[fwdevp preset_id=”meirtv” video_path=”https://vimeo.com/231717389″ start_at_video=”1″ playback_rate_speed=”1″ video_ad_path=”{source:’https://meirtv.com/wp-content/uploads/2022/02/logomeir2.mp4′, url:”, target:’_blank’, start_time:’00:00:01′, fwdevp_time_to_hold_add:’0′, fwdevp_add_duration:’00:00:07′}”]
“כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל”
איך אנחנו מסדרים את היחס הנכון בין ישראל ובין אומות העולם? איפה שמים את הקווים?
מדוע לא נאמרה המילה “טמאו” עם האות ו’- היה צריך להיות כתוב “וטמאו”? כביכול זה הסדר הנכון- נכנסו זו פעולה טכנית וטמאו זו פעולה רוחנית.
אלא עצם הכניסה שלהם להיכל היא כבר טומאה. לא צריך לעשות כלום מעבר.
ישנם שלושה סוגי יחס בין ישראל ובין אומות העולם:
1. יחס שקשור למנהגים- לפעולות.
2. יחס שקשור לנימוסים- למידות, למוסר
3. יחס שקשור לחכמה- למדע, לטכנולוגיה
אז היחס שלנו אל אומות העולם הוא יחס משולש.
כל דבר שיכול להיקרא מתוקן או מקולקל יש בו שתי הוראות:
1. האם הדבר מתוקן או מקולקל מצד עצמו? היחס הוא אובייקטיבי. ישנה הסכמה כללית.
2. האם הדבר מתוקן או מקולקל ביחס סובייקטיבי. מה שמתוקן לאחד, יהיה מקולקל לאחר. מה שמתוקן לאומות העולם יהיה מקולקל לישראל.
צריך לעשות אבחנה מה מתוקן ומה מקולקל ע”פ שני הקריטריונים הללו.
מה שקשור למהות החיים, רוח החיים- זה אלוקי נטו, זה מתאים לישראל.
אבל כל מה שקשור למעטפת החיים, לתנאי הסביבה של החיים (פעולות טכניות, תפקודים טכניים) – צריך לעשות אבחנה. אלה דברים שיכולים לעזור בתפקוד החיצוני, הטכני של העולם.
אבל צריך לשמור על הרוח, היא שלנו נטו. וכל התפקודים החיצוניים זה רק מה שנכנס.
עוד נקודה- אנו צריכים לצאת ולקחת מהם ולא שהם ידחפו לנו בלי גבולות הגזרה והמטרות המדויקות שלנו.
כשהגויים, היוונים, רוצים להיכנס למקום שהוא הרוח, התרבות, התוכן הישראלי- עצם הכניסה להיכל היא כבר הטומאה. לכן, הגבול המבדיל הוא תוכן ומהות החיים אל מול המעטפת החיצונית- הדברים הצדדיים והטפלים של החיים.
אנו לא נגד המעטפת החיצונית בתנאי שזה לא פוגע בהיכל, לא פוגע בפנימיות החיים הישראלית. צריך לדעת לשים את הקווים.
זה שאנחנו יכולים לקחת מהעמים את התפקוד הטכני זה ברור, כי זה לא משפיע על התרבות.
זה שאנחנו יכולים לקחת כל מיני הנהגות מוסריות מתוקנות זה גם נכון.
זה שאפשר להשתמש בכל מיני ידיעות שכליות גם זה נכון.
אבל, אפשר גם לקחת מחשבות רוחניות. ישנם שלושה סוגים של מחשבות רוחניות, ביחס שבין המחשבה ובין האדם ההוגה אותה:
1. תוכן וסגנון- אוניברסליים. מחשבות כלליות- מצד התוכן והסגנון אין השפעה מהותית של מי שהגה את המחשבות האלה לבין המחשבה עצמה. ולכן, אין בעיה לקחת את המחשבות האלה מהעמים כיוון שהן מחשבות מאוד כלליות וראשוניות. למשל: הכבוד לחלש בחברה “הומניות”, שהתורה בעצמה גם ציוותה אותנו להתנהג כך, באופן מוסרי. זהו ערך רוחני אוניברסלי שלאו דווקא קשור לאומות העולם או לישראל. הוא מתאים למכנה המשותף הבסיסי של כל האנושות.
2. תוכן- אוניברסלי, סגנון- אינדיבידואלי. ישנן מחשבות רוחניות שכבר קשורות לרגשות הלב, להרגשה הסובייקטיבית, נוגעות לאישיות. כאן כבר יש השפעה מצד העמים. מצד התוכן אפשר לקחת, אבל מצד הסגנון זה נצבע בצבע. קיבל אישיות של האדם/העם שהגה את המחשבה הרוחנית הזו. אבל אפשר לקחת את התוכן, את הרעיון הכללי ואת הסגנון, את ההשפעה האישיותית מהעמים אפשר לקלף ולהתאים את זה לסגנון של עם ישראל. (כך עשה הרמב”ם, שלקח את הרעיונות מאריסטו ואפלטון וקילף את הסגנון והתאים את זה לדרך ישראל).
3. תוכן וסגנון- אינדיבידואלי. גם התוכן וגם הסגנון מתאים רק לאומות העולם- את זה אין מה לקחת.
ראשון- לוקחים, שני-מקלפים, שלישי-דוחים.
צריך להבחין בין התוכן, המהות ובין המעטפת.
בהקשר של קיבוץ גלויות, ישעיהו הנביא אומר: “ופחד ורחב לבבך”- אני מאוד שמח שיש קיבוץ גלויות אבל גם פוחד. והפחד קודם לרוחב הלב.
יש קיבוץ גלויות טכני, אבל הוא פלא. ש2000 שנה העם היהודי, שלא הייתה לו מדינה, לא נטמע בתוך האומה שאליה הם הגיעו. ולכן מה שאנחנו רואים עכשיו זו תכונת קיבוץ גלויות. זה לא מאורע טכני, אלא הפלא ההיסטורי הזה שנוגד כל הגיון מגלה את התכונה האלוהית שהופיע קיבוץ הגלויות.
אבל למה הפחד בא? ולמה הפחד לפני רוחב הלב?
צריך להסתכל על המאורעות שהיו בעבר על מנת להפיק לקחים להווה ולעתיד. זו לא הפעם הראשונה שעם ישראל נפגש עם תנועות רוחניות של העמים.
ישנם שני מהלכים רוחניים בעם ישראל: 1. פנימי. 2. חיצוני. ושניהם הכרחיים.
1. פנימי- כולו קודש. העמקה, ביסוס, התייצבות של המעמד הרוחני שלנו. עולם הישיבות וכו’ זהו ההיכל הישראלי- מרכז הכובד. מבצר, אי אפשר לחדור אליו. זה ישראלי נטו. פה תורת ישראל נטו- שום כניסה של העמים.
2. חיצוני- יש יחסים בין ישראל לעמים. מצד אחד צריך להוציא החוצה ומצד שני צריך להוציא פנימה. להוציא מושגים וערכים של היהדות לרשות הרבים של העולם הכללי. להשפיע על כלל המין האנושי. ולהכניס חכמות חול כלליות ומשייפים ומתאימים את זה לעם ישראל. אפשר להשתמש בכלים החיצוניים ולהשפיע אותם דרך הכלים הפנימיים והרוחניים שלנו. זה כלי, למהלך הראשון הפנימי.
ישנן הוצאות שאסור להוציא אל העמים (כגון: תרגום התורה לשפות אחרות) וישנן הכנסות שאסור להכניס מהעמים.
ולכן, הנביא כתב “פחד”- יש פחד שההמון יהפך אותנו. צריך לדעת לשים גבולות בהוצאה ובהכנסה של התרבויות. גם רוחב לב אך גם פחד.
צריך שהפחד לא ינצח את רוחב הלב, אך גם שרוחב הלב לא ינצח את הפחד. שיהיה גבולות, שהאומות לא ישטפו אותנו.
החיצוניות שאנו לוקחים מהעמים זה לא מרכז חיינו. זה שלב ב’, לא שלב א’.
חכמת החול היא אפס, חכמת ישראל היא אחד.
אם חכמת החול-0 יודעת שהיא אחרי חכמת ישראל-1 היא הופכת את האחד ל10.
אבל אם חכמת החול מגיעה לפני חכמת ישראל- היא נשארת אפס וחכמת ישראל נשארת אחד.
צריך לדעת מה מרכז הכובד. מה הדבר המרכזי מבחינת היחס, בממד האיכותי? היסוד של הכל זה מרכזי הקודש, עולם הישיבות.
התורה לא סותרת את כל חכמות החול האמנות. אלה קווים חדשים שצריכים לפאר את התורה. אבל לפעמים קורה הפוך- מסתפקים במעטפת החיצונית.
“העיקר חסר מן הספר”- אי אפשר רק את החלק השני ללא החלק הראשון.
צריך להבין שהאמנות, הפוליטיקה וכו’ הם חשובים מאוד אבל מרכז הכובד הוא תורת ישראל.
