[fwdevp preset_id=”meirtv” video_path=”https://vimeo.com/234438933″ start_at_video=”1″ playback_rate_speed=”1″ video_ad_path=”{source:’https://meirtv.com/wp-content/uploads/2022/02/logomeir2.mp4′, url:”, target:’_blank’, start_time:’00:00:01′, fwdevp_time_to_hold_add:’0′, fwdevp_add_duration:’00:00:07′}”]
בגמרא במסכת שבת נאמר כי בפרשיית ‘ויהי בנסוע אהרן’ יש שני נ’ הפוכים ע”מ להפריד בין שתי פורענויות- לפי הפרשייה לכאורה נראה כי אין פורענות אך אחרי הפרשייה יש שני חטאים- חטא המתאוננים וחטא המתאווים.
ולכן נשאלת השאלה- אם פרשיית ויהי בנסוע אהרן באה להפריד בין שתי פורענויות, אך לא נראה כי יש פורענות לפני. לעומת זאת, אחרי הפרשייה יש שתי פורענויות, מדוע לא נכתבה בין חטא המתאוננים לחטא המתאווים.
‘ויהי בנסוע אהרן’ באה להפריד בין שתי פורענויות שונות, וחטא המתאוננים והמתאווים הם סוג אחד של פורענות.
‘ויהי העם כמתאוננים’, לפי הגדרת התורה מי שחוטא הוא העם. בחטא המתאווים מי שחוטא הם ה’אספסוף’, למרות שאח”כ מוסיפה התורה כי העם הצטרפו לבכייתם.
רש”י אומר כי כל מקום שכתובה המילה ‘העם’ הכוונה היא רשעים, היות שכתוב כאן ‘העם’ ולא ‘עמי’ הכוונה היא לצד הנמוך של העם. האספסוף אלו הערב רב, גויי מצרים שהצטרפו לישראל בזמן יציאת מצרים.
יוצא שהאנשים שחוטאים בשני החטאים האלה הם הדרגה הנמוכה יותר בעם.
‘ותאכל אש בקצה המחנה’, לפי רש”י לכאורה הכוונה היא למי שחטא, המילה קצה מיוחסת בחוטאים. דעה נוספת על כך היא שקצה הכוונה היא לאנשים הגדולים, המכובדים. ונשאלת השאלה למה אשמים האנשים הצדיקים?!
כל מחלוקת היא חלק מהשלם, אז איך אפשר להסביר שהקב”ה אוכל בקצה המחנה גם בחוטאים וגם בצדיקים?!
אומר ה’כלי יקר’ כי אספסוף מזכיר סוף-סוף. שני הקצוות- גם החוטאים וגם הצדיקים.
העולם בנוי כך שהוא מחולק לשלוש, יש שתי קצוות ויש את המרכז. ונהוג תמיד שהמפקדים, הקצינים הם אלו שהולכים בראש. ומי שהולך בסוף הם העצלנים, המוקצים.
העולם מחולק לשלושה סוגי אנשים- יש כאלה שמובילים, מנהיגים בראש. יש כאלה שתמיד מאחור, נגררים אחרי כולם ויש את האנשים שבאמצע. האש אוכלת באנשי הקצה- לשני כיווני הקצה.
הסיבה לאש זה הרשעים והתוצאה, הדין הראשון הוא קודם כל בצדיקים. אבל לפי הבנה זו אלו שתי תשובות שונות שעונות על שתי שאלות שונות.
הקב”ה לא יכול לסמוך על הבינוניים. משום שאם הקב”ה היה עושה דין ברשעים הגמורים היו מבינים הבינוניים כי הקב”ה עושה דין רק במוקצים ולא לוקחים מוסר ואם היה עושה הקב”ה דין בצדיקים היו הפחותים=הבינוניים יורדים לרמת השפלים, הרשעים שהרי רק עם צדיקים מדקדק ה’ כחוט השערה.
ולכן מטפל הקב”ה גם בקצינים, הצדיקים וגם בשפלים, הפחותים כדי לעורר את הבינוניים מהמציאות הבינונית שלהם.
ייחודיות האדם היא שיהיה אדם חופשי בדעתו. התכלית האלוקית יוצאת לעולם בין בהנהגה אלוקית ברשעים ובין בהנהגה האלוקית בצדיקים.
מי שבוחר נכון- הולך בדרך הצדיקים, ואילו מי שבוחר לא נכון- הולך בדרך הרשעים.
אומר רבא במסכת ברכות כי העולם נברא לצדיקים גמורים ולרשעים גמורים. אחד מהחוקים שהקב”ה ברא בעולמו הוא שיהיה טבוע בעולם מציאות של רשעים וצדיקים. כשהקב”ה ברא עולם הוא ברא במרכזו אדם, אלא שהרעיון הראשוני היה לברוא אנשים שיהיו אנשים גדולים, אמיצים, כבירים. והתכונות האלו מופיעות בצדיקים גמורים וברשעים גמורים.
במזמור א’ בתהילים מזהיר דוד את האדם שלא יילך בדרך רשעים, חטאים וליצים. לכאורה מבחינת חומרת המעשים זה בסדר מהגרוע ביותר עד הקל, אבל מבחינת אישיות האדם הרשע הוא המעולה ביותר.
הרשע ממוקם בין ארבעת הבנים באגדה במקום השני, משום שיש לו פוטנציאל בגדלותו להגיע לגדלות. לפני התם ושאינו יודע לשאול.
ולכן נברא העולם בשביל אנשים גדולים! אנשים שעושים שינוי ולא בשביל אנשים בינוניים שלא מתקדמים ומשנים.
מטרת היצירה היא אנשים גדולים! גם אנשים רשעים. אבל לא תמיד יוצא טבע היצירה לפועל במלואו, המהות הזאת לא יוצאת אצל כל בני אדם.
הקב”ה ברא גם נשמות בינוניות, שהן זורמות, רדומות לא רוצות להסתבך.
אם הקב”ה רוצה נפשות גדולות שיזעזעו את העולם ותהיה בחירה חופשית התוצאה תהיה או צדיקים או רשעים.
‘אבל הבינוניים, הנדים בחפצם כאשר ינוד הקנה, הם אינם האנשים של שלמות היצירה’ אדם שפל זה אדם שאין לו אישיות, אין לו עמדה- הוא מפחד לקחת החלטות. העולם לא ייבנה ע”י אנשים בינוניים.
פורענות היא מנגנון אלוקי לקדם את המציאות! ולכן הקב”ה פוגע דווקא בקצה, כי הוא סומך על אנשי הקצה שהם יקדמו את המציאות.
