וברעדה. אבל למה הוא
היה ברעדה? לא בגלל שהוא
פחד מאלוהים חיצוני שיהיה
נישוטו, אלא הוא היה מלא
בתחושת שלמות אינסוף, כל מה
שדיברנו בכל השיעורים,
שהיה מלא בתחושה שהאלוהות
נמצאת איתו והשלמות, וזה
ממלא אותו בתחושת סגב.
אבל הנכדים
והנינים של
צאצאי דוד המלך, הם כבר
לא מרגישים את התחושות האלה, כי
אין נבואה, אין בית מקדש,
ועם כל זה, הם זוכרים שסבא
שלהם עמד ככה.
אז מתחילה להיווצר
חקיינות חיצונית
של
פחד ואירעה מאלוהים, בלי שהתוך
נמצא בפנים.
וזה משהו שהולך ו...
הולך ומכריף במשך
אלפי שנים. עם הזמן
מתפספים כל מיני דמיונות,
תדע לך, ככה ילד גדל.
הוא לא למד אף פעם אמונה, אבל כל זמן
הוא מתקשיב, יש אלוהים בשמיים,
יש שם מישהו, וואי וואי וואי,
אם לא תעשה את מה שהוא אומר,
חבל על הזמן. הקוויה בן מעללל
אומר, הסתכל
בשלושה דברים. הפנקס
פתוח, היד רושמת.
אלוהים מסתכל לך כל
הזמן, משגיע לך. הכל נתפס
כפחד חיצוני.
וזה קורע, כמו שתיארנו
בשבוע הבאים, זה קורע
את הבן אדם. הוא מצד אחד מרגיש
בפוייבות. יש לו
נשמה יהודית, ויש לו איזו תחושה
שיש שם מישהו למעלה, והמסורת
שהוא גדל בה זה שצריך, אבל
הכל חלול מבפנים.
וזה אסון.
כן?
אני חושבת שלילדים קטנים,
לא צריך, כאילו, צריך לצאת למיד
ולמגיל מגוגל יותר
צריך. את צודקת שילדים,
מבחינה הכרתית, אנחנו
רק בשלבים יותר מוכרים. דיברנו
על זה, אבל גם ילדים קטנים
הם צריכים לגדול באווירה
של אנשים שלומדים אמונה.
אם אבא ואמא כן למדו
אמונה, גם כשהם ידברו עם הילד
על אלוהים, זה
לא יאמר בקזות צורה
מפחידה וחיצונית כמו כאשר
הם לא למדו אמונה. מסכים שה
מושגים עצמם, ודאי שמילדים קטנים
אנחנו לא נתחיל, ילד קטן,
אנחנו אומרים לו תקשיב, יש שם
אלוהים בשמיים, הוא משגיח עליך ויש
שכר ויש עונש. אבל השאלה היא
איזה אווירה יש בבית. האם, למשל,
אני מדבר, לא רק בנושא של
אלוהים, גם בנושא של שמירת שבת.
האם הילד קולט, והילדים
קולטים את זה בשפת הגוף
של ההורים. האם השבת בבית
זה יום מעיק.
זאת אומרת, מקפידים על הלכות, אבל כמו שאנחנו
אף אחד לא יודע בדיוק מה קורה פה. אבל
מה לעשות, יש הלכות,
ויש כל מיני דברים משונים
כאלה, שאסור לשים את הפלטה וצריך לשים
פה, ואם
חם אסור להדליק מזגן.
זה, סתיקה, זה הולך ומצטבר.
התחושה הזו של
יש כאילו איזו תחושה שכולם פה
עובדים על כולם, ואף אחד תכלס לא
יודע מה קורה.
אם הילד גדל בזה, שהוא שומע, גם אם לא
באופן מפורש, אבל הוא שומע את אבא ואימא שלו,
מדברים גם על נושאים פנימיים
של השבת.
ומדברים עכשיו פרשת שבוע,
שוב, לא רק על הפירושים,
נקרא לזה, של הפשט והחיצוניות,
אלא את הרעיונות שעובדים אחורי זה. ובתוך כך
הוא גם שומע לפעמים, גם
באופן ישיר על המצוות שהוא מקיים,
יותר מזה, הוא גדל באווירה
שיש כאן תוכן פנימי
מאחורי כל החוקיות הזו.
אז הוא גם בשל
בגיל שמונה עשרה, תשע עשרה,
לשמוע באופן ישיר את הרעיונות האלה.
אבל כאשר גם
האבא והאימא לא יודעים בדיוק מה קורה פה,
והרבה פעמים לא נעים, גם
הרבנים, שאמורים לתת, גם לא
לגמרי סגורים מה קורה פה, מהצדדים
האלה, הם יודעים, כמו שאמרנו, מאות פקיעים
בתחום ההליכתי, אין עליהם.
יודעים לענות
בדיוק מה קורה למי ששוכח
יעלה ויבוא ביום
מאונן בשנת החמסים.
אבל מה המילים
של יעלה ויבוא
אמורים לבנות בהתחדשות של
הראש חודש?
איך הדבר תורה נאמר?
האם הדבר תורה נאמר במחלוקת
הפרשנים רמבה מבן עזרא
על זה וזה, או מתחילים
להסביר את הרעיונות הפנימיים
שעומדים מאחורי, או
שרמחשפתי, זה משנה את הכל.
והבעיה הזאת, תבינו, זה בעיה עתיקת יומים.
זה לא משהו שהתחיל עכשיו.
הבעיה הזאת עוד התחילה מימי הנבים.
כן?
לא רק מרגש, אבל
תוכן פנימי
שיוצר גם
הזדהות עם הדברים. זה קורה לבד.
זה לא... בוודאי שגם
לומדים את הדברים בצורה שאתה לומד
אמונה, אתה לומד בצורה קרה, שכלית.
אתה צודק, אבל
גמרה לבד, בלי הצדדים
המאגדתיים, בלי המדרשים, בלי מודי
אמונה, זה לא
מזון לבד שיכול להחיות נפשות.
היו תקופות, עוד נדבר
על זה, שעוד איכשהו
שרדו עם זה. בתקופות שאנו
בטח שכבר לא שורדים עם זה.
היום אתה חייב גם את
המזון, אבל אני אומר גם בלי קשר לתביעה.
זה חלק מהתורה, כמו שאמרתי,
אתה מלומד איך הגיע הרעיון הזה
שמדלגים על הגטות.
זה דבר שהוא לא
נתפס. תחשוב, דורות ככה לומדים.
תחשוב, היום למשל, נתקל
בבעיה בבם המציע, יש
לך ככה ערון של ספרים
ופרשנים. אתה נתקל
באגדתה, מה אתה יכול לעשות?
תסתכל בחידושי המארשה, בסוף
שם באיזה משפט שגם לא
בגמרי מובן מה בדיוק
אני לוקח מזה, וזהו.
יש למערל ספרים
ענקים על המדרשים. ערב קוק,
עין היה, כמו שיש לנו על ברכות ושבת.
וזהו, עולם
מופלא
וכסום שאנשים בכלל
לא נוגעים בו. ואז כמו
ששמעתי, זה יוצר עמדה נפשית
לא רק ברמה הטכנית שהם לא יודעים
דברים מסוימים, זה יוצר עמדה נפשית
מנוכרת לתורה. זאת אומרת, נוצר
איזו תחושה של להיות
דתי, זה לא להבין. זה היום
לפעמים התחושה. השכל מופעל
בכל תחום בחיים, חוץ מהתחום הדתי.
מגיעים לתחום הדתי,
בתחום ההלכתי, שם משקיעים
את כל האנרגיה, ברגע שמתחילים לזה,
יש כזה קיבוי, הופסקים איזה אידיאל.
לא צריך להבין. אתה מבין, להפך, אם אתה מבין,
אז זה לא טוב.
אתה, כן, אז
אנחנו תדע, אז עכשיו עוד יהיו לך שאלות.
זה, לא סיפרתי לכם
את זה פעם. יש
שיר של
ביאליק
שהוא היה כידוע
למד בישיבת
וולוג'ין, שהייתה אז נחשבת פר הישיבות
באיזו שלב, והיה
חילוני, ועלייה שנייה, והיה המשורר
הלאומי, כמו שמכירים. אז יש לו
שיר, שנקרא, המתמיד.
זה לא שיר, זה סוג של
בלאדה, מה שנקרא, סיפור בחרוזים.
שהוא מתאר חיים
של בחור ישיבה, כן, במאה
ה-19, שם למניינם באירופה.
והמסר הכללי הוא
שהוא מתאר שם, זאת אומרת, מצד אחד הוא מלא
אהבה כלפי הבית מדרש, ומצד שני
כל המסר זה מישהו כזה
מסכן, שכל החיים
לומד שעה, ספוסקים
וכובר את עצמו וכו'.
אבל בין השאר, הוא מתאר שם
שהבחור הזה
היו לו כמה חברים, וכולם
נזרקו מהישיבה, והוא נשאר
לבד, כאילו זה. אז הוא מתאר למה הם
נזרקו מהישיבה. אז זה עובד ככה.
הראשון, מצאו אותו מדליק ציגרת
בשבת.
ישן בשבת. זרקו אותו מהישיבה.
השני, בשפתו הוא אומר, מצאו אותו
משחק עם בטולות
מעבר לגדר.
הלך לבני עקיבא.
בסדר?
זרקו אותו מהישיבה.
והשלישי, למה זרקו אותו מהישיבה
אומר ביאליק?
מצאו אותו לומד
מורה נבוכים בעליית
הגג.
הוא לומד מורה נבוכים. ככה זה
היה באישיבה. לומד מורה נבוכים,
מה זה אומר? שבן אדם עם שכל.
בן אדם מתחיל לשאול
שאלות, עוד מעט הוא יקלקל פה את כולם.
צריך מהר לזרוק אותו.
זה הגישה. אתה חושב?
לא פה.
לא בבית מדרשנו.
פה עושים אמונה תמימה.
כן? הופכים את זה
לידיע.
זה הרסני הדבר הזה.
תראו מה שאני אומר לכם, זה
תופעה עתיקת יומין. תראו למשל
הנביא עמוס אומר,
ויתאום כזווהם אשר
הלכו אבותיהם אחריהם. חלק
שם מהתיאור של
התאים של עם ישראל. אומר
עמלבין, מה זה ויתאום כזווהם
שהם דעות
כוזבות שהיו
להם באמונה, שהגם
שהם כזבים
החזיקו בהם. למה?
מצד שהלכו אבותם
אחריהם ונקמעו ביניהם
בירושת נחלה מאבות לבנים.
מסורת.
נמות. אבל זה לא נכון.
ככה.
זה משהו
שכבר אז חלחל.
שלא לומדים, לא יודעים.
צריך להכנס לראש הזה. לא לומדים
אמונה. זה לא קורה
מאליו.
זאת אומרת, מה רצון הזה שזה באופן טבעי
זה לא. ברור שאדם נמצא
בעולם של תורה וכו'. אז יש איזו
הזדהות רגשית שהוא מתחבר אליה.
אבל כמו שאמרנו, זה לא משהו שבאמת
משריש ומכה
בנפשות.
תראו את הדברים הידועים
שאומר רבנו בחי בהקדמת חובת
הלבות. רבנו בחי בן פקודה.
זה ספר שלם. חובת
הלבות. כי שמו כן, הוא אומר רבנו בחי
כמו שיש חובת העברים
מה לעשות
עם העברים הגופנים, מה שנקרא
הלכה, מעשים. יש חובת
הלבות. איפה הלב
צריך להיות. וכל הספר
בעיקר בהקדמה
זה צעקה אחת גדולה על זה שלא
לומדים את חובת
הלבות. לא לומדים את האמונה.
הוא כותב כך. וראיתי
החוכמה הזו. היינו
חוכמת חובת הלבות
שהניחוה. שהניחוה
הכוונה הזניחו אותה ולא לומדים אותה.
וכל שכן רוב
אנשי זמננו זה.
כן, בהלכת כמה בזמננו.
אשר זלזלו
בחוכמת מצוות העברים
כל שכן במצוות הלבות.
כלומר, ככל שהדורות יהודים מתחילים גם
לזלזל בתחום המעשי, ובטח
שבתחום של
הלבות, של המחשבה, בכלל אף אחד לא
מתעסק עם זה. מובא פה מקרה
שוב לצערנו מאפיין
מספר שפעם אחת
נשאל אחד מן החכמים
על שאלה נוחרית
מעניין דין גירושין.
דין הגירושין.
שאל איזה שאלה, לא יודע,
מסכת גיטין, גט, שהגיע
במדינת הים. לפעניי נכתב,
לפעניי לא נכתב. איזה שאלה רחוקה.
השיב לו החכם.
השיב את שואלו. אתה האיש
השואל על מה שלא יזיקנו
אם לא ידענו.
אתה ידעת כל מה שאתה חייב לדעתו
מן המצדות, אשר אינך
רשאי להתעלם מהן
ואין ראוי לך לפשוע בהן.
עד שנפנית לחשוב בשאלות
נוחריות, כלומר שאלות זרות,
אשר לא תקנן בהן מעלה
יתרה בתורתך ואמונתך
ולא תתקן בהן מעווה במידות
נפשך.
זה אבסורד. אדם יושב
ולומד על מקרים שלעולם לא
יגיעו אליו מבחינה הלכתית. אז נכון,
יש גם בהם עניין ללמוד.
אני אדבר גם על זה בפעם
הבאה, למה לימוד גמרא בונה בנפש,
אדם מפתח את היכולת הלמדנית
ואת הניתוח. בסדר.
אבל את השאלות הכי בסיסיות,
עכשיו דלני, עכשיו בגט, שהגיע
במדינת הים
ואתה לא יודע מה זה
חסד, לא יודע מה זה אהבה
מבחינה תורנית, לא יודע מה זה
סוכות, גר, דנים,
סוכה, כל מיני מקרים
שהסוכה המונחת וזה.
מה זה סוכות?
מה העולם הפנימי,
הרעיוני, המחשבתי,
שעומד מאחורי חג הסוכות?
מה את המינים? כולם פקיעים בדיוק
על ה... על ההתרוג,
איזה קטם ואיזה שליש פה
ופגו וכו'.
מה זה ארבעת המינים? זה עולם
אינסופי. מי ש... יפתח לזה ידע
שזה עולם שלא נגמר.
זאת אומרת, העולם ההלכתי והעולם
הגמרתי הוא גם עולם
ש... ים שאין לו סוף. אבל
באיזשהו מקום שאדם
לומד, לנו בתחילת הדרך זה נראה
ער שאי אפשר לכבוש אותו, אבל
מי שעובד נכון
יכול להגיע למצב שאת
העקרונות הבסיסיים
של עולם ההלכה ועולם
הגמרה הוא בסוף משתלט עליהם.
מבין? כולם פחות או יותר בהלכה
יודעים מה אנחנו צריכים
לעשות, עם השנים לומדים. עולם
האמונה הוא עולם אינסופי.
אדם
לומד ערב קוק
כל העולם משתנה.
מתחיל ללמוד רמחל, גם
כל העולם משתנה. חסידות.
יש פה
שפע של רעיונות
פנימיות וכולי שמחדש
את האדם בעבודת השם
כל הזמן. וכל העולם הזה
לא מתעסקים.
וכמו שאמרתי, זה יוצר אנשים
עם סוג של פיצול אישיות.
שוב, אני לומד את הסוגיה
הזו, אני מביא עוד דוגמה. פעם
גלה לידי חוברת.
שוב, אני חושב שהיא מאפיינת לצערנו
את המצב שקורה
לפעמים היום.
החוברת נקראה
בשם
אני מבין, הוציא אותה מישהו
מה שנקרא מנטורי קרטה
מאיזה פלג
חרדי שמתנגד
למדינה ולציונות.
החוברת נקראה
בירור חובת
האיסור להצביע
בבחירות
למדינה הטמאה. משהו כזה.
זו הייתה כותרת המאוד
שנונה.
איזו... בסדר, חוברת
שבאה להסביר למה
עשו לצביע בבחירות. החוברת
מה שהיה יפה בה
שהייתה מחולקת לשני חלקים.
חלק אחד
החלק המחשבתי
ככה זה נקרא.
והחלק השני, החלק ההלכתי.
החלק המחשבתי
היה קצר מאוד.
עשרה עמודים.
הכותב, המאמר, הכרתי אותו,
אבל אני מבין שדות תמיד חכם.
התחיל לכתוב
למה מבחינה רעיונית
אסור להצביע בבחירות. וכאן זה היה
פשוט משונה. אתה ראית?
האדם, מבוגר, בן תורה,
כותב כמו ילד קטן.
זאת אומרת, היה שם איזה
עשרה עמודים של כללות.
אלו המדינה הזו הטמאה ופושעת
ובן גוריון ניסה לזה את כולם
ואומר, ארצה לי, הבן שלו התנצר.
והכל
כזה, גם בסגנון
וגם בשום טיעון ענייני,
הכל כזה ברגש, מתלהם.
טוב, בסדר.
אמרתי, קראתי החובר,
אמרתי, יאללה, נו עוד איזה
מה שנקרא פשקביל, לא שווה התייחסות.
אבל אז התחיל החלק השני.
היה כאילו דף, ואז
התחיל החלק ההלכתי.
ובחלק ההלכתי הוא התחיל ככה.
הוא אומר, אחרי שהוכחנו מעבר
לכל ספק שהמדינה
הטמאה מנובלת, כן,
בסיס על החלק הראשון,
עכשיו הוא אומר, נותר לנו
לברר שאלה, האם
מי שבכל זאת מצביע
בבחירות, האם הוא עובר
מדין שליחות על
השתתפות בדבר אווירה?
זאת אומרת, זה שהוא מצביע, אז עכשיו בגללו
הנציגים
פועלים בכנסת, אז
מדין שליחות, הם פועלים
בשמו, ולכן זה אווירה.
דיון הלכתי, וכאן, מה
שהם מדהים, שפתאום
היה נראה כאילו כותב את זה בין אדם אחר.
הוא פותח דיון הלכתי,
אתה רואה, דיון הלכתי,
האדם מביא מקורות
רציני, בגמרא, אנשים
מתחילים לשאול איזה שאלות
בכל השקלווטריה ההלכתית
מצד התוספות המרכז,
פתאום אתה רואה כתיבה
שכלית, בהירה, אדם מחותר
לאמת, יש כלים, זה
דוגמה, כמו שאלתי, לסוג של
פיצול אישיות.
כאשר מגיעים לצדים ההלכתיים,
ברור שצריך להפעיל שכל, יש כלים,
יש מקורות, אתה לא יכול להגיד מה שאתה רוצה.
בתחום המחשבתי הרעיוני, זרוק.
וכבר עונה, אני, צערנו
לפעמים זה קורה דבר כזה, אני
מגיע, לא יודע,
כל מיני בתי כנסת וזה,
אתה שומע, אנשים אומרים
דברי תורה. גם, כל עוד
מדברים על ההלכה, יפה,
אף אחד לא זורק סתם דברים.
הלכה, ברור לבן אדם שצריך
לסתם דבר של שולחן ארוך,
ברור לו שיש איזה כללים,
ברגע שמתחילים לדבר
על משהו שהוא לא הלכה,
אתה לפעמים לא יודע איפה לחבור את עצמך.
אנשים
זורקים מה שבא להם
בראש, אין מקורות,
אין ביקורת, אין זה, לא
נראה שהפרשה אומרת ככה,
אני הייתי עוד פעם בכנסת, שני דרשנים,
כל אחד דיבר על אותם פסוקים, כל אחד
הסביר את זה הפוך. כאילו,
מה, למה הוא היה בדיוק, יציאת
מצרים, אז אחד הלך, הפך
את זה למעשה ידיי טובים
בים, ואתם אומרים שירה, אז
שמה פתאום, אסור לסמוח ש...
הפך את זה לדבר תורה שמאלני,
השני לקח את זה לדבר תורה
ימני, כל אחד הכניס שם פוליטיקה,
הכניס שם את מה שהוא חושב על
המאורעות האחרונים, תגמחי
את התת-תת-תת, זה דבר תורה.
כי ברור, כי ברגע שמתעסקים
לא בהלכה, אז העולם מפקר.
זה בעיה.
זה לא תורת ישראל.
העולם המחשבתי
הוא פי כמה יותר
מדויק, ויותר עמוק,
אפילו מהעולם ההלכתי.
ככה אומר המדרש, אמר
רבי עקיבא, שאתם מגיעים
לאבני
שיש, אל
תאמרו מים מים.
הסביר הרב, העולם האמוני, זה כמו
אבני שיש, כמו יעלומים,
דברים מלוטשים, מדויקים.
יש חשה שהאדם
מגיע לאבני שיש תאור, ככה
המדרש, שאתם מגיעים לאבני שיש
תאור, אל תאמרו מים מים.
אומר רבי עקיבא, יש נטייה כזו, שאדם מגיע
לאבני, לעולם
האמוני, זה מים.
הכל הופך להיות כזה
מאורפל ונוזלי.
לא.
יש הסברים ברורים ועמוקים
לכל דבר, בכל התחומים.
ויש לתורה מה להגיד על העולם הכלכלי.
ויש לתורה מה להגיד על העולם
הנפשי. ויש לתורה מה להגיד
על משברים. ויש לתורה
מה להגיד על, בוודאי,
על דברים לאומיים.
כל העולם הזה, הוא לא נמצא. ושזה
לא קורה, נוצרת הטרגדיה
שהעולם האמוני, אמרנו, הוא נשאר בצורה
כל כך פשטנית וילדותית.
כן?
... ... ... אני מסכים
איתך שהעולם
ההלכתי, נאמר, יש בו
משהו, בגלל שהוא מעשי,
אז הוא יותר מדיד. וממעלה, יותר קל.
אבל גם, גם בעולם
המחשבתי, את מסכים איתך
שזה יותר קשה, אבל יש גם
כללים. אדם רוצה להגיד
משהו, אתה לא יודע,
אתה יכול להגיד מרבי נחמן,
אתה יכול להגיד מה רבו, אבל יש פה, גם פה,
גבולות גזרה. עדיין יש
גבולות גזרה. אדם לא יכול להגיד רעיונות
שמנוגדים לחלוטין
לתורת ישראל, להארטקור
של תורת ישראל. לדוגמה,
אדם עכשיו, מתחיל
עכשיו להסביר למה על פי
תורת ישראל צריך להתאבד. לדוגמה.
לא. לא.
זה לא אפקר.
... זה אותה אמונה, זה רק מולבש.
כמו שגם בהלכה, אגב.
רעיונות שונות וכו'. שוב, לגבי
העיקר הנקודה שלך צודקת, יותר
קשה ללטש
ולדייק בדברים רוחנים
מאשר דברים מעשיים. אבל גם שם
יש כלים.
גם שם יש עבודה.
וכמו שאמרתי, יהיה צד שהעבודה הזו יפיע
כמה יותר רחבה
ויותר דורשת העמקה ולימוד.
בסדר? אמרתי, זה העולם
ברעיון שבעולם האמוני אין לנו
הלכות מסודרות כמו בעולם
ההלכתי. אבל
בסדר שאדם יעשה אוסף של רעיונות.
אבל שיהיה רעיונות.
כמו שאמרתי, שואלים בן
אדם למה מפרידים בשר בחלב.
בן אדם אמור עכשיו לשרוק
מהלך רוחני, פנימי, כמו
שהוא בקיא, מה עושים
שנופלת כפית חביסארית
בסיר חלבי.
צריך לפחות לתת לזה עקרונות בסיסיים
שאוקיי, תביא את הרמב״ם, תביא עוד כמה
מפרשים. תראה שאתה גם
שייך לזה בתחום
המחשבתי, הפנימי הרגשי,
ולא רק בתחום החיצוני.
זאת אומרת, שרעיונות
תאומים לדומים.
זה דורש חשיבה מפשטת, כמו להבדיל.
בעולם החול יש מקצועות ריאליים ומקצועות
אומנים. אז נכון שמקצועות ריאליים הם
בהרבה יותר מדויקים וכו'.
מקצועות אומנים הם בטבע מנוטים לערפל.
אבל גם שם, אדם
לומד, ואנשים חשיבה
מפשטת. יש אנשים שיש להם גם כישרונות לזה.
מצליחים ליצור
סבירים ורעיונות וכולי,
ומוצאים את הסדר בעולם התורני.
זה גם מקצוע, מקצוע לכל דבר.
שהוא דורש יותר מאמץ, אבל ניצח.
כן, יש שאלה?
זה מה שאני אמרנו.
הארגון מקבל את המידע של
גבירה וגבירה.
יש עניין בזה?
שהם נגדו את הפנאי היחדי
למצואות טובה של שר, אבל במה
שלא נגעו כבוד זה בזה?
אולי. יש מפרשים שהם סבירים את זה.
לא יודע. זה נושא בפני עצמו.
מה קבל למונה טבעית
שהראשונה הוא בצורה?
המונה הטבעית זה שאדם צריך שיהיה לו כל הזמן
מה אתה אומר? מה שקראנו פה?
מה שהיה בדורות הקודמים?
שעז, עוד פעם, היה בית המקדש,
הייתה נבואה. אדם חי את דבר השם
גם בלי ללמוד יותר מדי דברים.
אגב, גם בהלכה זה היה ככה.
אנשים גם לא למדו את עמדת שולחן ערוך
בזמן בית המקדש. אלא היה איזה
שתי קליותיו, על אברהם אבינו
נאמר, היו מלמדות אותו תורה.
אדם באופן ספונטני היה ככה
יודע מה לעשות, וגם באופן טבעי
הרגשות שלו היו
מותאמים לעבודת השם. אבל ככל שעוברו
עם הדורות, זה לא כך.
וכמו שהיום, אדם לא נולד
והוא יודע מה לעשות, הוא
צריך ללמוד שולחן ערוך,
אדם לא נולד עם מחשבות
רוחניות. הוא צריך ללמוד.
תראו, אומר
רבנו אברהם בן הרמב״ם, שאני פשוט מראה לכם
שזה משהו שצעקו עליו לאורך כל הדורות.
רבנו אברהם בן הרמב״ם אומר
אבל עיקרי דתנו, שהם
ייחוד בבורא וקדושתו, וקדושת
שמו הגדול והנורא, רוב הגלויות
אינם עוסקים בהם.
אלא בעול הזמן ואבלי העולם הזה
וסומכים במעשה
המצוות על אורת חכמי התורה, וגם
התלמידים, גם האליטה הרוחנית
הלמדנית של עם ישראל, במה עוסקים?
אינם עוסקים
אלא בהוויות, הביה ורבה
המסע המתן, הקושייה והפירוק. תראו
עוד דוגמה, הרמב״ן
כותב, ומן
אז שחרב בית אלוהינו, וחכמים
נידלדלו, והאשקולות
בטלו, והגלות הולך וחזק
פסקה החוכמה הזו
כן, הוא מדבר שם לפני זה, על הנושא של הלימוד
האמונה, פסקה החוכמה
הזו מישראל, עבדה
חוכמה, עבדה התורה אימה
ואין יודע פירושה
ודקדוקיה ומדרשיה וטעמי
ומצוותיה, ואמר הנביא
מרעיד ושומם
ונאנח וימים רבים
לישראל, ללא אלוהי
אמת וללא תורה
ולכן
אני מסכם, אומר רב קוק
שימו לב, רב קוק בכתבים שלו, חוזר
על זה כל הזמן, כל
ספר, בעגרות, במכתב
הישראלי, הוא כותב כל הזמן, צריך
ללמוד אמונה, ואנחנו לא
אוהבים את המשפטים האלה של
יש דבר אחד שהוא הכי חשוב
זה לא עובד ככה, לשנות
עולם, לשנות תרבות, זה לא משהו
אחד, תמיד זה אוסף של דברים
אבל אחרי ההסתייגות הזו
אם רוצים בכל זאת להצביע על נקודה
אחת שמשם הדברים יתחילו
זה לימוד אמונה
ברגע שבבתי המדרש
ילמדו אמונה באופן מסודר
עוד פעם בפירמידה, זה ישפיע
גם לאט לאט על הציבור
וזה יירומם את כל מושגי האמונה
ומתוך כך את כל
הדברים שדיברנו עליהם של השינוי בעולם
הרב קורא לזה כך
בספר עקבי הצון
שימו לב למשפט שאומר הרב קוק
על כן, אין לשאר
כמה גדולה היא
החובה עכשיו
על גדולי תלמידי חכמים
וגם כל מי שיש לו כישרון
ונטייה לדברים
רוחניים ונסגבים
מה החובה הכי חשובה היום?
לקבוע
עיקר הלימוד והעיון
במרומי החוכמה
האלוהית
שהיא כוללת האגדה בכללה
העולם המחשבתי
כאשר צפחו על זה
מעולם אנשי הסגולה שבכל הדורות
מבעלי העיון
בקבלה, חסידות, פילוסופיה
מחקר, מוסר
לצדדיהם השונים והמסתפים
כולם מדברים על זה
כן?
עוד פעם, מדובר כאן
פירמידה, יש גדולת תלמידי חכמים
מי שיש לו כישרון ונטייה
הוא צריך לקבוע את עיקר הלימוד
זה הרב כותב כמה מקומות
שמי שיש לו כישרון ונטייה צריך
שרוב הלימוד שלו יהיה בנושאים האלה
מי שלא
לא רוב הלימוד, נדבר על זה
בפעם הבאה, איך מחלקים את זה מבחינת
זמן ביום וכו', גם בחורי ישיבה
גם אנשים שנמצאים
מחוץ ישיבה, גם גברים, גם נשים
יש לזה חלוקה, ברור
שרוב, בני האדם את רוב הזמן
הם כן לומדים את הצד המעשי
הגמרתי וההלכתי, אבל גם הם
חייבים לקבוע זמן מסוים
ללימוד אמונה
הרב צביעודה והרב קוק
בישיבה שלו הניגו שכל יום
כמו שיש סדר לימוד גמרא
סדר לימוד הלכה, יש גם סדר
לימוד אמונה, בסדר, מעקמות
מאמינון, אבל אין דבר כזה
שיהודי
הוא יודע שולחן ארוך
והוא לא יודע שום דבר באמונה
זה לא מקובל, ברור
שהעדיף, בוא נגיד
שקודם כל ידע הלכה, כי זה
אדם לא יודע כל כך מחשבה
אבל הוא מקיים מצוות
לפחות הוא יוצא ידי חובה
בסדר, לכן עד גי שלוש אנחנו נלמד
את הילד, את הילדה עד גי שתים עשרה
את הקיצוש שלך נרוך
אבל אם גם בגיל שישים, שבעים
האדם לא יודע כלום מהחיים שלו
ורק ממשיך כל החיים באיזה אנרציה
כמו קוף, מעשה
קוף מה שנקרא
זה לא מדרגה
גבוהה מדי
אין עמארץ חסיד
צריך לקלוט את זה
מי שלא לומד לא יודע
כמו שאמרנו, כל אחד במינון שלו, בצורה שלו
אבל כולם חייבים
שאלה נגיע בכל הצדדים
שבתורה
ההלכה, גמרא
פה יש את החלוקה בין גברים לנשים
אבל עדיין הצדדים ההלכתיים הגמרתיים
כולם יש איזה צד שהם צריכים לדעת בהם
כל יהודי, כל יהודיה חייבים לדעת
שולחן ארוך
את ההורכה עם את ההלכות הבסיסיות
אחרי שאתם עוברים מסורי דוראיתה
כל יהודי צריכים לדעת באופן בסיסי
את עיקרי אמונת ישראל
וכל החיים
זה תהליך ארוך, שהם הולכים ומתקדמים בזה
הולכים ומשתלמים בזה
וכאן נשאלת השאלה
הגדולה, אם
רואים שכול המדברים הזה
שצריך ללמוד וזה, אז למה
זה לא קרה? למה זה לא קרה?
שתי תשובות בדבר
למה לימודי האמונה, למרות החשיבות
שלהם ולמרות שהם המפתח
כמו שאמרנו לכל התהליכים פה
נזנחו בעולם התורני
שתי סיבות
סיבה אחת שהיא ארוכה
אבל אני אזכיר אותה רק בעיקרון
הרב
אחרים כותב את זה במקומות אחרים
עניין של תקופות
זאת אומרת
בזמן שהעם ישראל נמצא בגלות
שזה התקופה הארוכה שאנחנו
עדיין נמצאים
בשלהה
בסופה
יהודים היו בסרידות
העולם היהודי היה עסוק
בלשרוד
יהודי שנמצא לאי שם במזרח אירופה
או אי שם בצפון אפריקה
והוא צריך לשרוד
מול הפריץ או מול הסולטן
וכל הזמן להילחם
על הקיום שלו ולברוח מפוגרום זה
לפוגרום אחר
באופן טבעי כל האנרגיות
המעטות שעוד נותרו
לעולם הלמדני
הן מופנות
לקיום הבסיסי
לעשות
עולם האמונה הוא דורש שאה רוח
הוא דורש נחת רוח
הוא דורש איזו יכולת
רחבות הופקים
שלווה וזה לא קיים
בזמן הגלות ולכן
באופן טבעי למרות שכל גדולי ישראל אומרים
צריך ללמוד עמונה
זה לא נתפס יהודים
כמו שאנחנו מכירים אנשים אופיין באמת
עובדים קשה כל היום
וכולי אז בסדר
אז לבוא מה לעשות
זה פרקטיקה הלכתית עוד איכשהו
מה שנקרא
עוד מוכנים אבל עכשיו
להיכנס לרעיונות חופקי עולם
מהלכים
היסטוריים רוחניים תרבותיים
זה דורש
עוד פעם פניות
נפשית ושאה רוח
מסוים שבגלות הוא לא נמצא
וכן אומר זה סיבה ראשונה שבגלות
נזנחו לימודי האמונה
אבל עכשיו כשחוזרים לארץ ישראל
רווקו מדבר על זה הרבה שזה הזמן
לא סתם אנחנו עכשיו לומדים את הדברים
האלה ולא לפני מאה שנה ומתיים שנה
לא למדו אותם יש עכשיו יותר
בשלות נפשית
להעמיק בתחומים האלה
זה נקודה אחת
כן, מה רציתי לשאול?
הנקודה השנייה והיא לדעתי
היותר משמעותית
אלינו היום
זה קשור למהות של
לימודי אמונה
לימודי אמונה כמו שכבר קצת הזכירו פה
הם שונים משאר הלימודים
בכל הלימודים
שאדם לומד בחיים
הוא יודע
שהוא לא יודע
לפני שאני לומד עכשיו
במתמטיקה מושג כמו
סינוס או קוסינוס
יש דבר כזה
יש פה פוסט טראומה
מעבר עכשיו
יש לי איזה פלשבק שאני מזכר
בדברים האלה. אני לא זוכר מה זה
אז רק עושה לי רע המילים האלה אבל יש
יש דבר כזה. אדם לפני
שהוא לומד סינוס אקרוניס הוא יודע
שהוא לא יודע מה זה
ועכשיו הוא צריך ללמוד וגם אז
הוא מדחיק את זה
במהלך השנים
להבדיל גם בלימודי
גמרה והלכה. אדם נתקל
עכשיו במושג בגמרה
בר מצרה
הוא מבין שהוא לא יודע מה זה בר מצרה
אז הוא צריך עכשיו לשבת וללמוד
מה זה בר מצרה. זה מושג בדיני שכנים
או בהלכה. אדם לומד
מושג כמו
תפילת מוסף
הוא מבין שהוא לא יודע מה זה תפילת מוסף
הם למדים אותו מה זה תפילת מוסף
בתחום המחשבתי האמוני
יש עטיה
דווקא בגלל שהלימודים האלה
הם הלב של הכל. כל
הלימודים האחרים שציינו זה לימודים
שעוסקים במעטפות של החיים
לימודי מתמטיקה, פיזיקה
ואפילו לימודי גמרה
זה לימודים שעוסקים בנושא
ספציפי במקום
מסויה מעשי
אז דווקא בגלל זה הם יותר
נגישים. לעומת
זאת לימודי האמונה דווקא בגלל
שהם הלב של הכל
אז כולם מרגישים אליהם
שייכות גם בלי שהם לומדים. גם
ילד קטן
הוא אומר את המילה האלוהים
וגם הרב קוק אומר את המילה
האלוהים. אבל
מה שהרב
קוק אומר במילה האלוהים ומה שה
ילד בן שבע אומר במילה האלוהים
זה משמעויות אחרות לחלוטין
אבל ישנה אשליה
לילד שהוא כבר
יודע מה זה
קוסינוס וסינוס הוא לא הכיר את המושגים
האלה עד שהוא הגיע לגיל
גם גמרה עד שהוא למד את המושגים
מילים כמו
אלוהים, אמונה, אהבה
צדק
זה נראה מילים ש
כולנו יש להם ש... כי באמת נכון
כולנו בגיל מסוים חייבים להתייחס
למילים הללו. קובעים איזה
יחד בסיסי
והיחס הזה מקבר אותנו לכל החיים
אה בעצם יש לי ללמוד
גם הרמחל כותב שם בהקדמה
למסילת האישירי אומר שאני
כשאדם יקרא את הדברים שלי, גם מוסר
שזה עבודה נפשית, מידותית
זה נראה שאדם יגיד מה אני יודע
הכל. לפעמים כאילו
מה אתה אומר שיש אלוהים? אני מסכים
יש אלוהים. כן אבל
מה זה? מה זה?
אהבה
כן אני מסכים צריך לאהוב נכון
אהבה. מה זה אהבה? ילד כאן
שאומר את המילה אהבה, הוא מתכוון
אני אוהב גלידה. זאת אומרת
אני... יש לי איזה
תאווה, יש לי איזה
סיפוק גופני
ממשהו מסוים. אני קורא לזה אהבה
אבל שגדולי
סורמים את המילה אהבת ה'
מתכוונים למשהו אחר לגמרי
מתכוונים לחיבור והזדהות
רוחנית, נפשית וכו'
אבל שוב הילד, הוא גדל עם
זה שהוא יודע מה זה אהבה. עכשיו שהוא
פותח את הספרים של האמונה
זה... בסדר, זה ידוע. אין מה ללמוד. ואז נוצרת האשליה של לימודי אמונה
לא זקוקים לעמקה. וכאן כמו שאמרנו תמונה הטרגדיה. לכן צריך לשבור את תקרת
הזכוכית הזאת. לימודי אמונה זוקיקים התמקצעות. בדיוק כמו שלומדים את שאר
לימודי התורה. שמעתי כל אחד בתפקידו ובמקומו וכו' אבל זה חייב להיות חלק
מהארסנל, מהסל הלימודים. מה שאנחנו נעשה פעם הבאה,
אנחנו נעבור בצורה, עוד פעם, לא את הכל כמובן אבל
על החלקים הבסיסיים שקיימים בתחום ההלכתי וגמרתי
ועל החלקים הבסיסיים שקיימים בתחום האמוני מוסרי
ננסה גם לעשות סדר גם, לא יודע, הצעה ליצור איזשהו
נקרא לזה תוכנית, תוכנית עבודה שכל אחד, גם מי שנמצא
במסגרת תורנית רוב היום וגם מי שלא, שיצליח להקיף
לפחות את הדברים האלה כדי שמה שנקרא, שיגיע לשמיים
שיהיה לו מה להגיד ולא ישאלו אותו למה בשר
בחלב, יגיד כתוב בתורה. אוקיי, יש שאלות עד כאן?
בבקשה. בדיוק כמו שהרב אמר שזה נשמע כאילו זה
מושגים די פשוטים ולא מוקים, אז הרבה פעמים
אם אני עברתי בחברה מסילת ישרים,
אם אין לי נטייה פילוסופית ואין אני
אכפי אשלי, אני מרגיש שאני לא, בקריאות
נראה לי קשה. קשה להעמיק בזה. כן.
בסדר, לכן יש ספרי עזר, אנחנו נדבר על זה הפעם הבאה שאני אדבר על
הספרים הבסיסיים, איזה ספרי עזר יש להם וכולי, אבל תראי א', גם
מי שאין לו נטייה פילוסופית וכולי. עדיין, גם שעובדים עם סילת
ישרים בפשט מה שנקרא, זה לא נכון, לכל אדם יש, זה מחדש לו דברים.
את צודקת שזה לא כמו עכשיו ללמוד חוזי משפטים בכניין
העברי שזה יותר מביא כאילו אינפורמציה ממשית של זה.
אבל עדיין, וחוץ מזה יש מערך שלם של ספרי עזר ושיעורים
שבאים לעמיק וכל אחד מאיתנו מניח שהוא יודע את זה.
כשאנחנו באמת לומדים אמונה ולומדים את הכתבים האלה
בעמקה, זה פותח אולמות. בהרבה יותר מאשר שלומדים הלכה
או משהו כזה, תכלס איפה אדם באמת מרגיש את החיבור
והשמחה בעבודת ה' שהוא מבין את העיונות הפנימיים עליו.
וזה תלוי הכל. גם בזוגיות, זה אותו דבר גם. גם עם
דיני קידושים. בסדר, זה ודאי. אבל שוב, הקשר בין איש
לאישה, מה זה איש, מה זה אישה, מה זה, זה הכל דברים
שפשוט אין להם סוף וזה חייב להיות חלק מהבנייה האישיותית.
ואז כמו שאמרתי, הרעיונות שאנחנו אומרים
פה עכשיו, זה ה' ב' של הדברים. ברור, מה זה
אלוהים, מה חשבנו, שאלוהים זה איזו ישות בשמיים.
אתה אומר, בוא נה, אף פעם לא חשבתי על זה.
זה בדיוק הבעיה. זה בדיוק הבעיה. שעד גיל 20,
עד גיל 30, עד גיל 40, ואדא אף פעם לא חשב על
זה. והוא נשאר עם הציור שהגננת רבקה סלש, רוטי,
סלש, נווה, לא יודע, יש כל מיני שמות לגננות.
ומה שהיא אמרה בגן, ומאז זה נשאר, ושום דבר
לא התפתח. זה אגב נכון גם לחגים, גם למועדים.
קווים לחג, לא יודע, אלאג באומר. למה אלאג
באומר? כי פסקה, מגיפה מרבי עקיבא באלאג באומר.
כן, זה מה שיש להגיד על אלאג באומר.
זה הסיבה שעכשיו קרובים לדורות,
אין מה להעמיק פה. למה חוגגים
חג החנוכה? כי מצאו פח שמן. חיית.
זה מה יש. פורים, כי לא הרגו את היהודים.
זה בסיס. זה בסיס. על זה צריך להעמיק הלאה.
ואז נוצרת הזדהות אמיתית עם החג, הזדהות
אמיתית עם השבת, הזדהות אמיתית עם המצוות.
והעולם נראה אחרת.
נעצור כאן, נמשיך בפעם הבאה.