טוב, אז שלום לכולם.
אנחנו נמצאים בשיעור
ה-11, בסדרת יסודות האמונה.
כתחילת כל שיעור, נציין
שהשיעורים בנויים פה על תהליך,
וכל מי ששומע או שומעת את השיעורים הללו,
מתבקשים להשלים את השיעורים מקודם.
ואנחנו אמרנו, הפלטפורמה, לעת
התא, בהמשך נגיע לעוד מאמרים,
אבל לעת התא, הבסיס שעליו אנחנו
בונים את המהלך הזה, שדות האמונה,
זה על בסיס מאמר מאוד
מרכזי בספר אורות של הרב קורג,
שנקרא ייסורים ומרכים,
שבו הרב מסביר לנו את תפקיד הכפירה,
תפקידם של היסורים בעולם,
במקרה הזה היסורים הרוחנים,
אבל מתוך כך הוא נוגע בנקודה שאולי
היא הלב והמרכז של כל הלימוד התורני,
וזה היחס למושג האלוהות. מה זה אלוהים?
ומה שדיברנו במהלך כל העשרה שיעורים הקודמים,
זה שאנחנו מזככים, לא מבטלים,
מזככים את המושגים האמוניים המקובלים,
שהמושגים הרגילים, הם
מדברים על אלוהות ככוח חיצוני,
כמשהו שמשביט את האדם, כמו שנדבר קצת היום,
ולעומת זאת, התפיסה
היותר פנימית של תורת ישראל,
היא משאירה אמנם את היחס הזה של אלוהים,
שהוא גדול והוא מחוץ לעולם,
אבל הוא מופיע דרך החיים שלנו, מה
שאנחנו מכנים גדולת שלמות אינסוף,
משהו שממלא כל על מין, מסבב כל על מין,
זאת אומרת, דבר שמחיה את החיים שלנו,
ואיך אנחנו מזהים אותו?
מתוך ההתבודנות על עצמנו,
מתוך ההבחנה שיש בחיים
שלנו יסוד קיימותי של חיים,
של מעיין אינסופי, של שלמות, קיימות,
שכל הזמן מוסיף עוד ועוד חיים,
והאמונה היא לא להשביט את החיים,
כמו שהדברים מתפסים
לתפיסה הדתית, אלא בדיוק הפוך,
להתמלא בחיי עוצמה, שמחה, התקדמות,
מה שקראנו, בכל דרכי חדיהו.
מה שראינו בשיעור האחרון, ראינו,
התחלנו לדבר על ההשלכות שיש לתפיסה הזאת,
זאת אומרת, מה שאנחנו מדברים
פה עכשיו זה לא רק איזה פלסוף עקר,
זה לא מה שמעניין אותנו, זה כל הרעיון,
שהמטרה היא לא לדבר על
אלוהים, אלא לחיות את אלוהים.
ובשביל לחיות את אלוהים אנחנו
צריכים להבין את המושגים הללו.
אבל ההבנה יש לה השלכה מאוד
מאוד ישירה לחיינו היום יומים.
ופעם שעברה, קראנו לשיעור,
קראנו לזה עולם בלי אלוהים,
זאת אומרת, כאשר ההבנה
הזו של אלוהים ככוח עליון,
זו ההבנה שרווחת בתרבות,
כמו שלצערנו, זה המציאות כיום.
שעוד פעם יש איזה טוענים שיש
איזו ישות, איזה כוח שנמצא למעלה.
באופן טבעי, האנושות מתחלקת לשניים.
כאלה שמוכנים לקבל את זה וכאלה שלא.
מה שראינו פעם שעברה,
זה מה קורה לאותם אלה שלא מוכנים לקבל את זה.
זאת אומרת, אם אדם, האלוהים
היחיד שהוא מכיר מרגע לדתו,
זה, שוב, איזה, מספרים לו
שיש שם איזה מישהו שם למעלה,
אז אמרנו, בשלב זה או אחר,
הוא מתכחש לאלוהות הזו.
למה? או בגלל שהוא אינטלקטואל,
והוא באיזה שלב לא מסתדר
פה, מבחינת הלוגיקה שלו.
הרעיון הזה שמישהו שולט עליו.
אבל יותר אמרנו, מה שמפרע לאנשים,
וזה מה שיצר את תרבות
החילון במאות השנים האחרונות,
ששולטת בעולם, זה חוסר
המוכנות לקבל את זה.
שיש משהו שמשביט את החיים
שלי, שמקביל את החיים שלי,
שלא נותן להופעה של חיה
להופיע בצורה שמחה ובריאה.
ואז נוצרת התרבות החילונית, שאין אלוהים.
אין שמיים, אין גנדן, אין גנום,
אין כלום, יש רק תחיה את החיים.
ואז דיברנו על ההשלכה שיש לזה.
שברגע שהתרבות הגיעה למסקנה שאין אלוהים,
כמו שקרא לזה הרב קוק,
אותה תרבות תחל לחוש את מה חוויה בזמן קרוב.
זאת אומרת, גם היא בהתחלה,
אז זה נראה מאוד כוסם,
איזה יופי, הנה, אין אלוהים,
אפשר לעשות מה שרוצים,
ועכשיו אפשר לפתח את המדע ואת
החיים ואת האנושיות ואת היצירה,
והנה, תראה איזה עולם נפלא בנינו,
השתחררנו מהלפיתה של ימי הביניים,
שהיום נדבר עליהם, ועל
הדתיים האלה שהחניקו את העולם.
הנה, פתחנו עולם מודרני,
עולם מלא חירות, מלא חופש,
מלא מדע, מלא חשיבה, מלא אנושיות,
מלא הומניזם וכולי וכולי, אבל מהר מאוד,
תוך כמה מאוד שנים, מבחינה
היסטורית זה מהר מאוד,
הולך ומסתבר שעשינו פה מה שנקרא, מקח טעות.
למה? כי ברגע שאין אלוהים, אמרנו,
זה בעצם מילה אחרת לומר,
אין שלמות, אין מוחלטות,
אין שום דבר ודאי, אין אמת.
כלומר, אין אלוהים, אי אפשר
להשאיר את זה רק ברובד הדתי.
אין אלוהים, אבל יש ערכים אנושיים,
אין אלוהים, אבל אין בעיה
לקבוע דברים מוסרים וכולי.
כי מי שלוקח מה שנקרא, עד הסוף,
וכשמדברים על אנושות בפרספקטיבה היסטורית,
אז בסוף מישהו לוקח את זה עד הסוף.
גם אם בדור הראשון אנשים מצליחים
לחיות עם הסתירה העצמית הזו,
שאין אלוהים, אבל תדע לך
שחשוב מאוד לפרנס את המשפחה.
אין אלוהים, אבל תדע לך חשוב
מאוד להילחם למען המדינה שלך.
ברגע שהרעיון הזה של אין
אלוהים, הוא מחלחל לאט לאט בעולם,
הוא הולך ומקרסה, ובאיזה
שלב מתחילות לשאל השאלות,
מי אמר אז שצריך להקים משפחה?
מי אמר שצריך להילחם למען המדינה?
מי אמר שצריך להיות מוסרי?
מה זה בכלל להיות מוסרי?
מה זה נקרא להיות ישר? מה זה אמת?
מה זה שקר? מה האמת?
מה, סליחה, מה נכון? מה לא נכון?
הכול הולך להיות, מה
שנקרא, הופך להיות רלטוויסטי,
זאת אומרת, יחסי, לא ברור, מסופק,
ולאט לאט החברה הולכת ומתמוטטת.
אין אלוהים זה מילה אחרת
להגיד אין כלום, אין תקווה,
אין כיוון, הכול אקראי, הכול אקסדנטלי,
וכמו שאמרנו, יש כל מיני בלמים בדרך,
שמחפשים כל מיני איזה אידיאלים
שמחזיקים מעמד חמישים, מאה שנה,
מדברים עכשיו על זכויות אדם, דמוקרטיה, בסדר,
כמו שלפני מאה שנה דיברו על קומוניזם,
וכמו שלפני 200 שנה היו
ערכים אחרים שעמדו על נס,
הכול הולך ומתערר, ובסופו
של דרך מביא לחורבן של החברה.
לעומת זאת, אמרנו, ההבנה של האלוהות,
כגדולת שלמות אין סוף, היא בדיוק ההפך.
אם התפיסה אומרת שאין
אלוהים, אז אין משמעות לכלום,
כי הכול מסופק, והכול יכול להיות
שאני עושה דברים שבכלל לא נכונים,
ולמה לי לשקיע ימים אלה,
ילך ויתברר שזה לא ודאי?
ברגע שהם מבינים שיש
גדולת שלמות אין סוף, אז הפוך,
הכול מקבל משמעות.
מה שקראנו, בכל דרכי
רדיהו, כל דבר יש לו חשיבות,
כל דבר עשו אותו מדויק, עד הסוף,
כי הכול מופיע את אלוהים,
והחיים מתמלאים באושר,
בכל המובנים, בקיום,
בתחושת ודאות, במוטיבציה,
והדברים הולכים ופורחים אלעל.
טוב, עד כאן זה היה מה שראינו.
היום אנחנו נראה את הצד השני של המטבע.
זאת אומרת, אם דיברנו פעם שעברה
על מה קורה לעולם בלי אלוהים,
בוא נראה עכשיו מה קורה לאלוהים בלי עולם.
זאת אומרת, אם ננסח את זה
בשפת צירות, בשיעור הקודם,
דיברנו מה קורה לתרבות החילונית,
כאשר היא לא מבינה את הרעיונות האלה,
ואיך היא לאט לאט הולכת וכורסת,
מה קורה, נלמד היום, לתרבות הדתית,
שגם לא מבינה את המושג הזה,
ואיך היא, מהצד השני, גם
הולכת ועורגת את עצמה.
עומר ערב, אני ממשיך בספר.
אגב, מי שמסתכל או מסתכלת בספר,
אני מדלק פה על כמה שורות,
שנראה אותן, בזרת ה' בשיעור הבא,
ואני מדלג לפסקה שמתחילה
במילים, השממון של המחשבה, בסדר?
השממון של המחשבה, ממהות הלימוד והידיעה,
מביא את האדם לחשוב הרבה במהות האלוהות.
וכל מה שיהיה יותר משוקע,
בבערות של מחשבת עזות
נוראה וסכלות איומה זאת,
יחשוב שבזה הוא מתקרב
אל הידיעה האלוהית הרמה,
ששמע תמיד שכל גדולי הנפש שבעולם
עורגים אליה.
בהצבר הרגל כזה במשך כמה דורות,
מתארגים מתוך כך אבלי שווא רבים,
שתעוצותם רשעות רבות
ונוראות, עד שאפילו האדם הפרטי,
הועבדו את חילו החומרי
והרוחני מרוב צרה ואפילה.
נסביר את הדברים.
מה קורה, אמרנו, לעולם שהתפיסה ששולטת בו
זה הרעיון הזה שיש איזה כוח עליון,
שנמצא שם איזה ישות ששולטת
עלינו ואומרת לנו מה לעשות.
אנו חלק מהעולם, אומר, עזוב אותי,
אם זה האלוהים שלכם, לא רוצה אלוהים,
תעזותנו לעשות מה שאני
רוצה, ראינו למה זה מביא לטווח.
עכשיו הרב מטפל בצד השני.
מה קורה לאותו חלק בעולם שאומר, בסדר,
שכנעתם אותי שיש אלוהים,
שכנעתם אותי שיש שם איזה ישות,
שכנעתם אותי שיש שם איזה כוח,
אני מקבל על עצמי להיות דתי.
מה קורה אז?
אומר הרב, זו אותה גברת בשינוי הדרת.
זאת אומרת,
התפיסה החילונית אומרת שאין אלוהים,
ואז אמרנו, זה מביא לזה
שאין שום חשיבות לעולם הזה.
לטווח ארוך, לטווח קצר הפוך,
טווח קצר, איזה יופי, העולם
הזה הופך להיות העיקר,
אבל לטווח ארוך גם בסוף
העולם הזה בעמד במשמעותו.
התפיסה הדתית היא מועסת
בעולם הזה מכיוון אחר.
מדוע?
כי כאשר אדם בנה לעצמו בראש,
שיש איזה ישות שם
שנמצאת למעלה, אז זה נכון.
יש אמת בעולם, יש נכון ולא נכון,
יש מה שאלוהים אמר לעשות,
מה שאלוהים אמר לא לעשות,
אבל בסופו של דבר, מה האלוהים רוצה מאיתנו?
אלוהים רוצה שנהיה קרובים אליו.
מה זה להיות קרובים לאלוהים בתפיסה הדתית
שאלוהים הוא חיצוני לחיים?
להיות מחוץ לחיים.
ככל שאני אהיה פחות חי,
ככל שאני פחות התעסק עם העולם הזה,
כך אני יותר קרוב לאלוהים.
העולם הזה הופך להיות
משהו שנתפס כמעיים על האדם.
העולם הזה, כלשון
התפיסה הדתית הנוצרית,
שהיא אולי התפיסה הקלאסית,
הוא אנטי קריסטוס, הוא נגד האלוהים.
העולם הזה, או בשפה קבלית
שאנשים לא מבינים את העומק שלה,
אבל משתמשים בביטוי הזה,
העולם הזה הוא סיטרה אחרה,
הוא כוח אחר.
יש את אלוהים, שזה רוחניות,
ויש חומריות, החומריות זה רע.
אתה רוצה להתקרב לאלוהים?
אתה רוצה להתקרב לאלוהים?
כמה שפחות בעולם הזה.
העולם הזה הוא הבלי העולם הזה.
זה פיתוי, זה יצרי, מה יש להשקיע?
אדם חי 70-80 שנה, כל
העולם הזה רק כמה שפחות,
כל שנייה שמתעסקים
בעולם הזה, זה ביטול תורה.
כל שנייה שנהנים מהעולם הזה, זה חטא.
אדם צריך להיות סגפן,
אדם צריך להיות מסכן,
אדם צריך להיות פרוש מהעולם הזה,
ואז הוא יזכה לגעת באלוהים.
אומר הרב, השממון של
המחשבה ממיעוט הלימוד והידיעה,
שלא לומדים אמונה,
אנחנו נדבר על זאת בהמשך,
שלא מזכחים את המושגים,
הם נשארים עם התפיסות
המוקשמות האלה, כמו בגן ילדים,
שאלוהים מצטייר כאיזה מישהו שנמצא שם למעלה,
זה מביא את האדם לחשוב הרבה במהות האלוהות.
אדם חושב שהוא מבין מה זה אלוהים?
אולי פעם, אלוהים זה
כוח, אלוהים זה מישהו.
וכל מה שיהיה יותר משוקע
בבערות של מחשבת,
הזות נוראה וסכלות איומה,
עושים אולי את הרב מגדיר את המחשבה הזאת.
מי שחושב שהוא מבין מה
זה אלוהים, א' זה בערות,
כלומר חוסר ידיעה מוחלטת,
ב' הזות נוראה, חוצפה.
חוצפה במשמעות הפשוטה,
כאילו שאדם, מה אתה חושב,
שאתה תפסת את השלמות
ביד, אתה מבין מה זה שלמות,
אתה מבין מה זה אלוהים,
וסכלות איומה, וזה טיפשות.
ככל שאדם יותר שקוע בזה,
אני יודע מה זה אלוהים,
הכל בסודר, אז מה?
יחשוב שבזה הוא מתקרב
אל הידיעה האלוהית הרמה,
ששמע תמיד שכל גדולי
הנפש שבעולם הורגים אליה.
מה צריך לעשות אדם צדיק, לפי התפיסה הדתית,
גדולי הנפש בעולם, מה עושים הצדיקים?
הם הורגים לאלוהים, נכון?
ככה קוראים במדרשים,
שאדם קלטה נפשי
לאלוהים, לכל חי צמה נפשי,
אדם צריך להשתוקק לאלוהים,
מה זה להשתוקק לאלוהים?
בתפיסה הדתית הקלאסית,
להיות כמה שיותר פרוש.
האדם הצדיק זה אותו אחד
שלא מתעסק עם הדברים פה,
הוא רק כל היום מסתגף, הוא כל יום צם,
הוא כל יום מתפלל, הוא כל יום לומד תורה,
זה נקרא להיות קרוב לאלוהים.
בהצבר הרגל כזה במשך כמה דורות,
האמין? אם זה לא משהו פרטי,
כאשר זה הופך להיות התרבות במשך אלפי שנים,
זו הייתה התפיסה.
מתארגים מתוך כך אבלי שווא רבים, כן?
הריגה, לאט לאט נוצרים, אבלי שם, נוצרים,
עולמות דמיוניים שתעוצותם
רשעות רבות ונוראות,
עד שאפילו האדם הפרטי
עובד את חילו החומרים הרוחני
מרוב צרה ואפלה.
כאשר התודעה הדתית
משתלטת על העולם, זה אסון.
העולם נהרס.
תבינו איך הדברים עובדים, אנחנו,
אנחנו באופן טבעי, אנחנו,
אני מניח שמי ששומע את השיעורים האלה,
רובנו גדלנו בעולם דתי, אז
אנחנו רגילים תמיד, מה שנקרא,
להבין שדתיים זה
טוב, ולא דתיים זה רע.
יש בו כמובן נקודת אמת,
כי רואה, שמענו, ההבנה
הזו של האדם שיש אלוהים
ויש משהו אמיתי ומוחלט בעולם,
זה מה שמביא את העולם בסופו של דבר לגאולתו.
אבל החילונות לא צמחה ככה סתם.
זה לא במקרה שהעולם הפך להיות חילוני
בשלוש מאות שנה האחרונות.
אם הדתיים זה כזה כיף והכול פשוט וברור,
מה, למה אנשים לא מקבלים את זה?
תשובה.
כאשר התפיסה הדתית שולטת,
התפיסה הזו משדרת בכל ערוץ אפשרי
שלא טוב לחיות.
זה מתנגד לעצם הקיום האנושי.
זאת אומרת, בעם
ישראל זה לא ניכר כל כך.
בתורת ישראל,
הדברים, מה שנקרא, הם
תמיד עוברים איזה ריכוך.
כי אדם דתי שגדל במה שנקרא, ביהדות,
כמה שתכלס, אם הוא ייקח את
המחשבה האמונית שלו עד הסוף,
נכון, אם אתה מאמין
שאלוהים זה כוח עליון ורוחני,
אז נכון, בשביל להיות קרוב
אלוהים צריך להיות רוחני.
אז צריך מצד האמת, מה שנקרא,
ללכת עד הסוף, לפרוש לגמרי
מהחיים, לא להתחתן, לצום,
אני יודע מה, להתבודד בכל מיני מערות וכו'.
זו התפיסה הדתית הקלאסית.
מי שנקרא, הולך עד הסוף עם הדתיות שלו.
אבל מה לעשות?
מי שהוא שייך ליהדות,
הוא נתקל בכל מיני ציוויים
שבהכרח מכניסים אותו לחיים.
למשל, כתוב, ושמחת
בחגיך, מבאס, צריך לסמוך.
זה בעל, למה צריך לסמוך? אתה דתי, נכון?
אם דתי, מה זה סמוך?
לסמוך זה כאילו ליהנות
פה בעולם הזה, מה פתאום?
לא, לא, שמחת, הכוונה היא שמחה רוחנית.
אבל חזל אומרים, אין
שמחה, אלא בבשר וביין.
מה עושים עם זה?
האדם הדתי נמצא
בבעיה, הוא צריך לסמוך.
אז הוא מצא לעצמו פתרון, הוא אומר, זה מצווה.
אז מצווה, צריך לסמוך.
הכוח הזה בשמיים, אמנם הוא
רוצה שנהיה כמה שעות רוחנים,
אבל מהסיבות שלו,
הוא גם החליט שמידי פעם אנחנו צריכים לסמוך.
כנאל, אם הולכים עד הסוף עם התפיסה הדתית,
מה פתאום להקים משפחה?
אם איזה ביטול תורה זה משפחה?
כמה שעות בחיים של האדם מבוסבז
במקום לעסוק מצוות, במילות חסדים,
הוא צריך להיות עם הילדים?
עם הבן, בת, זוג, מה זה?
פעם היה לי איזה תלמיד צדיק כזה,
חמוד, תמים, אהבתי להתעלל בו.
אז כשהוא התארס, אז הוא בא,
אז הוא אמר לי שהתארס, אז צחקתי, אמרתי לו,
נו, מזל טוב, נו, אתה מבין,
עכשיו כשאתה מתחתן הולך להיות ביטול תורה,
אתה הרבה זמן תבזבז, לא תוכל ללמוד תורה.
אז הוא לקח את זה ברצינות,
אומר לי, מה לעשות, הרב אומר
לי, זה מצווה, לעשות חייבים.
חייבים להתחתן, מצווה.
מה לעשות?
כמה שזה אפשר להצחיק, עוד פעם,
מי שלא אומר את זה, הוא פשוט מתחיק, למה?
אם אתה דתי, אז תהי
כאבי, יש לך איזה כוח עליון,
והמטרה היא כמה שיותר לפרוש
מהעולם הזה, מה פתאום להתחתן?
ואתה אומר, כתוב בתורה,
ואז כולנו יודעים לחזור על הסיסמאות האלה,
תורת ישראל היא לא נגד החיים, נכון?
זה משפט שכולם עובדים להגיד בכל
סמינריון של בני עקיבא. לא. אנחנו...
התורה אומרת שגם צריך
לחיות, וגם צריך לעבוד, וגם...
למה? למה?
אם תופסים את האלוהים, כמו
שאנחנו אומרים, בתפיסה הפשטנית,
איך הגענו לזה?
אבל, כמו שאמרנו, הקבל ה' קבע כלל.
הלוואי אותי עזבו, תורתי שמרו,
שהמעור שבה מחזירם למוטב.
למרות שאנשים, באמת, המושגים האלוהים שלהם
הם מאוד מאורפלים.
אבל תורתי שמרו, מי ששומר תורה, אז בהכרח...
המעור שבה מחזירם למוטב, בהכרח...
התורה מיישרת אותו להיות מחובר אל החיים,
למרות שמבחינה סכנית הוא
לא מבין למה הוא צריך את זה.
אבל מי שלא שייך ליהדות,
בצורך העניין הוא הולך להיות נוצרי.
שם אין תורה, מה שנקרא, שבולמת אותך.
שם הולכים עד הסוף.
אבל שנייה, מה המטרה בחיים?
המטרה זה להיות עובד אלוהים, נכון?
סגרנו, אנחנו כל הדתיים
מסכימים שיש שם איזה כוח למעלה.
בניגוד, והעולם הזה זה עולם מלא חטאים,
מלא פיתויים, מלא יצרים.
אז יאללה, עד הסוף.
מה פתאום להתחתן?
החיים, הם צריכים ללכת למנזר.
צודקי.
שם אתה יכול לעבוד את אלוהים.
לך, תתבודד, תהיה במנזרים.
למה לפתח את העולם הזה?
מה זה לפתח? מדע.
מה, לעשות את החיים יותר קלים?
מה זה לעשות זה יותר קלים?
מה אתה אומר? אתה מפתח פה עכשיו מטוס?
מה פתאום?
אם אלוהים היה רוצה שנעוף,
הוא היה בורא לנו כנפיים.
זה משפטים שנאמרו, ועדיין נאמרים.
רפואה? לפתח רפואה? מה פתאום?
אם נגזר על אדם שימות,
אז אלוהים רוצה שימות.
העולם כולו, שהדתיים שולטים,
היום הדתיים לא שולטים,
אז מה שנקרא, לא מרגישים את זה כל כך.
כשהדתיים שולטים, העולם נכנס למה שנקרא
חשכת ימי הביניים.
שאתם צריכים להבין מה היה אז בעולם.
לא סתם קוראים לזה חשכת ימי הביניים.
זה היה 1,500 שנה שהעולם
נכנס לפובס, שהעולם נכנס להכפר.
מי שפעם יקרא וילמד על מה שהיה בימים האלה,
זה היה עולם אפל.
עולם שאנשים היו מסתובבים בדיכאון.
כי יש כל הזמן שם איזה מישהו שם למעלה
שאומר אסור לחייך.
היו תפיסות כאלה
בכנסייה, שאסור לחייך.
מי שמחייך, זה... מה אתה
מאושר? ממה אתה מאושר?
העולם הזה הוא רע.
יש כאלה שבתאות, גם הבינו את זה בתורת ישראל,
יש כל מיני משפטים כאלה.
אומרים חז'ל, אסור, הרמב״ם אומר את זה.
אסור לאדם שימלס חוק פיו בעולם הזה.
שנאמר, אז ימלס חוק פינו, שוננו עינה.
הבנה עמוקה של המשפט הזה,
שאדם צריך לדעת שבעולם הזה,
שאין בית מגדש, המציאות היא יחסית חסרה
למה שאנחנו עכשיו,
יש איזה חיסרון,
ואדם לא צריך שימלס חוק פיו.
זאת אומרת, אתה יודע שהשחוק הוא צריך להיות,
העושר הוא יחסית מוגבל לעומת מה שיש.
אבל אנשים שלא לומדים אמונה,
לוקחים את זה עד הסוף, אה, אסור לצחוק.
צריך להיות עצובים.
ללמד מדע, כמו שאמרנו, מה פתאום?
הכנסייה מתנגדת לכל הלימוד המדעי?
מה פתאום ללמוד?
מה זה השכלה? מאיפה זה הגיע?
בן אדם צריך להיות מלא בערות.
להיפך, הדתיים שמים לב
שככל שאנשים הופכים להיות משכילים יותר,
הם הופכים להיות חילונים.
לא טוב, צריך להילחם בזה בכל דרך אפשרית.
וכמו שאמרנו, הכל בעולם הדתי הלא יהודי,
זה תופס מימדים מפלצתיים.
עכשיו, יש משטרה, אינקיביזיציה.
צריך לבדוק מי לא מאמין מספיק.
מי מעז קצת לסמוך.
מי מחייך בו.
מי מעז לחשוב.
מי רוצה שיהיה לו בית יפה?
מה זה יופי?
מה זה, אתה מתעסק עם אסתטיקה, עם יופי?
מה פתאום? האסתטיקה ויופי זה רק בכנסייה, שם.
דברים יותר פשוטים,
חשבו, רק ככה דברים פעלו.
ילדים, למשל.
בתפיסה הכנסייתית, ילדים זה סטן.
ילדים זה משהו שהדתיים זהו שהוא שמח מדי.
ילדים הם ככה ספונטנים.
הם אוהבים את החיים.
צריך לשבור אותם.
החינוך הכנסייתי היה שצריך לשבור את הילדים.
כנס מהם, שיהיה חזר,
שיהיה יכול להיות מדוכאי כמו המבוגרים.
מה הם מאושרים?
לא היה מושג ילדות בכלל בימי הביניים.
כשאסתכל פעם בתמונות של ימי הביניים,
הוא יראה שאין שם ילדים.
בתמונות שציירו בימי הביניים,
שמציירים ילדים זה מבוגרים קטנים.
אתה יודע?
לא, אותם בגדים, אותם תווי פנים,
רק, מה שנקרא, בחצי גובה.
כי בימי הביניים לא היה מושג כזה של ילדים.
מה זה ילדים?
ילדים, שוב, זה ההכרה,
זה שאנחנו היום מתייחסים
לילדים אחרת מבוגרים,
זה מתחיל מזה שאנחנו מבינים
שלילדים יהיו צרכים שונים ממבוגרים.
שילד באמת שולטים בו יותר הצדדים הספונטניים,
הטבעיים, פחות הצדדים
ההכרתיים, הסכנים וכולי.
ויש לזה מקום, כמובן, ילד צריך להתבגר.
אז לא הבינו את זה.
דרשו מילדים מה שדרשו מבוגרים.
העולם היה בלי ילדות.
ילד, ברגע שהוא היה הולך על הרגליים,
היה הולך לעבוד עם המבוגרים.
ילד היה גונב פת לחם, וכולם
שם מתו מרעב כי אין מה לאכול,
כי אסור לפתח שום דבר.
רק צריך, וכמובן גם מה שכן מרוויחים,
העיקרים צריכים 90 אחוז לתת לכנסייה.
בסדר? אני כבר עונה.
אבל יש מילדים שבסופו של זמן
התפתחו מילים ומילים ומילים.
זה תהליך.
זה איך שפך, מאיפה, איך הדתות התפתחו,
זה תהליך ארוך, נצרות,
אסלאם, יש פה הרבה דברים.
אבל הרעיון שמוביל כל הזמן זה הרעיון הזה.
פשוט כל דור, מה שנקרא, לקח
את זה עוד צעד אחד קדימה.
בהתחלה, כמו שאנחנו אומרים,
כן, מצד אחד אנחנו דתיים, מצד
שני, אבל דווקא להתחתן זה בסדר.
למה? כי כן צריך להביא ילדים לעולם.
אחרי זה בא מישהו ואומר,
שנייה, שנייה, בוא נרצנים,
ואז בוא ניכנס למנזר, את מבינה?
וזה קוסם, ואנשים מרגישים עם זה טוב,
כי הם מרגישים פה חוויה רוחנית.
אנחנו עוזבים את העולם השפה
לזה, העולם הזה שמוריד אותנו.
כולנו, תשימו לב, לכולנו
שלפים את ההרגשה הזו.
כולנו לפעמים שנמצאים באיזה
שלב שהחיים, מה שנקרא, קשים,
נמצאים באיזה משבר, נמצאים
באיזה מורכבות של חיים.
יש את הרצון הזה של, עזוב אותי,
תן לי לשבת מול ענוף ולבואות באוויר.
תכפילו את זה, בלי מיליון.
אדם אומר לעצמו, עזוב אותי מהעולם הזה.
אני הולך למערות קומרן,
בסדר, שם בלעד ים המלח,
הולך לאיזה מנזר בטיבט,
הולך לאיזה מנזר בערי האלפים,
קם בבוקר ועובד את אלוהים.
מתפלל, נמצא בחוויות רוחניות,
מאוד קוסם, אבל זה הולך
לאט-לאט ואורס את העולם.
שמענו, אין ילדות, אין
שמחה, אין שכנון, אין כלום.
החיים הופכים להיות קשים, מרים ואכזרים.
יש המון ספרים שנכתגרו על התקופה הזו, שזה...
ואני תמיד ממליץ, יש המון שאפשר לקרוא על זה,
אבל מי שרוצה, מה שנקרא טיפה,
אני חושב, אחד התיעודים
היותר טובים שאני מכיר, לפחות,
שמדברים על תקופת ימי הביניים,
להבין שוב, עם איזה עולם אנחנו מתעסקים,
מה קורה כש...
כן, הדתיים חולמים שהגיע היום והדתיים ישלטו.
אם הדתיים שהשלטו זה הדתיים
שמאמינים באיזה כוח עליון כזה,
כמו שאנחנו מציירים, אז זה לא כזה...
מה שנקרא, אף אחד מאיתנו
לא רוצה לחיות בעולם כזה.
יש ספר שכתבה אותו
ההיסטוריונית אמריקאית-יהודית,
זה אומר לה, ברברה
תוכמן, ספר שנקרא ראי רחוק,
כן, מראה רחוקה, המאה ה-14.
שהיא מתארת את חיי היום-יום במאה ה-14.
המאה ה-14 באירופה, שהכנסייה שולטת.
מה זה להיות בחיים של אדם,
מה שנקרא, שנשלט בידי הכנסייה?
זה דברים עזויים
שאנחנו... אכזריות, למשל.
אכזריות בימי הביניים הייתה בלתי נתפסת.
למה? כי שוב, אנשים גדלו בלי אנושיות.
הם גדלו באיזה עולם, כמו שאמרנו, אין ילדות.
תחשבו עכשיו על ילדים שמגיל
0 מתייחסים להם כמו למבוגרים.
ילד שגונף פת לחם, אמרנו,
מתייחסים לה כמו למבוגר,
קורדים לו את היד, כי זה ההונש על גנב.
הילד הזה גדל להיות אבא כזה.
זאת אומרת, יש פה דורות
שגדלו בלי אהבת אבא ואמא,
גדלו בלי יחס של ילדים, אז
הם גם הופכים להיות אכזרים.
זה בא לידי ביטוי, אמרנו,
בזה שהכול זה שרידות.
צריך להילחם על כל דבר,
כי אין בעולם הזה שום דבר.
מחלות, מגפות, שאף אחד
לא יודע מה לעשות איתן.
ואז זה מפתח אנשים מלאי
אכזריות, מלאי אלימות.
ימי הביניים מלאים.
אז זה היה השעשוע שרצו קצת להשתעשע.
היו הולכים לטקס שריפה של כופרים.
זה היה הכיף.
לבוא ולהגיע לכיכר הכפר
ולראות איך שורפים אנשים.
אנשים קיבלו מזה טיפה
של מה שנקרא עניין בחיים.
איך העולם היה בנוי.
וזה במשך אלפי שנים שהעולם ככה נשלט.
זה יוצר, מה שנקרא, התחכות איומות ונראות,
שבסופו של דבר הולכות ומתפרצו.
אז בעם ישראל, כמו שאמרנו,
הדברים תמיד היו אחרת.
תמיד היה יותר שמחה, יותר מגע לחיים וכו'.
אבל עדיין, התפיסה הזו,
כמו שתיארנו כמה פעמים בהלך השיעורים האלה,
שזה לא טוב לחיות.
התפיסה הזו, כמו שכמה פעמים שעלו כאן,
שנתפסה התפיסה הדתית,
שמי שלא לומד תורה כל היום הוא סוגבט.
זה לא בסדר.
כי מה אלוהים רוצה?
הם רוצה שיהיה מה תורה כל היום.
אז זה הדמויות שמעלים על נס.
נכון? מי שעובד, מבטל תורה.
מי ששמח, גם אתה שמח.
מה? איזה חטא עשית?
למדת שמח.
זה שאתה יוצר דברים.
אומנות.
הכול נתפס כמשהו שלא קשור לעבודת ה'
זה הבעיה.
ברגע שזו התפיסה, אומר הרב,
מצווה רגל כזה במשך כמה
דורות, מתארגים אבלי שווא רבים,
שתוצאותם רשעות רבות
ונרעות, עד שאפילו האדם הפרטי
עובד את חילו החומרי והרוחני מרוב צרה ואפלה.
אנשים מלאים יסורי מצפון,
מלאים פחדים, מלאים התחקות.
כי כל הזמן יושב להם שם איזה מישהו,
ככה הם מדמיינים, שאומר להם,
כל שנייה שאתם חיים זה לא טוב.
עוד פעם, אתם יכולים להשתמש
בחיים רק כסוג של אתגר.
בסדר? החיים הם אתגר כדי
שתעמדו בניסיונות בעולם הזה.
ככה החיים מתפסים בתפיסה הדתית הקלאסית.
באמת, היה עדיף לוותר עליהם.
אבל עכשיו, כשאנחנו פה,
ככה אנשים קולטים את המדרשים האלה,
עדיף לאדם שלא נברא משנברא.
עכשיו שנברא, הקב'
רצה להתעלל בנו.
נתן לנו עכשיו 70-80 שנה של פיתויים.
תצליחו ב-70-80 שנה האלה
לא לעמוד בפיתויים, לחיות כמה שפחות,
תקבלו פרס בעולם הבא.
בסדר? זו התפיסה.
עם תפיסה כזו אי אפשר לפתח עולם.
תבין?
תפיסה כזו, אפשר לשרוד בעולם הזה.
אי אפשר להקים מדינה עם תפיסה כזו.
אי אפשר להקים צבא בדרך הזאת.
אי אפשר להקים אייטק עם הצבא.
כי הכול, אדם על עצמו,
אני אמור כמה שפחות לחיות.
נו, עכשיו, בכל זאת, אני
מתעסק במשהו בעולם הזה,
כי אין ברירה, אני חייב לאכול.
טוב, בואו נעשה את זה,
מה שנקרא, מהפסקות.
בין משנה למשנה, בואו גם
נראה איך אפשר לרפא בן אדם.
לא.
כשלהקים רפואה, צריך להיכנס לזה לגמרי.
אנשים צריכים להקדיש
את חייהם בשביל הדבר הזה.
אבל מכיוון שזה נתפס שזה לא עבודת ה'
זה ביטום תורה, וזה מוזמן,
אז אנשים שמרגישים את
עצמם שייכים לעולם הדתי,
אומרים, לא, לא רוצים את זה.
רוצים להתעסק בזה.
וכך העולם הולך ומדרדר לו.
כן.
אז אני לא מבינה מה באמת
הפירוש של כל המדרשים האלה,
בשביל להתפלג את שאלה...
כל המדרשים צריכים להגיד שאל תפלו,
אל תפלי בצדדים הגסים של העולם הזה, מבינה?
כשאת עכשיו עוסקת, לא
יודע, ביצירה של משהו מדעי,
אפשר לקחת את זה לצדדים של גסות, של חומרנות,
של עיסוק בצדדים הנמוכים של האדם.
כי נגד זה אומרים שהאדם צריך להיזהר,
והעולם הזה, הוא דומה לפרוסדור,
וקיצור, והאדם עומדים לו כל הזמן,
אומרים, המסילת הישרים
מלחמה לאדם פנים ומאחור.
אבל אם האדם עכשיו בא מגישה אחרת,
הוא משתמש עכשיו במדע בשביל
להופיע יותר שלמות בעולם הזה,
כדי שהחיים יהיו יותר טובים,
יותר בריאים, יותר שמחים,
כוחות החיים יופיעו יותר שלמית,
אז זה קדושה, אז זה עבודת ה'
מבינה?
לא שה...
אני אומר כבר, אם ניקח את
המדרשים וכל אלה כפשוטם,
אז גמרנו, בואו נתאבד כולנו ונגמר סיפור.
אלא מה? אסור להתאבד, אז זה גם בעיה.
באמת, הקב' עשה לנו מה שנקרא תרגיל.
גם הכניסת אלרום הזה, גם אומר
תסבלו, וגם אומר אסור להתאבד.
אז בכלל, אכלנו אותם מכל כיוון.
מלכוד 22.
כאילו, אי אפשר... אפשר להשתחרר מזה.
ודאי שלא. ודאי שלא.
שאף אחד לא עושה את הכניסת הסוף.
כולם, גם אלה שמדברים על
דתיים וזה, הם לא עושים את הסוף.
כולם בסוף מספרים שלא, התורה
בעצם אומרת שצריך כן לחיות וזה וזה.
אבל כמו שאמרתי, אם הם לוקחים
את המושגים האמוניים לא
מבוררים, אז הם בסוף נתקעים.
מנסים לבריא את המושגים האלה
פעם אחת כמה שאפשר בצורה מלוטשת.
בוודאי שאדם צריך לזהר
מליפו לאבלי העולם הזה.
אבל כאשר אדם עושה את
הדברים מתוך כוונה נכונה,
מתוך... על פי ההלכה,
מתוך חיבור לקדושה ותהרה,
עפו. כשאנחנו מסתכלים על אבות
האומה, אברהם, מצחק ויעקב, דוד, המלך,
כשמסתכלים על החיים של עם ישראל במצב השלם,
אנחנו לא רואים שם אנשים
שישבו כל היום ולמדו תורה.
רואים אנשים שמתוך תורה
החיו את כל העולם הזה.
בנו מערכות כלכליות,
משפחתיות, צבאיות, עושר, כסף, זר.
הופיעו את השלמות פה בעולם הזה.
בסדר?
אז אנחנו עדיין לא במדרגה
הזו, ואנחנו נדבר על זה בהמשך.
ודאי שהיום אנחנו חייבים
גם לדקק קצת את החומר.
זה לא שאדם עכשיו יכול להשתולל בנושא הזה.
ודאי שעדיין יהיה צדדים, שאדם
צריך לרסן את עצמו ולתחוץ סיפוקים,
אבל צריך לזכור מה המטרה.
המטרה של עבודת ה' זה לא למות, אלא לחיות.
בסדר? כמה שיותר חיים, זה יותר עבודת ה'
מה זה חיים? איך חיים?
זה סוגיה בפני עצמה. אבל קודם כול, מה המטרה?
כן?
רק אחת? אז זה יפה.
החומר שהיה בעבר, הוא היה ברמה של שאלה?
שאלה טובה. יש הבדלים בין התקופות.
בסדר, זו שאלת נכונה.
החומריות שהייתה בעבר,
היא שונה קצת מחומריות היום.
אני חושב שזה משפט אחד, כי זה נושא ארוך.
בגדול, בזמן ימי הביניים, זה
לא סתם שהקב' הוא גלגל את זה
שהאנושות תדחוק את החומר,
כי באמת אז מי שהיה מתעסק בחומר,
היה מה שנקרא נגמר, עד הסוף.
אבל זה לא האידיאל, והרעיון
הוא שככל שאנחנו חוזרים,
עם ישראל חוזר לארץ ישראל,
ולא משנה מה שאנחנו קוראים גאולה,
אז החומר מתחיל להזדקך.
זאת אומרת, יש היום יותר, לא לגמרי,
יש היום יותר אפשרות
להתעסק בחומריות בכיוון הנכון,
ולא שזה יוריד את הבן אדם.
כשבאתם על המקום שהאנשים
היו מרגישים את החומר,
שהם מדברים כמו
אברהם, הם מפחדים מזה.
כן, מפחדים מזה, כן.
אבל תשימו לב שגם אלה שהיום מדברים,
גם, בשם זה רק ללמוד תורה
ושונה, הם גם לא חיים ככה.
אף אחד היום לא פרוש
מהחומר כמו שהיו בימי הביניים.
גם גדולי הלומדים.
חינוך ילדים, למשל.
אף אחד לא מחנך היום ילדים פה בימי הביניים.
נכון? היום כולם מדברים, גם מתוך העולם הדתי,
שצריך לתת אמון בילד וצריך לפתח את הכישרון.
למה? שוב, מה... כי כולם מרגישים,
גם משלא לומד את התכנים האלה באופן ישיר,
כולם מרגישים את זה שהעולם השתנה.
שהיום הרצון הזה לחנוק את
החיים על כל המובנים שלו,
הוא לא הולך.
יש משהו שהקב' הוא מקדם בעולם
שבהכרח כוחות החיים חוזרים לעולם, בכל התחום.
ורק מכיוון שאדם לא עובר את זה אמונית,
אז הוא כל הזמן נמצא בהתנגשות עם זה.
הוא כל הזמן חי בזה.
מצד אחד, הוא אומר, כן צריך
לתת חיים, צריך כן לסמוח.
מצד שני, אבל פתאום הוא נתקל
במדרשים שאומרים שאסור לסמוח.
אז מה עושים? אז הוא מסתבך עם עצמו.
מצד אחד, הוא חייב להשתמש במדע,
והוא גם מתחיל לפתח את
המדע, כי העולם חי ככה.
מצד שני, הוא כל הזמן שומע שזה ביטול תורה.
אז הוא לא יודע... ואז נוצרים
כל הסיבוכים שדיברנו עליהם.
כי הכל שאדם לומד יותר את
הדברים, אין פה שום סיבוך, פשוט.
הוא עושה את זה לא בתוך
דיעבד, לא מתוך תחושות...
זה עבודת השם.
הוא הולך בשמחה וטוב,
כמו שאמרנו, הוא רוצה לעבוד מתוך שמחה,
שמח, בלי שום מסורי מצפון,
מפתח את העולם, ורואה ברכה בעולמו.
בסדר? זה הרעיון של עבודת השם.
ממשיך הרב ואומר, תסתכלו,
את המעצור היותר גדול
ברוח האדם, בבאו לכלל דעת,
מביא מה שהמחשבה האלוהית היא
קבועה בצורה מיוחדת וידועה אצל בני אדם,
מפני ההרגל והדמיון הילדותי.
אומר הרב, הקשל המחשבתי הזה,
של האלוהות כאיזה כוח חיצוני
שרודה באדם ורומס את האדם,
זה תמיד היה בעיה.
זה מעצור ברוח האדם, זה
לא נותן לרוח האדם לפרוח,
אבל כל עוד בן אדם אין לו דעת,
כל עוד בן אדם הוא מה שנקרא ילד,
אז איכשהו הוא מתחיק את זה.
ככל שהאנושות באופן כללי והאדם
הפרטי מתחיל להיות יותר עם דעת,
זה יותר מציק להם.
ילד מוכן לקבל את זה,
שאומרים לו, אתה אסור, אסור, אסור, אסור,
אדם מבוגר הוא לא מוכן לזה.
הוא רוצה לחיות, הוא רוצה
לממש את הכישורים שלו, צוויון שלו,
וככל שהאנושות יותר היא מגיעה לידי דעת,
היא קצה בדבר הזה.
זה מפה מעניין של בגרות אישית של אדם,
איך הם שומעים, ניסיון של
הרבה שנים של הסוגיות הללו.
אני יותר ויותר מגלה שיש אנשים שזה לא...
זה לא מפריע להם.
זאת אומרת, טוב להם עם התפיסה
הזו של עבדות במשמעות הפשטנית,
שיש שם איזה מישהו למעלה,
אומר מה לעשות, לא צריך
להבין, לא צריך להרגיש,
לא צריך כלום, פשוט לבצע מה שנקרא.
הם חושבים שהם מצאו כזה כרטיס...
כרטיס טיסה ישיר לאלוהים,
ומה שנקרא, טוב לי, איך שיש.
בסדר.
כמו שאמרנו, יש כאלה,
שזה מה שהעולם שמחזיקתם,
בפעם הבאה בשיעור הבא נדבר
גם על המקום שיש לדבר הזה.
אבל אנחנו אומרים, הם שם.
שאדם יש לו דת, הוא לא,
ואני אומר, דת זה לא רק פערמה הפלסופית,
שמאדם מתחיל לשאול
עצמו שאלות, איך זה יכול...
זה משהו יותר נפשי, בגרות.
אני אדם רוצה, אני רוצה
לחיות, אני רוצה לפתח דברים,
אני... גם רואים את זה מבחינה היסטורית,
פתאום אדם שם לב שמי מפתח את העולם.
כן, אנחנו, דתי, רואים, לא, רק הדתיים,
ומי שלא תורה, ולא צריך מדע,
הבאמת, ומי בסוף, מאיפה אתה מקבל את הכסף,
מאיפה אתה מקבל את האוכל,
מאיפה אתה מקבל את הרפואה?
מהעולם החילוני, לא?
כלומר, מי שבפועל מנהל את
העולם, ואנחנו משתמשים בזה,
זה אנשים שפועלים פה בעולם הזה,
ולא חיים עם הדמיון הזה שמישהו
אחר יעשה להם את העבודה.
מכל הדברים האלה, אדם לאט לאט מרגיש
שחייבים לבנות פה אמונה עוד יותר גדולה.
כמו שאמרתי, תסתכלו בבן האדם.
יש איזה מכון מסוים, לא אגיד את שמו,
שעוסק פה בירושלים, שעוסק בלימודי אמונה,
ברמה מאוד גבוהה, באמת,
סביב התכנים מהסוג הזה.
יש תמיד חכם שנמצא שם,
שלומד עם אנשים חברותה,
זאת אומרת, כאילו, עם
אנשים אחד על אחד, מה שנקרא,
שבדיוק מדובר באנשים מאוד מאוד רציניים,
אנשים אינטלקטואליים, שום אחר יכול.
אז פעם שאלתי אותו תמיד
חכם, אמרתי אותו, מה המדע שלך,
למי אתה מכניס למכון הזה
של לימודי אמונה ברמה גבוהה?
הוא אמר לי משפט כזה.
אני צריך להבין את זה
בהקשר הכללי, אבל הוא אמר,
בדרך כלל, מי שהיום יש לגמרי
מתקרב ליהדות, חוזר בתשובה,
בדרך כלל מגיע דרך התפיסות הדתיות המקובלות.
הוא אומר, מי שמרזיק מעמד, הוא אומר,
בעולם הדתי המקובל יותר
מחודשיים, אז אני לא מקבל אותו.
מי שמסוגל לשמוע את הדברים האלה ולא להתפוצץ,
אז כנראה שאין לו את ה...
וציפר לי שם אחד מהחבר'ה
האלה, אדם מאוד רציני,
שעשה הרבה דברים בחיים וזה, שחזר בתשובה,
ספר לי, שוב, אדם בתשובה אומר,
הוא הגיע לישיבה של חוזרים בתשובה,
שהייתה בתפיסה הדתית הזו, הקלאסית שלה.
הוא אומר, הוא ישב שם איתו,
ואז ישיבו לו איזה עברך אחד
שהדמד איתו גמרא או משהו,
הוא אומר, הוא ישב, ואחרי חמש
דקות שהוא למד עם אותו עברך,
אותו אדם אמר לו, העברך הזה,
תגיד לי, איך כל מה שאתה
אומר פה הוא קשור למדינה?
איך מה שאתה אומר פה הוא קשור לכלכלה?
איך מתוך התורה הזו אפשר לנהל את החיים וזה?
אז הוא אומר שאותו עברך הסתכל, אמר לו,
אה, אתה רוצה פוליטיקה?
פוליטיקה זה מכון מהיר, זה לא פה.
אז באמת, הוא אומר, הוא סגר את הגמרא,
והלך למכון מהיר, בסדר, בסדר, יאללה.
אילו תורה נתפסת כמשהו לא קשור לעולם הזה.
זה, אה, אתה מתעסק עם העולם הזה? זה לא דתי.
זה, יש אנשים שחיים עם זה טוב.
יש אנשים שיש להם דעת.
הם מסוגלים לסבול את הדבר הזה.
וזה, עוד פעם, אולי מבחינה
כמותית הם לא הרבה,
אבל לשם התרבות הולכת, לשם העתיד הולך.
וכאשר המזון הרוחני הזה לא ניתן לאנשים כאלה,
כמו שאמרנו, נהיה מעצור ברוח האדם.
את המעצור היותר גדול
ברוח האדם, בואו לכלל דעת,
מביא מה שהמחשבה האלוהית היא
קבועה בצורה מיוחדת וידועה אצל פני האדם.
זה שאנשים, כשהוא מקבעים
את אלוהים באיזה דמות חיצונית,
מפני ההרגל והדמיון הילדותי,
זהו ניצוץ מהפגם של עשיית פסל ותמונה,
שתמיד אנחנו צריכים להיזהר בו הרבה מאוד,
וביותר בתקופה הדעת יותר בהירה.
אדם שהופך את אלוהים לאיזה
דמות, זה ניצוץ של עבודה זרה.
זה בדיוק הרעיון. לוקחים את השלמות אינסוף,
ומגבילים אותה, ועוצרים אותה.
ואז מעילה נוצר שוב איזה
עולם כזה שלא שייך לאלוהים.
ועכשיו רק החיים הולכים והופכים
להיות קשים ומעיקים על האדם.
בתפיסה האמונית שאנחנו
מדברים עליה זה בדיוק הפוך.
אני רוצה שוב לקרוא את הפסקה
שקראנו אותה פעם שעברה,
מפני שהיא לדעתי, הפסקה הזו בספר מוסר אביך,
בכל דרכך דעהו, שזו הפסקה
שצריך לשנן אותה בעל פה.
זה היישום של אדם עובד אשם.
אמרנו, התפיסה הדתית הקלאסית
אומרת, אל תשקיע כלום בעולם הזה.
מה שאתה עושה, תעשה ברשלנות וזה הכול,
כי שום דבר לא חשוב, העיקר זה הצד הרוחני.
אומר הרב, לא, בכל דרכך
דעהו, אני חוזר שוב על הדברים,
בכל דרכך דעהו, אומר הפסוק בספר משלי,
צריך לבקש את הקב' ברוך הוא
בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם.
איך אדם מוצא את אלוהים?
לא בזה שהוא הוזה במחשבות רוחניות,
אלא בכל דבר שהוא עושה,
הוא עושה אותו טוב ואיכותי.
בהתחלה הרב מתחיל מדברים רוחנים.
כשהוא עוסק בתפילה, יבקש
תרחו בהבנת ענייני תפילתו.
כשאדם מתפלל, צריך להתרכז בתפילה.
אני לא אחזור פה על הכל, כי
ראינו את זה פעם כשהעברה.
כשהוא עוסק בתורה, ידע שימצא
את הקב' ביותו מעמיק ומעיין
להבין דבר על בוריו.
כשאדם לומד תורה, הוא פורגש
את אלוהים בזה שהוא לומד תורה
ולא מתעסק בדברים אחרים.
וכן, ביותו הסוג במילות חסדים, להתיב לחברו,
יבקש את הקב' רק בעמקה תצאיך
להתיב לו טובה גדולה, גונה וקיימת.
אבל, והנה זה המשפט שחשוב
לנו, וכן, בכל הדברים שעושה.
הרי באמת, אין דבר בעולם שאינו לכבודו יתברך.
לא רק בתורה, לא רק
בתפילה, לא רק במילות חסדים,
בכל דבר שאדם עושה, הוא יודע את השם יתברך.
כל מה שעושה, יהיה הכול דברי מצוותו ורצונו.
איך יבקש באמת שמו יתברך?
איך מבקשים את שמו של הקב' ברוך הוא?
כשהשתדל בכל שכלו וכוחותיו,
לעשות את מה שהוא עושה
בתכלית השלמות, בכל צדדי השלמות.
תשמעו לב, זה הנקודה.
להיות עובד השם, זה לעשות
כל דבר שאנחנו החלטנו,
מתוך תורה ומתוך שכל שצריך לעשות אותו,
לעשות אותו הכי טוב שאפשר,
לא כדי שזה ישמש כאמצעי לעבודה רוחנית.
לא על זה מדובר.
יש גם הבנה כזו, הרבם ככה
מספיר את הדברים בשמונה פרקים.
הרב מדבר על הבנה יותר עמוקה.
לא, לא שאני עכשיו...
בואי נתן לכם דוגמה
שאני גם נוהג לומר בספורט.
ראיתי פעם תלמיד שברוך השם
ישב ולמד את הרעיונות האלה,
והיום נהיה, ברוך השם, איש אייטק מצליח.
יש לו חברה למשהו, במחשוב,
אבל שעוסק במוצרי בטיחות למטוסים.
עוסק בהבטחת מטוסים ברמה זו או אחרת,
לא יודעת בדיוק מה זה,
משהו במחשוב של המטוסים.
שאלתי אותו פעם, איך אתה מיישם את ה...
בכל דרך הדעו בתוך העבודה שלך?
במה? בזה שאתה מארגן תפילת מנחה בזמן ההפסקה?
גם, אבל לא רק.
הוא אומר, אני מיישם, הוא
אומר, את עבודת השם, במה?
בזה שהחלטנו.
כאילו, החלטנו, זה המפעל שלו, הוא החליט.
הוא אומר, החלטתי, הוא אומר,
שאני מייצר מוצרי בטיחות למטוסים
בסטנדרט יותר גבוה ממה שדורשים חברות התעופה.
למה?
לשם שמיים.
כדי שהטיסות בעולם יהיו יותר בטוחות.
זה נקרא עבודת השם ברמה של הרב גורי.
לא שאני מייצר עכשיו מוצרי בטיחות למטוסים
כי אני מקבל מזה כסף,
ומזה אני אמר, הכסף, אני אתמוך בכל אלים.
לא, זה גם, באופן טבעי.
אדם שגם מרוויח כסף הוא חלק מהשלמות האלוהית,
הוא גם מבין שחלק מהשלמות האלוהית
זה שיהיה תורה בעולם הזו.
אבל לא זה הסיבה.
לא אני מייצר עכשיו מוצרי בטיחות למטוסים
כדי שהמטוסים יטוסו יותר טוב
ויוכלו להטיס אנשים לקיים גמילות חסד
בארגוני צדקה.
לא.
אני עכשיו מארגן שהמטוס
הזה יטוס יותר טוב על חשבוני,
זה על חשבון הזמן והכסף שלו.
למה?
כדי שהדבר הזה שנקרא טיסה,
השלמות הזו בעולם שנקראת טיסה,
היא תופיע יותר טוב.
זה עבודת השם.
אדם הולך להיות רואה
חשבון, לא כדי שהוא ירוויח כסף
ומהמסקורת הזו היא אוכל לשבת
ואימות דף יומי בערב.
זה גם נכון, אבל לא.
אדם הולך להיות רואה חשבון טוב
כדי שראיית חשבון תופיע בעולם כמו צריך.
כדי שעכשיו מנהלים את ענייני הכספים,
לנהל אותם כמה שיותר טוב, איכותי,
כדי שהשלמות תופיע בעולם.
ברור שהכספים היו לדברים
חיובים, לא לדברים שלילים.
כשהאדם עכשיו, דיברנו על
זה, הוא יוצר משהו, לא יודע מה,
הוא מסדר את השולחן.
יש לב ארוחה, מסדרים את
השולחן, שהשולחן יהיה מסודר יפה.
למה?
כי אסתטיקה זה גם חלק מהשלמות בעולם.
וחשוב שהאוכל לא רק
יהיה מזין, גם שיהיה אסתטי.
שוב, מה המינון שמשקיעים בזה?
האם עכשיו שווה להשקיע בזה חמש שעות
על חשבון לימוד תורה? לא אמרנו.
אבל ברמה העקרונית,
עכשיו שהחלטנו שיש ארוחה,
לא רק ארוחת שבת.
לא רק, לא, כי זה מצווה, לא
להכניס פה את הקשרות הדתית.
לא, החלטנו לעשות ארוחה.
המשפחה יושבים עכשיו יחד לארוחת ערב.
יש תהיה ארוחה טובה.
איכותית, מזינה,
הכל כזה של מינונים.
טעם, לפעמים שווה קצת להשקיע בטעם,
למרות שזה קצת פחות בריא,
כי זה נותן עכשיו אווירה יותר טובה וכו',
זה לפחד שיקולים, אבל לכל
חלק משלמות עבודת השם.
האדם לא יושב עכשיו
ואוכל ככה, בטול תורה.
צריך ללכת, לדבר.
האדם עכשיו החליט
שהוא צריך לדבר בטלפון עם ההורים שלו,
השלמות האלוהית מופיעה
שם, בכל דרך הדעהו.
במה?
שהוא מדבר טוב.
טוב, מדבר עכשיו
דקה, לא בקוצר רוח,
לא בגלל, אמא, אני מהר
לשיעור, אז להתראות.
אל תתקשר, אל תתקשר לפני השיעור.
תעשו זמן יותר טוב.
להתקשר בזמן בנחת
ולדבר כמו צריך, לחשוב על מה שהם מדברים.
עכשיו, אתם מתקשרים להורים?
כל יום?
כל יום?
באמת, יפה.
ככה, זה היה הסטנדרט.
לפחות פעם ביום טלפון להורים.
עד סוף החיים, ככה.
כל יום.
כל יום טלפון.
היום יש טלפון, מה הבעיה?
חמש דקות, בחיים עם טלפון, מה הבעיה?
מה נשמע? מה קורה? וזה וזה.
וכולי.
גם בגיל ארבעים.
מסיים איזה, כל ערב מתקרבים להורים.
משקיעים זמן חמש דקות איכותיות ביום
לדבר עם ההורים.
שוב, לא להכניס פה עכשיו שוב את הקטע הדתי.
לדבר עם ההורים, כדי,
אני רוצה לקיים מצוות כיוון.
זה נכון.
אבל זה להקטין את העניין.
כמו להגיד, אני הולך להתחתן כי זה מצווה.
זה נכון, אבל זה לא הפואנטה.
אני הולך להתחתן, אתם
הולכים להתחתן כדי להופיע,
כולנו מבינים שאנחנו מתחתנים
למה שאנחנו מפיעים שלמות בעולם.
זה מצווה.
אבל זה לא מתחיל מאיזה משהו חיצוני.
זה משהו שברור שהחיים, כדי שיופיעו,
צריכים עכשיו להקים משפחה.
רוצים להקים משפחה.
ככה אדם כל החיים צריך לחיות.
הוא עושה את זה בגלל שזה השלבות וההופעה.
ובאופן טבעי זה מצווה. ברור.
מירה, קודם שאלנו בו.
אני רוצה להתקשר לזה.
בבקשה.
אני רוצה להתקשר למידרון חלפת,
שבנאדם רוצה לתת לי
חליטה, אני אלוקי לכל קונספט.
צודק.
אבל אני רוצה להתקשר למידרון חלקת,
כי בכל הם מאוד רחוקים מהאידיאה האנושית.
זה לא בגלל... שנייה, בוא
נתחיל את השאלה הראשונה.
שאלה מצוינת. שאלת שאלה טובה.
זאת אומרת, זה מידרון חלקת.
ברגע שבנאדם עכשיו לוקח את
העולם הזה כמשהו חיובי כשלעצמו,
אז עכשיו הוא יעשה כל נבליו את
הרפאה ויאלביש לזה עכשיו את...
צודק. יש סכנה פה. נכון.
אבל הסכנה לצד השני היא לא פחות חמורה.
צריך לקלוט את זה.
אנשים כל הזמן מפחדים מהצד הזה.
אומרים, תקשיב, זה, זה.
כן, ומה?
באדם שהולך לכיוון השני,
וכל החיים נמצא בתסכול,
וכל החיים נמצא בתחושה
שהוא לא בסדר, וכל החיים הוא,
כמו שתיארתי לכם בשיעורים
הקודמים, שאדם לא עובד,
וכל היום נמצא בתחושה
שהוא לא מפגש עם אלוהים,
ורק בערב, כשהוא מתפלל
חמש דקות, אז יש לו איזה...
זה לא פחות הרסני. נכון.
אדם צריך מצד אחד להיזהר, לא ליפול לצד אחד.
מצד שני, לא ליפול גם לאפשרות השנייה.
אז אני מסכים איתך, זה בהחלט סכנה,
ולכן באמת התכנים האלה, זה
תכנים שדורשים איזושהי בגות רוחנית.
ילדים, למשל, אי אפשר
ללמד אותם את התכנים האלה.
גם ילדים בגיל 40, אם הם מבחינה רגשית,
אנחנו נדבר על זה בשיעור הבא,
שבאמת אנשים שהם לא בשלים לזה,
התכנים כאלה יכולים להרוס אותם,
כי כמו שאתה אומרת, הם עכשיו,
אז העולם הזה הוא בסדר, אז יאללה.
ומצד שני, לא נעשוק, מה שנקרא, את האמת,
ממשהו ש... אנשים שכבר הגיעו לשלב,
וזה לא רק צדיקי עולם. כל אדם נורמלי היום,
עוד פעם, שהוא בריא בגופו ובנפשו,
הוא ברמה מסוימת, יש דברים מסוימים שלא,
ובדעה שאף אחד מאיתנו לא ישלה את עצמו,
שעכשיו כשהוא אוכל פיצה, אז הוא
מופיע את השלמות האלוהית בעולם וכו',
זה... הוא לא נמצא עם שם.
אבל בדברים, כמו שאמרתי, דברים שהם עבודה,
דברים שהם משפחה,
דברים שאנחנו יכולים יותר לחוש
בהם את ההשלמות באופן טהור,
אדם צריך לפתח את המודעות הזו ולסמוך בה,
ולא כל יום להילחם בדבר הזה.
אני יכולה להגיד, אני מאוד
מבינה מבחינות התקדמות,
שאומרים לו, אין פה רכוע, מדע, משפחה,
אבל, כאילו, איך... איך באמת, בכל מושבים,
כמו שהפנוכני הראש נושא, זה לקדם
אסתטיקה מוסיף לשירות האנושית לכל...
למה לא? כי גם אסתטיקה, זה גם שלמות האלוהית.
למה לא? כשאת נכנסת היום לבית,
גם בית של תלמיד חכם
גדול, איך הבית נראה?
הסתכל פעם.
אבל אף על פי כן, התורה שגם
הבית של אותם אנשים תורנים,
כן, תלמיד חכם גדול ואשתו,
הם מצאו זמן, מישהו מצא שם זמן,
גם שהבית ייראה מסודר ואסתטי.
עוד פעם, שאלה באיזה רמה.
האם עכשיו אדם משקיע את כל
הכסף שלו כדי לקנות שייש איטלקי
ועל חשבון עכשיו לתת סדקה ולחינוק ילדים וזה?
זה אנחנו לא מדברים.
אבל ברמה פשוטה, מה זה בדיוק? זו שאלה.
זה תלוי גם בעצם למציאות,
לחברה, ליכולות, יש פה כמה דברים.
אבל הרעיון הזה שכן, גם בית
של אדם שכולו ספוג בתורה,
זה בית שהוא אולי לא בית מפואר,
אבל בית שנראה עם אסתטיקה בסיסית.
למה? כי גם אסתטיקה,
כשהדברים ייראו מסודרים בהרמוניה ברמה זוכרת,
זה גם חלק מהשלמות.
למה לא?
מה זה חשוב? שבן אדם מדבר עברית קינה.
מה זה חשוב?
שידבר עברית אילגת.
למה לא?
זה ביטול תורה, לא ללמוד דקדוק ולשון.
זה בזמוז זמן, לא חבל על כל דקה.
אז שיגידו, לא, בשביל להבין
יותר טוב את הפסוקים, אז...
את הקטע הדתי נכנס פה.
אוקיי, אז לא פסוקים.
סתם, כשאדם מדבר בעברית יומיומית,
שהיא לא משמשת אותו לצרכים לימודיים דתיים.
למה זה חשוב שהוא ידבר כמו צריך?
למה זה חשוב שאת מדברת עם חברה
שיהיה שיח נעים ביניכם?
למה?
אז שוב, אנשים, כל דבר כזה מכניסים לצד הדתי.
לא, כי חשוב מצוות שבין
אדם לחברו, אז צריך ש...
זה, אפשר להכניס הכול לטבלה הזו של המצוות,
אבל זה מאוד מקטין את הדברים.
כי חשוב, כשמדברים עם בני אדם,
להיות עם חברת בני אדם זה חלק
מהשלמות שמופיעה בעולם הזה,
של אנושיות וכו', והיא
צריכה להיראות טובה.
מה זה טובה?
סליחה, למרביד, ירד,
מה זה החלטה שלהם לקרות לצורך האלף השישי
ולירדית, כשאמרו לי, אתה הפוך, לא?
הפוך, זה בדיוק מה שקרה.
מה שקראת, האלף השישי,
זאת אומרת, לצורך העניין, ככל
שהם מתקרבים יותר, מתקדמים בגאולה,
אתה מבין מה זה אלף שישי?
בדיוק מה שאומר, זה מה שהולך להיות.
זה הגאולה, זה הרעיון.
תוצאו מהחלום הזה,
שגאולה זה איזה שלב
כאילו שהעולם מושבת ומוגפי,
וכולם מתחילים פה
לרחף... לא, זה גאולה,
שהעולם הזה הופך להיות...
העולם הבא והעולם הזה מתחברים.
רואים את זה גם מול העיניים שלנו,
זה מה שקורה בעולם במאות שנים האחרונות.
העולם הופך להיות יותר טוב בכל התחומים.
הרוחניות מופיעה בתוך החומריות.
החומריות הופכת להיות יותר משוכללת.
מבניין, זה שהיום תורכלת החיים,
היא ביקמה ממה שהיה
לפני 200 שנה, זה גאולה.
זה נקרא שהאלף השישי,
שהקדוש בחום מביא גאולה לעולם,
שהחיים הופכים להיות יותר שלמים.
אבל יש פה את מולת הפסידה שהחומר יפסיד.
צדדים הגסים של החומר יעלמו.
לא החומר, החומר יישאר.
זה ודאי שכן.
החומריות יישאר.
למה? מה יש לכם נגד חומריות?
מה יש לכם נגד חומריות?
החומריות יישאר.
החומרנות תעלם.
הגסות של החומר תעלם.
בית המקדש יופיע בחומר.
הוא יופיע בזהב, בכסף, בקורבנות.
הבאינה?
העולם יהיה יותר עשיר בכל המובנים.
זה הרעיון של הגאולה.
עכשיו, זה נכון שבחשבון הנצח האלוהי גם,
אני יודע מה יהיה בהמשך,
לא יודע, מיליארד שנה,
נהיה כולנו רוחניות שמופיעה בתוך קוסמוס,
לא יודע בדיוק מה.
אבל מבחינת למה אנחנו שואפים,
איך שואפים שהשלמות האלוהית
הופיעה בהכול, גם בחומר.
וכולנו רוצים את זה.
גם אלה שמדברים שלא ולא ולא,
הם חיים בתוך, אי אפשר
להשתחרר מהעולם החומרי.
ואף אחד גם לא רוצה להשתחרר מהעולם החומרי.
זה נכון, אבל אני לא יודע...
זה אגב הרעיון של דחיית המיתים.
שהרוחניות תתחייה,
המיתים, שוב, המציאות הפיזית היא תתחייה.
אבל קדושה אחרה יוצא במקום של פרישות דווקא.
קדושה מופיעה בפרישות מהגסות של החומר.
קדושה לא מופיעה במנזור.
קדושה לא מופיעה בניתוק מהעולם הזה.
קדושה מופיעה, מה קדוש ומחזה? לעולם קיימא.
קדושה זה קיימות.
האנשים הקדושים של עם
ישראל הופיעו בתוך העולם הזה.
במלוא העוצמה שלהם.
דוד המלך, זה האידיאל,
זה לא איש פרוש.
זה האדם שמופיע את הקדושה
בתוך, בתוך המציאות של המציאות.
מה, השאלה השנייה שרצית?
אה, זו אותה שאלה.
בסדר?
כן.
אפשר לומר שרוב העבודה פה היא בעצם
להגיע לציור נכון יותר של התפיסה האלוהית.
בהחלט.
ולציור הנכון יותר של התפיסה האלוהית,
כי כמו שראינו, יש השלכות מאוד מאוד מעשיות.
זאת אומרת שיש יותר חומרה
ותופעים קטנים שמפרשים את האלוהים לדינים.
ברור. ברור שהתפיסה הזו
שרואה את אלוהים כמשהו מפחיד
היא קשורה לחוסר הבנה.
יש יותר הרסנים מאשר יביא שהפיעת השאלות
ולכאורה שהיא לא מפורמת לשם...
אני לא יודע מה יותר הרסני.
יש סכנות לפה וסכנות לפה.
אנחנו לא מתכחשים לזה.
כמו שאמרנו, יש סכנות
שהאדם באמת חושב עכשיו שהעולם הזה זה אלוהים,
מה שהוא יעשה, ועכשיו חי לו חיים פראים
בלי התחיית סיפוקים ובלי כלום.
אבל יש סכנות גם לצד השני.
אני חושב שצריך פחות להתעסק עכשיו בסכנות,
יותר להבין במאמר הזה לאן העולם הולך.
הרב קוק מצביע,
העידן שאנחנו נמצאים בו
היום הוא בהכרח מוביל לשם.
אתם מבינים, אנחנו מדברים
כאילו זה בידיים שלנו,
אם נגיד לא נדבר על התכנים
האלה, אז כולם יהיו פרושים,
ולא לשם העולם הולך ונהיה יותר ויותר עשיר
ולא רק שוב בצדים הגסים שלנו,
בנפשיות, באנושיות, בתחכום,
את כל הדברים האלה צריך לחבר לאלוהים.
זה יקרה בכל מקרה,
רק השאלה אם אנחנו ממש נקרא
מקדמים את זה או מעכבים את זה
גם בחיים שלנו.
נסיים. לכן אומר הרב,
על כן הוא פרשה קטנה,
שוב, הפרשה הזו בכל דרך הדעהו,
פרשה קטנה שאין הציווי בה
גדלות והרחבה של חוכמות ומחשבות.
עד רבה.
צמצום בדבר הזה שהוא עסוק לבדו.
מה זה עבודת השם?
זה לא עכשיו להתחיל לרחף
ולחשוב על דברים רוחניים.
עבודת השם זה כל דבר שעושים,
שהוחלט שזה באמת דבר
שהוא מועיל ובונה את המציאות,
לעסוק בו.
מכל מקום, כל גופי תורה תלויים בה,
כי בזה יעשה הכול קשורה.
ובזה יימצא כבודו של הקדוש, ברוך הוא בתכלית.
ורמזו חזל בדבריהם זמן
תפילה לחוד וזמן תורה לחוד.
והבן, כשהאדם פועל,
איזה, גם אם שאמרנו, לא
זוכר בעל פה את כל הפסקה הזו,
לפחות שיזכור את השיעורות הללו.
כשהאדם פועל, איזה דבר של
שלמות, בין במחשבה, בין במעשה,
צריך לסמוח בחלקו.
ולא ירדוף אז אחרי דבר אחר.
זה מה שמילא אדם את הנחת.
הוא לא רדוף, הוא לא מתוסכל.
הוא חי את החיים בשיא השלמות שלהם.
הוא כל הזמן הולך ומופיע את העולם הזה
על כל המרחבים שלו ועל
כל הטוב שבו מתוך קדושה.
צריך לסמוח בחלקו, ולא
ירדוף אז אחרי דבר אחר,
כי כל העולם כולו מתקפא
לפניו, אז דווקא מפרץ.
תודה רבה.