אנחנו עמקד בפרק קפה בדרך קניית היראה.
פה אנחנו נכנסים לסוגיה קצת עמוקה,
אנחנו דיברנו מהי היראה
שאדם יראה שלא לפגוע באוהבו.
אני אוהב מישהו, אני כל כך
אוהב אותו שאני מתיירא שמה
יעשה דבר שאיננו תואם את רצונו.
אז זה לא מצד שאני מפחד מה
שהוא יעשה לי אם לא יקיר רצונו,
אלא סתם כואב לי על האהבה שלי אליו.
אבל כדי לאהוב מישהו, כלל גדול
זה שצריך לדעת אותו, להכיר אותו.
הרי אי אפשר להכיר מישהו, אי אפשר
לאהוב מישהו אם לא מכירים אותו.
איך אומר הרמב״ם?
אין אדם אוהב את השם, אלא בדעת שידע איהו.
כלומר, אם אתה יודע את השם אתה יכול
לאהוב, אתה לא יודע, אתה לא יכול לאהוב.
ולפי הדעת זה המשך המשפט.
זה לא סותר מה שאמרתי, יש המשך למשפט.
ולפי הדעת היא אהבה עם
מעט מעט ועם הרבה הרבה.
כל דבר שמישהו אומר בעולם הוא שני ומחלוקת.
כך שזה באמת לא שאלה,
האם זה שני ומחלוקת או לא.
על כל כך אני אומר, הרמב״ם, לפי הדעת
היא אהבה, מעט מעט ועם הרבה הרבה.
לפיכך צריך האדם לייחד את עצמו
לחוכמות ולתבונות המודיעים לו את קונו,
כפי שבהרנו בלחות יסודי התורה.
איך אומר הרמב״ם שם, בסוף
פרק הסירי של ללחות תשובה.
עכשיו, יוצא לפי זה שאי אפשר
להגיע ליראה באמת אם אין לי ידיעה.
והידיעה דורשת לימוד, לימוד
רציני, מעמיק של דעת אלוהים,
שזה שייר במידה מרבה למשקעה
מעשה בראשית ומעשה מרכבה.
התבוננות בכיסא הכבוד וכדומה.
תורת הסוד, אז צריך אם כן לימוד.
וזה, לא הסברנו בפרק, אבל
זה עדיין איך שאנחנו לומדים,
בדרך קניית העירה.
אך דרך קניית העירה, אני קורא עכשיו בפנים.
אך דרך קניית העירה הזאת הוא
ההתבונן על שני עניינים אמיתיים.
האחד הוא, היות שכינתו יתברך
נמצאת בכל מקום שבעולם,
ושהוא יתברך משגיח על כל דבר קטן וגדול.
אין נסתר מנגד עיניו, לא מפני
גודל הנושא ולא מפני פחיתותו.
אלא הדבר הגדול והדבר הקטן,
הנקלווה הנכבד, הוא רואה והוא מבין,
ולהפרש.
הוא מה שאמר הכתוב, מלוא כל הארץ כבודו,
ואומר, עלו את השמיים ואת הארץ הנמלא,
ואומר, מכאשם אלוהינו המקביל,
השבת המשביל לראות בשמיים ובארץ,
ואומר, כי רם השם ושפל
יראה וגבוה ממרחק יידע.
צריך להבין מה כל הדברים שנאמרים
כאן, זה דברים בומבסטיים מבחינה מסוימת.
הדבר הראשון, אם כן הוא אמר, היות
שכינתו יתברך נמצאת בכל מקום שבעולם.
יש פה דייקנות בדברי רמחאל, הוא לא אמר,
היות עצמותו או היותו ממלא את כל
העולם, זה הוא לא אומר, אלא שכינתו.
שכינתו, הכוונה, הימצאות אל זולתו.
המשמעות של המילה שכינה בכלל,
פירושו, הימצאות אל זולתו, כמו שכן.
שכן נמצא אל זולתו.
אז הקדוש ברוך הוא נמצא אלינו,
המושג הזה הוא ננקרא בקיצור שכינה.
כן, מה אתה אומר?
זה מאוד מצומצם, אבל זה קיים
בכל מקום לפי שהוא קוטל את זה.
מה מאוד מצומצם?
שכינתו.
שכינתו נמצאת בכל מקום. מה זה שכינתו?
כלומר, הוא נמצא אלינו בכל מקום.
זו באמת שאלה גדולה.
פעם שאלו את הרבי מקוצק
איפה הקדוש ברוך הוא נמצא,
אז הוא אמר בכל מקום שאתה נותן לו להיכנס.
זה על דרך המוסר, יש לזה משמעות.
אני חושב, מספרים גם ששאלו
את אחד מגדולי החסידות שהיה ילד,
אמרו לו אני אתן לך רובל אחד אם
תגיד לי איפה הקדוש ברוך הוא נמצא.
הוא אמר לו אני אתן לך שניים
אם תגיד לי איפה הוא לא נמצא.
אבל, יש, זה אמירות חסידיות.
אבל אם נכנסים לממד המטאפיזי,
זה הרבה יותר מורכב מזה.
רבי נחמן ברסלב פיתח שיטה
מעניינת, שאני אסכם את זה במילים שלי.
הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום
במיוחד במקומות שבהם הוא לא נמצא.
כן? הבנת מה שאמרתי?
כן, נהנחת בצד.
נהנחת, זה בסדר, מותר להיה נחת.
רק שהנחה שוברת חצי
גופו של אדם, צריך להיזהר.
אבל, אז מה אומר רבי נחמן?
כן, שיש, הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום,
אבל המקום שבמיוחד הוא נמצא,
זה המקום שבו הוא לא נמצא.
זאת אומרת, הרי למצוא אותו איפה
שהוא נמצא, זה לא חוכמה גדולה.
אבל איפה שהוא לא נמצא,
למצוא אותו, זה החוכמה האמיתית.
ברור, ולכן חייב להיות אפרש
בין הנמצא לבין הלא נמצא.
אז ההכרה הזאת שהוא נמצא גם איפה
שהוא לא נמצא, זה באמת הכרה גדולה מאוד.
עכשיו אני רוצה להבין מה המשמעות של
הביטוי, מעבר לפרובוקטיביות של הביטוי.
כן, הביטוי הוא פרובוקטיבי, אבל מה
המשמעות שהקדוש ברוך הוא נמצא?
מה פירוש, איך הוא נמצא אליי?
כלומר, ברור שלא מדובר בגוף ולא בדמות
הגוף, אז איך אפשר להגיד שיש לו מציאות אצלי?
אלא הכוונה שהוא נמצא, אני
יכול להיפגש עמו, זה הכוונה.
ואיך פוגשים מישהו?
למשל, בהגדה של פסח רואים שהפגישה
עם דברי תורה, למשל, זה על ידי שאלות, נכון?
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אז זאת
אומרת שיש לה תורה מה לומר לארבעה בנים.
אחד חכם, אחד רשע, אחד
טעם ואחד שאין יודע לשאול.
מה זה אחד חכם, בין שהוא חכם,
בין שהוא רשע, אחד חכם ואחד רשע.
כמו שאת אומרת, אחד מבושל
ואחד שאינו מבושל אין מדליק נדבו.
מה הפירוש? בין מבושל ובין לא מבושל.
אז אחד חכם ואחד רשע, בין שהוא
חכם ובין שהוא רשע, התורה מגברת איתו.
מה? אחד פירושו בין כך ובין כך.
כמו למשל במשנה, אחד מבושל
ואחד שאינו מבושל, אין מדליק נדבו.
או במשנה, אחד שוגג ואחד
מזיל ואחד שוגג ויחילו לשם.
נכון? אז מה זה אחד? לא משנה איך.
אז אחד חכם ואחד רשע, בין שהוא חכם
ובין שהוא רשע, יש לה תורה מה לומר לו.
נכון? בין שהוא טעם ובין שהוא נדעת לשאול.
זה משהו של המילה אחד.
עכשיו אני רוצה להבין, חכם, מה הוא אומר?
יש לו שאלות, נכון?
מה העדות והחוקים?
רשע, מה הוא אומר? יש לו שאלות.
מה העבודה הזאת לכם?
טעם, מה הוא אומר?
גם לא יש שאלות. מה השאלה שלו?
טעם, מה הוא אומר?
מה זה? מה זה? מה זה? מה זה? מה זה?
האם כבודו קרא פעם את ההגדה של פסח?
קראתי כל שנה. כל שנה. כל שנה אתה קרא?
יש אנשים שאתה קורא כל שנה, אגדתי לה לפסחה.
נכון? אבל כן, אז כתוב שם טעם.
לפחות ניסיתי בנוסח שלי, כתוב מזות.
מזות, מה העבודה הזאת?
טעם, מה הוא אומר? מזות, נקודה.
טוב, אני רואה שצריך ללמד פה הגדה של פסח.
לא, לא, לא, אני אעד ללמד.
חכם, חכם, מה הוא אומר?
מה? אידוע חוקי והמשפטים,
אשר צבע השם אלוהים ונתכם.
אף אתה אמור לו לקריאת את הפסח,
אתם מפטרים לאחר פסח, אפי כומאן.
רשע, מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם?
לכם ולא לו, לפי שהוא הוציא את עצמו מן הכלל,
כפר בייקר, אף אתה אקה
את שינה ואמור לו בעבודה,
שעשה שם לי ובצליל מצרים, לי ולא לו,
אילו הוא היה שם, לא היה, נגע,
טעם, מה הוא אומר? מה זאת?
ואמרת אליו, בכל זאת כי
את הוציאה נועה של מצרים.
את כן ברור? בסדר.
עכשיו, יש רק בעיה אחת, יש מכנה משותף,
לשלושת הראשונים. חכם, רשע, טעם.
מה המכנה המשותף? הם שואלים שאלות.
זאת אומרת, מתוך שאדם שואל שאלה,
אז יש גם מה להשיב לו. בסדר?
ושאינו ידע לשאול.
אז בטח, זאת אומרת, מה הבעיה?
הוא לא יודע לשאול, אז מה צריך לעשות?
ללמד אותו לשאול.
כן, לכאורה, המחנך הדתי הקלאסי,
היה אומר, איזה יופי, זה אחד שלא יודע לשאול,
אני אגיד לו מה לחשוב.
אני אלמד אותו את כל התוכן, נכון?
אלא זה שהוא לא יודע לשאול,
בעיני מחבר ההגדה, זאת בעיה.
כי לא יכול להיות שיהיה לו
תוכן של תורה אם אין שאלה.
בסדר?
השלב, אני אומר את זה,
כי זה מלמד אותנו שהכלי של המפגש הוא השאלה.
השאלה יוצרת איזשהו ריק,
והריק הזה צריך להתמלא.
גם המקום הריק נקרא בתנ״ך שאול, נכון?
השאול זה מקום
ריק, שכל כולו שאלה.
נכון?
גם שאול.
גם שאול, נכון.
וזה, לפעמים בשאלות ותשובות
כתוב, ונפשנו לשאול הגיע.
כלומר שאנחנו באים לשאול את הרב שאלה.
אבל יוצא שמי שאין לו שאלה,
אין לו אפשרות של מפגש.
יוצא לפי זה שהפגישה עם הקב".
זה דרך השאלות.
כלומר, אנחנו מחנכים
לשאלות, כי על ידי השאלה,
האדם יכול למצוא את השם.
כי לכל שאלה, תשובה.
חוץ מהשאלות שאין עליהם תשובה.
עכשיו, עכשיו.
מה?
אם הוא שאל לך, נו אז מה?
גם פה, מפגש הוא השאלה.
נכון, יפה.
יפגש לך, הוא שאל לך.
יפה, יפה מאוד.
זאת אומרת, יש יחס בין השאלה לפגישה.
עכשיו, יש פה שאלה.
מה קורה כשיש שאלה,
שאין עליה תשובה.
כן? זה בעיה.
אם יש שאלות שאין עליהן תשובה,
אז זה אומר שבמקום שבו השאלה הזאת נשאלת,
הקב' ברוך הוא לא נמצא שם.
כן? הרי יש ביטוי כזה.
דע מה שתשיב.
נכון?
למי?
להפיקורוס.
להפיקורוס. נכון?
כלומר, להפיקורוס צריך שיחזירו אותו בתשובה.
דע מה שתשיב בתשובה את ההפיקורוס.
כן?
לא התשובה שתשיב.
כי מה שאומרים, אנשים
רגילים להבין ככה.
דע מה שתשיב להפיקורוס,
כוונה איך לדחות אותו מעליך.
אז אם ככה הביטוי היה צריך להיות,
דע מה שתדחה את ההפיקורוס.
יש ביטוי כזה, לזה דחית בכנה.
נכון? יש ביטוי כזה.
אבל אתה רואה שחזא לא אמרו ככה.
אמרו דע מה שתשיב להפיקורוס.
כלומר צריך להחזיר אותו בתשובה.
את ההפיקורוס.
על ידי הדעת. כן?
לא, אבל... דע מה שתשיב.
נכון?
לא הבנתי.
מה?
לא הבנתי את התנתק של הסברת האלה.
אני אומר, אתה שאלת על ידי
מה נחזיר את ההפיקורס בתשובה.
נכון?
לא, שאלתי מה זה דע מה שתשיב להפיקורוס.
אז זה מה שאני מספרתי לך.
על ידי הדעת
יהיה לך מה
להשיב את ההפיקורס בתשובה.
נכון?
עכשיו איך?
הבנת?
אה, על ידי שאתה תיתן לו מה.
מה זה שאלה?
מה, כן, זה התמיהה.
מה למעלה ממך.
אבל בסדר, יש הרבה מה לדבר על זה.
כי יכול להיות צריך להגיד,
דע מי שתשיב להפיקורוס.
אז כנראה רמזו לעוד משהו.
או תהיות דע מה
זה, או תהיות דמעה.
שרי דמעה לו, דינה לו, יש מה לדבר על זה.
אבל, על כל פנים, יש
שאלות של ההפיקורוס,
שיש עליהן תשובה.
ועל זה נאמר, דע מה שתשיב.
אבל יש שאלות שאין עליהן תשובה.
על זה נאמר, כל
בעיה, לא יהיה שובון.
שיש שאלות שאין עליהן תשובה.
ואם יש שאלות שאין עליהן
תשובה, אז הקב' רחול לא נמצא שם.
הבנתם את הבעיה?
בעיה קשה.
נכון?
ולכן, זאת הסיבה שאסור לעיין
בדברי ההפיקורסות הזאת.
כלומר, זה מה שמסביר רבי נחמן
מברסלב בספר ליקוטי מוהרן.
תורה סמך ד' בחלק ראשון.
בוודאי אתה מכיר, תורה דבואל פרו.
מכיר?
אה, אתה בטוח מכיר.
לא יכול להיות.
אתה לא מכיר את ליקוטי מוהרן באלפי?
אני מאוכזב נורא.
עכשיו, ליקוטי מוהרן,
חלק ראשון, תורה סמך ד'
מסביר שיש ודא שיש
שני מיני הפיקורסות בעולם.
שני מיני הפיקורסות.
יש הפיקורסות שבאה
משבירת הכלים, ויש הפיקורסות שבאה
מהחלל הפנוי.
מושגים מהקבלה, כן?
שבירת הכלים, חלל הפנוי,
מושגים של תורת הסוד.
לא משנה, לא נסביר אותם כאלה.
אבל מה שאומר רבי
נחמן, זה הפיקורסות שבאה
מן החלל הפנוי, זה
הפיקורסות שיש עליה תשובה.
שעליה נאמר, שעליה
נאמר דרמה שתשיב
לפיקורס, צריך לחזיר
את הפיקורס בתשובה.
אבל יש הפיקורסות שבאה
מהחלל הפנוי, והן
החוכמות שאינן חוכמות.
מה זה חוכמות שאינן חוכמות?
שאין עליה תשובה.
אבל מה, מזד שני זה חכם.
זה נקרא ב... קלוטס קאשיה.
זאת אומרת, או אובר חוכם.
כן, כך.
לא, לא.
זה נראה כחוכמה, אבל
באמת זה לא חוכמה.
יש מושג כזה.
זה נמצא, למשל,
בפילוסופיית האבסורד.
יש שאלות כאלה.
ואפשר לומר שישנן שיטות,
אפשר לומר שהן היעדר שיטה.
שבעות... אפשר להתווכח, נגיד,
יש אדם שיש לו סולם
ערכים א', מולו יש אדם
שיש לו סולם ערכים ב'.
אז בין סולם ערכים,
לסולם ערכים יש ויכוח.
אז אדם שיש לו סולם ערכים א',
יכול להקנות את סולם הערכים שלו
למי שאימץ את סולם ערכים ב'.
אפשר על ידי קצת
ייכוח, על ידי קצת דיון,
להשיב את הסדר של סולם הערכים.
זה נקרא שהייתה שבירת הכלים
אצל האחד, צריך להחזיר
את הכלים כמו שצריך.
כן, כי יש לו מסכן תערובות
של שברי כלים ושברי אורות.
הוא צריך טכנאי טוב.
הוא צריך טכנאי
טוב, נכון, אתה צודק.
יש, יפה, יש לו חתיכות
כלים, יש לו חתיכות אורות,
יש לו ערכים מומלבלים,
אבל יש לו ערכים.
מי שיש לו ערכים, אפשר לדבר איתו.
זה נקרא הפיקורסות הבאה
משבירת הכלים, שעליה יש תשובה.
אבל יש טענה בעולם
שאין ערכים כלל.
אין לו כלים ולא אורות.
זה בא מהחלל הפנוי,
ולכן השאלות הבאות משם
אי אפשר שתהיה עליהן תשובה.
כך אומר רבי נחמן.
עכשיו, זאת אומרת, זה
הכרחי שתהיינה שאלות
שאין עליהן תשובה,
כי אם היה להן תשובה,
היה אפשר למצוא שם
את ה' מתברך.
ואם היה אפשר למצוא שם
את ה' מתברך, אז אי אפשר היה
לעולם להתקיים.
כי העולם אפשרי
רק אם הקב' הוא מסתיר פניו.
ולכן על מנת שיבצר היקף
של היעדר מציאות, צריך שיהיה חלל.
והחלל הזה מלא בשאלות
שאין עליהן תשובה.
אז חייב שייצא אותו אדם.
יפה.
עכשיו, הבעיה היא
שאיך אפשר להציל
אותו, מסכן, מי שנפל לשם,
אי אפשר להציל אותו שם.
אה.
אז כאן רבי נחמן
נכנס לתסבוכת.
הוא אומר, מצד אחד, אסור
להיכנס לשם, כי מי שנכנס לשם
איך יצא משם.
מצד שני, מי שנפל לשם,
צריך להוציא אותו משם.
אז הוא אומר, אם יש
צדיק שהוא בבחינת משה,
אז הוא צריך דייקה
לעיין בחוכמות האלה.
כי אף על פי
שאין עליהן תשובה,
בעצם זה שהוא מתבונן
באותם המקומות, הוא
מעלה משם את הנשמות
שנפלו לשם, אבל
זה רק כי הוא משתמש
בכלי שמשה רבינוי
משתמש בו.
שזה?
הנבה.
מה עוד?
התורה.
התורה, הנבה, מה עוד?
ישראל.
ישראל.
חסד.
חסד, מה?
קיבל.
קיבל.
יש לכם הרבה רעיונות יפים.
הייתי קונה אותם, אבל
זה לא מה שרבי נחמן אומר.
רבי נחמן עכשיו אומר, נבואה,
עוד הנה, עוד איזה רעיון.
נו, אבל זה לא מה שרבי נחמן אומר.
מאוד יפים הרעיונות שלכם,
אבל זה לא מה שרבי נחמן אומר.
אני אגיד לך, יש לי הצעה,
אולי גם אני אגיד משהו.
לא, זה סתם, ככה, מותר
להשתתף בדיון, נכון?
טוב, אז רבי נחמן אומר
שהכלי שהוא משתמש במושה
זה השתיקה.
יש דברים שנדברים על ידי
דיבור, כי יש שם, אנחנו אומר,
שכל ואותיות ליישב.
אבל יש מקום שהוא בלי שכל ואותיות.
לכן אי אפשר על ידי דיבור
להוציא משם אף אחד,
אלא על ידי שתיקה
אפשר להוציא משם.
למשל, הוא מביא דוגמה.
איפה ראינו שמשה רבנו
השתמש בשתיקה?
כתוב במסכת מנחות.
כשמשה הגיע להרכיה, ראה את הקב".
הקב". הוא הוכחו כושר כתרים לאותיות.
אז דבר שיש לו אותיות,
דבר שיש לו היגיון, נכון?
זה מה שאמרנו, דברים
שיש עליהם תשובה.
אבל הוא שאל, מה זה הכתרים האלה
שאתה שמה לו אותיות?
הקב". אמר לו, זה לא
בשבילך, יש מישהו אחר שיבוא
ויסביר את זה בבוא הזמן.
הוא אמר, מי זה?
זה אחד, עקיבא בן יוסף.
עקיבא בן יוסף, אפשר
לראות אותו, כן, אין בעיה.
פרוסדור ימני, פנייה שנייה שמאלה,
דלת שלישית ימינה, שם זה בית המדרש שלו.
טוב, משה רבנו הולך, נכנס
לבית המדרש של רבי עקיבא,
לא מבין שום דבר.
אז חלשה דעתו, שמע
ששואלים את רבי עקיבא,
רבי מינין לך אמר עליך
למשה מסיני, נחה דעתו. בסדר?
על זה יש הרבה מה
לדבר, רק על ההגדה הזאת.
מסופר שמה שמשה אמר לקב".
הראית לי את תורתו, הראי
נעלי את שכרו, השכר שלו משהו,
הוא בטח אדיר, הראה
לו איך שסורקים את בשרו
במסרקות של ברזל.
הרומאים עינו את רבי עקיבא,
עינו יקשה, אמר לו משה לקב",
זו תורה וזו שכרה, אמר
לו, אמר לו תשובה כפולה,
אמר לו שתוק, כך
עלה במחשבה לפניי.
המשפט הזה לא מובן בכלל.
כן, אבל אם הוא אמר
לו שתוק, הייתי מבין,
זה רק אומר לא רוצה לדבר איתך.
בסדר?
אבל כך עלה במחשבה
לפניי, איך שלא מבין את זה,
זה כבר הסבר.
אז למה אמר לו שתוק?
אלא, ברבי דחמאנר, הוא אומר,
תשתיק את המחשבה הרגילה,
ועל ידי זה אתה תגיע
למחשבה שעלתה לפניי.
זה לא מוטים למשה רבנו
להגיד בצורה הקצרית.
כשהוא רצה לחלוט את עם
ישראל, הוא מוכר סיגל עליהם
שהיום הוא מוכר
שימחש את השם שלו.
שם התאורה, מה בעקיבא.
זה אותו דבר, הנה,
המוכנות של משה להימחות.
להימחות זה גם סוג של
שתיקה, כי אם יש אותיות,
אז זה לא שתיקה.
ברגע שאתה מוכר את
האותיות, זו שתיקה.
דווקא זה הכלי של משה.
זאת אומרת שהקבלו
שחרו, הוא אמר לו,
יש דברים שהבירור שלהם
נעשה על ידי שאתה שותק,
ולא על ידי שאתה מדבר.
גם לא בסכם.
אבל אז אתה מגיע באמת להבנה.
זה כמו שגם בפחד
יצחק, רבי יצחק הוטנר,
זכר את זה לי כבר אחרי
הסביר, שיש שני סוגי תלמידים.
יש תלמיד שמבין את מה
שהרב שלו אומר, מתי הוא
מבין את זה? כשהרב מדבר.
ויש תלמיד שמבין את מה
שהרב אומר כשהוא שותק.
אז הוא מבין את הרב.
אז בחילת משה רבנו,
זה היה מבחינה הזאת,
שהוא מבין מה שקורה כששותקים.
לכן הרבה פעמים, החוכמות,
אף על פי שאין עליהן תשובה,
אבל עצם ההתבוננות של הצדיק
בהן, זה מעלה משם את הנשמות
שנמצאות שם.
זאת אומרת שהזמן מתברר
שעל ידי השתיקה, הקבל
החוא נמצא שם גם כן.
ובמיוחד במקומות שבהן הוא לא נמצא.
כי במקומות שבהן הוא לא
נמצא, שם הוא נמצא מאוד,
לצדיק ששותק.
אז כל זה אני אמרתי רק כדי
להסביר את השורה הזאת
במסעידת ישרים.
שמה הוא אומר כאן?
האחד הוא היות שכינתו יתבח
נמצאת בכל מקום שבעולם,
אז צריך להבין את זה לעומק,
לא בצורה ילדותית מרחבית.
כי אם אנחנו נופלים שהקבל נמצא
באופן מרחבי בכל מקום,
אנחנו נופלים לעבודה זרה,
חבל על הזמן.
כן, מה אתה רוצה?
מה עליון?
מה שם העליון, אבי?
הכל ממה דקה.
כן, אפשר להגיד.
יש כל של הדממה.
נכון.
כן.
זה משתמש בשכינה כ...
גלו לבבל שכינה אימאהם,
גלו לזה שכינה אימאהם.
זאת אומרת, זה משהו שהוא...
שהוא ממשי, שהוא קטע.
כן, אבל עד רבה.
המשפט הזה שאתה מביא,
גלו לבבל שכינה אימאהם,
זה לא לומר שהיא
בבבל, ולא במקום אחר.
זה קצת בעיה.
פה אנחנו... איפה שהם
הולכים, שם השכינה.
ובשאר העולם, איפה שכינה?
סליחה, אני רוצה להסביר.
המשפט הזה, ששכינה
עם ישראל בגלות,
נשמע לנו משפט נחמד והבאי.
נכון?
מצד האמת, זה בדיוק ההפך.
אנחנו לא תמיד שמים לב
למשמעות של המשפט הזה.
כי כשהיינו בארץ ישראל,
שכינה הייתה אימנו בארץ,
והיא אירע בעולם כולו.
ברגע שישראל גלו, גלתה שכינה.
ואז איפה השכינה עכשיו?
רק אימההם, ולא בשאר העולם.
והשאר העולם נמצא במצב של ריקוט משכינה.
ואז הם מאשימים את היהודים.
אתם הרקתם אותו.
הבנתם איפה זה בא?
טוב, רק שנייה, יש פה כמה דברים.
שלום, נכבוד הרב,
ושבוע טוב לכל התלמידים
בכל התר והתר.
יפה.
מכיוון שאין קץ לחקר ה'
וכפי שאמר הרב בביור הכוזרי,
אין היהדות עוסקת בתיאולוגיה.
אם כן, כיצד?
אני לא יכול לקרוא עוד סוף השאלה.
תחתית שאלה מספר אחד, בבקשה.
אתם באינטרנט, בבקשה, תעשו טובה.
אם כן, כיצד?
טוב, אני מצטער.
מי ששאל את השאלה, ישי מאלעד,
אתה לא תקבל תשובה לשאלה
שלך, כיוון שבאינטרנט הם מסרבים
להראות לי אותה.
אני אעבור לשאלה שתיים.
כנגד ארבעה בנים, האם
לטיפש לא מגיעה התייחסות?
אלא אם נאמר שהרשע הוא
טיפש, שכן אין אדם עובר עבירה,
אלא אם כן נכנסה ברוח שטות.
הטיפש הוא כל כולו שאלה.
לכן בירושלמי, במקום
טעם כתוב טיפש.
רבי נחמן צפה למעשה את הפוסט-מודרניזם?
אכן כן.
פעם נתתי שיעור שלם על הפוסט-מודרניזם
ולימדתי את הכפסקה הזאת ברבי נחמן.
אבל מהו אופן הבירור
על ידי השתיקה?
אתה רוצה אותיות בתוך השתיקה?
זה בלתי אפשרי.
אז מי ששוטה, זה
חוכמה לדעת איך לשתוק,
ואז מעלים משם את אלה שנפלו לשם.
עכשיו לגבי השאלה של ישעי
מאלעד, שאלה מספר אחד,
אני חשבתי שבינתיים באינטרנט יתאוששו
ויעשו טובה ויעלו את שאלה מספר אחד
כדי שיראה את השורה התחתונה
שלו, אבל הם לא עושים את זה.
טוב, בסדר.
הם לא רוצים שאני אראה את שאלה מספר אחד.
לא, אתם צריכים להעלות.
יפה. עכשיו תודה רבה שהתעוררתם.
לא יודע מי ישן שמה.
שלום לכבוד הרב ושבוע טוב לכל התלמידים
במוכר האתר ובאתר מכיוון שאין קץ לחקר השם.
וכפי שאמר הרב בביור הכוזרי,
אין היהדות עוסקת בתלויה.
אם כן, כיצד היראה תלויה
בהכרת גדלות השם?
אה, סוף סוף רואים את השאלה.
טוב, אתם מבינים את השאלה שלו.
הוא אומר, אמרנו שיראה זה תלוי בידיעת השם.
אבל אין קץ לידיעת השם.
אז איך אפשר להגיע ליראה?
תשובה, דווקא על ידי החקר רואים שאין חקר.
ועל ידי שרואים שאין חקר, אז
היראה הופכת להיות אינסופית.
יפה, טוב.
ובכן, כן.
אני רוצה לוקח להגיד לבחור הזה
שמי שלומד פה במיזיון קצר
שלי, נגלה את השכינה מהר.
וואלה, יפה.
תודה.
טוב, שאלה חמש.
המציאות מוכיחה כי ויכוח בו
יש לאדם עמדה מראש עד רבה,
בלתי אפשרי לשכנע את האדם לשונות את תפיסתו.
לא ראינו ויכוח שמאל משכנע ימין
או חרדי שנהיה לאומי עד רבה.
דווקא חסרי דעה קדומה ניתנים לשכנוע.
יכול להיות, אבל לדעת
מה זה דווקא בכיוון הזה,
של שמאל ימין, חרדי, נאומי.
אבל בפשטות, אדם שיש לו דעה קדומה,
קשה לו מאוד לשנות דעה.
קשה מאוד.
לכן, מאוד מאוד חשוב, כשאנחנו לומדים,
לא לעבור עם דעות קדומות.
אני יודע שזה מאוד לא קל,
כי זאת נטייה טבעית של הגנה.
רוב בני האדם, סקוקים,
נמצא אולי כל בני האדם, סקוקים להגנות.
ולכן, מה שנקרא הגנות
אינטלקטואלית, זה לא דבר שצומח מהר.
זה דבר שצומח לאט.
טוב.
שאלה על השכנע.
הגדרנו מה זה, היא שכנעתה
גבוהה, נמצאת בכל מקום.
זה הדבר הראשון,
הראשונה, של השכנע.
כן, השכנע אמרנו,
האם מצאות אל זולתו.
כן.
שהגדרו שהוא נמצא אלינו.
אני רוצה להסביר מה פה
את המילה נמצא.
בעברית המילה נמצא, וגם בערבית,
נמצא זה הכוונה מלשון מציעה.
נכון?
מציעה, למצוא משהו.
למצוא משהו.
מתי אתה מוצא משהו?
משהו שהוא עבוד.
נכון?
הרי לפני שהעבידה נמצאה,
היא לא הייתה מציעה.
היא הייתה קיימת, אבל היא לא הייתה מציעה.
אז הקבלות שלנו הוא
קיים, אבל הוא לא נמצא,
עד שלא מוצאים אותו.
למה להגדיר את זה, נמצא אל זולתו?
זה המשמעון של המילה
נמצא, בשפות השמיות.
שלהיות נמצא, הכוונה
להיות נמצא על ידי מישהו.
זה כמו שלמשל, הנה, מצאתי מציעה.
לפני שמישהו מצא, זה לא מציעה.
זה קיים, אבל זה לא מציעה.
עד שלא מצאתי.
נכון.
אז נמצא אל זולתו, הכוונה,
שמקבלים אותו, כלומר,
שהוא נמצא אל זולתו,
זה הפניות, אפשר להגיד.
להיות פנוי אל מישהו אחר.
כמו נמצא ביחס אל זולתו?
בדיוק, אפשר להגיד.
תוספת המילה ביחס, אם זה עוזר.
טוב, אז מה?
הרי כאילו המשפט נמצא בין את אל מציאותו?
להסביר את המשפט,
נמצא בין את אל מציאותו.
את מלשון זמן.
כן, את מלשון זמן.
זה שירי, אל תשכח, זה שיר.
כן, אבל לא צריך לחפש.
לא, ענאת, הכוונה,
שמציאותו היא מעל הזמן.
זו הכוונה.
אך דרך קניית העיר... אני
שוב חוזר פה למשפט הראשון.
אך דרך קניית העירה הזאת
הוא ההתבונן על שני עניינים אמיתיים.
האחד הוא, היות שכינתו ידועה,
נמצאת בכל מקום שבעולם.
אז זה אני הסברתי בשם רבי נחמן ברסלב,
שהכתוביות הוא נמצאה במיוחד
במקומות שבהם הוא לא נמצא,
כי זה בכוונה שהוא לא
נמצא שם אם כן הוא נמצא שם.
ושהוא ידברך.
האמת היא שבשביל להבין את זה טוב,
צריך ללמוד את כל שער גימל של נפש החיים.
נכון?
בשער גימל של נפש החיים
יש דיון ארוך לגבי השאלה של מציאות השם.
איך אפשר לדבר שהאלוהים נמצא?
כי לכאורה, מבחינה
תיאולוגית, או אני אומר, לוגית,
ברגע שיש אלוהים, אז אין עולם.
כי אין מקום לזולתו.
נכון? זה שאלה טובה, לא?
עכשיו, יש פה כמה אפשרויות.
כלומר, אם באמת, אם יש אלוהים, אין עולם,
אז המסקנה המתבקשת היא שאין עולם.
אבל אנחנו במציאות רואים שיש עולם.
מסקנה, אין אלוהים, מה שהיה להוכיח.
כי אם יש אלוהים, זה מתוכן שיש עולם.
אז הכיוון אפשרי מתוך ההתבוננות הזאת
זה האתאיזם, לומר שאין אלוהים.
כי הרי יש עולם.
אפשרות שנייה, זה לומר שאין עולם באמת.
כל מה שאתה רואה זה אשליה.
נראה לך שיש עולם, באמת אין עולם.
קודם לזה, אקוסוויזם בפילוסופיה.
נדמה לך שיש עולם, באמת אין.
אפשרות שלישית, זה לומר שהעולם הוא האלוהים.
פנתאיזם.
אפשרות נוספת, זה לומר שהעולם בתוך האלוהים.
פנתאיזם.
אפשרות נוספת, זה לומר שיש עולם ויש אלוהים.
ואתה לא מבין למה.
יש אפשרות נוספת, לומר
זה שיש עולם ויש אלוהים.
אבל זה שני צדדים של אותו המטבע.
בקיצור, הבאתי פה איזה שש-שבע שיטות, נכון?
בסדר.
זה התחלה של הלימוד.
בסדר.
זה לא מסקנות כל מה שאמרתי.
אני רק אמרתי שצריך להבין את ה...
בפעם היה איזה חוקר אחד, לא זוכר מי זה היה,
שאמר על הרב קוק, שעבור הרב קוק,
השאלה האמיתית לא הייתה אם יש אלוהים או לא,
אלא אם יש עולם או לא.
טוב.
מה?
מה ההכרעה?
מה?
אני שואל אם החוקר טעה?
האם החוקר טעה?
לא, אני חושב שזה נכון.
אני חושב שזה נכון.
שהרב קוק היה לו...
השאלה שבאמת עמדה לפניו,
זה אם העולם קיים או לא.
כן.
נוכחות האלוהות הייתה
ברורה אצלו, מה עם השאר?
כן.
טוב.
זה דיון שהתפתח הרבה אצל
החסידים, שער הייחוד והאמונה,
וגם ספר שערי הייחוד והאמונה
לרבי אהרון משטרסיליה.
דנו בזה, לרוב.
כן, מה אתה אומר?
אני חושב שהיום אדם
מבוגר, זה, זה, זה, בכלל,
היה לו מסלול חיים?
בסדר, כללה קלות.
יפה. טוב.
אז בואו נמשיך.
אני מציע שאנחנו נמשיך
כדי שנבין את הנקודה השנייה.
ושהוא התברך, משגיח על כל דבר.
זה ידיעה שנייה.
כלומר, יש הנוכחות, ויש ההשגחה.
עכשיו, להגיד כאן, שהוא
התברך, משגיח על כל דבר,
קטן וגדול, אין נסתר מנגד עיניו.
צריך להגיד מה המשמעות של המילה משגיח.
כי אם אנחנו מדברים על
ההשגחה במובן של טיפול,
זה לא ברור שהקבלות הזו
משגיחה פרטית על כל דבר.
אלא אם אנחנו אומרים
משגיח במובן של יודע, זה כן.
ברור, כולם מסכימים?
השם יודע כל דבר, בניגוד
למה שהפילוסופים חשבו
שאלוהים לא יודע שום דבר,
כי זה קטן עליו לדעת כל דבר,
עד רבה, היהדות אומרת
שאלוהים יודע כל דבר,
כי הוא כל כך גדול, שגם
לדעת דבר שהוא לא חשוב,
זה חלק מגדלותו.
כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב".
שם אתה מוצא אנ ותנותו.
אבל לגבי ההשגחה במובן של טיפול פרטני
על כל פרט ופרט, הדבר
הזה הוא לא פשוט בכלל.
כבר כתב הרמב״ם
שאין השגחה פרטית על הדגים.
נכון?
יש באוקיינוס תופעה די מזעזעת.
הייתם פעם באוקיינוס?
אז אם תהיו פעם
באוקיינוס, תראו שדג גדול...
אפשר לעשות את זה באקווריום בבית.
אפשר לעשות את זה באקווריום בבית.
אבל יש לך מקום לאקווריום בבית?
לא כל כך פשוט.
טוב, אבל... אולי
לחכים עוד אוקיינוס.
כן, אבל צריך לשחח משהו.
טוב, אגב, אני... באוקיינוס
יש משהו די מזעזע.
לוויתנים ענקיים בולעים אלפי דגיגים קטנים
שלא עשו שום דבר.
איך ננסה באקווריום להכניס את הלוויתן?
אני לפני שנים גידלתי, דבר
ראשון היה לי מים לקפה,
עד שהבנתי כמה לחמם
וכמה... כן, אבל מה עם הלוויתן?
לוויתן לא ניתן להכניס לבית,
אבל יש היום דגים, חופירייט,
שעושים את אותה פעולה... כן.
...באקווריום.
אז אני לא יודע למה אתה...
סליחה, אני מבין שהפרטתי לך משהו.
לא, לא הפרטתי לך.
למה אתה לוקח דוגמה של הטבע מלוויתן?
מה יותר טוב לטבע בלוויתן מדי בפריטה?
אני אגיד לך משהו.
אתה שואל אותי שאלה יפה.
מדוע אני מעדיף לקחת דוגמה מלוויתן
ולא מהאקווריום?
היה לי דובר שזה יותר
פועל על הדמיון, זה הכול.
כן, קראת את מובידיק.
נכון, נכון.
מובידיק, הרמן מלוויל,
שמע, זה עושה את זה.
כן, סתם, כן.
קפטן אחב בזה.
עכשיו, אז כן, כמובן יש בטבע דברים מזעזעים
שדגים גדולים בולעים דגיגים קטנים
שלא עשו לך שום דבר.
ואין מי שמשגיח על זה.
איפה ההשגחה על אותו סרדין?
כן? שממש בין לילה היה ובין לילה עבד.
אומר הרמב״ם? מה?
כולם היו רשעים.
כל הסרדינים רשעים?
זה לא נכון, כי סר מהם הדין.
ולכן אומר הרמב״ם, לכן אומר
הרמב״ם שאין שם השגחה פרטית.
אין.
והוא מביא ראייה מפסוק בירמיהו.
הנביא ירמיהו כשרואה את הצרות של החורבן
ושהיהודים נשחטים על ידי הבבלים בעלפיהם.
אז הוא אומר, מדוע נחשבנו כדגי הים?
אם כן אומר הרמב״ם, אם הנביא מתלונן
שאנחנו נחשבים כדגי
הים, מה שמשתגע הים?
מצטער בן השגחה.
שאלה שלך פרטית.
נכון?
בסוף שלי זה השגחה.
אני קורא לך סבבה,
נתן לך את הכולה ואיתו.
אה, יפה. כמו שהקבל
חודג, כמו הקבל חודג,
כשאלה לבייתנים יהיה מה לאכול.
איפה זולה? בסדר.
אבל זה לא השגחה פרטית
על הלבייתן הספציפי הזה.
אלא באופן כללי, הקבל
חודג שיהיו סרדינים
ושהיו לבייתנים
ושהם יאכלו אחד את השני
ושיהיה מחזור כזה של מאכל,
אבל זו השגחה כללית ולא פרטית.
ברור.
לעומת זה, יש בתורת החסידות
כיוון הפוך לגמרי.
תורת החסידות אומרת
שהקבל ברוך הוא
משגיח על המסלול של כל עלי ועלי
שנושר מן העץ.
ושאם העלי נוחת ככה, זה
אחרת ממה שאם הוא ינשור ככה.
ולכן יש על זה השגחה פרטית.
זאת דעת הבעל שם טוב
וזה ההפך מדעת הרמבם.
בסדר?
מה אכפת לו שאלה, איפה
הוא ככה או איפה הוא ככה?
כן, אומר הרמבם, מה אכפת לו?
איפה הוא ככה, איפה הוא ככה.
מה זה שונה משהו?
שום דבר.
לכן אין שם השגחה פרטית,
הבעל שם תאומר, מה פתאום?
זה משנה, יש השגחה פרטית.
כן, בבקשה.
מה הקשר בין זה לבין ים?
או משהו בים, או משהו בכל זאת?
מה הקשר בין זה לבין ים?
אותו דבר.
הרמבם לוקח את הים ואת הדגים כדוגמה
לכל דבר שאיננו בעל השכלה.
לפי הרמבם, כל דבר, ההשגחה
היא פונקציה של ההשכלה.
יוצא לפי זה שגם אצל בני
אדם, ככל שהאדם הוא יותר נעלה,
כך ההשגחה הפרטית עליו יותר מדויקת.
ואם הוא נקלה, אין
עליו השגחה פרטית.
יוצא שאדם נקלה, יכול להיות
שיזכה למיליון דולר בפייס,
בלי שתהיה על זה השגחה.
כי הקב' א-חו לא אכפת לו ממנו.
מצידי תרוויח מיליון דולר,
מצידי אל תרוויח כלום,
לקב' א-חו זה לא אכפת.
לעומת זה, הצדיק, השפיצי,
הקב' א-חו משגיח עליו,
ולכן גם מתגדק את עמקירות השרז.
לכן לפעמים הצדיק דווקא מפסיד,
אוכל אותה בגלל שהוא מושגח.
אבל עד רבה, זאת מעלה,
לאכול אותה בגלל שאתה מושגח,
וזה פחיתות להרוויח בגלל שאתה לא מושגח.
אז גם בזה צד... אבל
מה? אז פה נשארת שאלה.
אז מה, יש עולם של אפקר?
יש עולם של אפקר לפי זה.
מה? לא.
כי גם בתוך האפקר יש פדרגות.
אנחנו רואים את זה בפרשת בחוקותי.
בפרשת בחוקותי... כן,
יש גם להקת המדרגות.
בפרשת בחוקותי... מה, מה קרה?
אני אשלום לכנוסה.
חס ושלום.
כן. טוב.
בפרשת... יש פה דברים מעניינים
שמתרחשים לשיעור.
עכשיו, אופחן, פרשת בחוקותי.
אנחנו רואים שכתוב לגבי
והלכתי עמכם בקרי.
זאת אומרת שאם אנחנו מתייחסים אל הקב".
הוא בקשיות.
קרי זה קשיות.
והלכתי עמכם, אף אני, בקרי.
ואחר כך הוא אומר, אם תגזימו,
ואף אני, שבעה לחתותיכם.
וחמת קרי וכו'.
זאת אומרת שלמרות שיש אפקרה,
גם בתוך האפקרה יש סדר של האפקרה.
אפקרה לפני מי אפקרה.
זאת אומרת שאפשר לראות את האפקר כמין בועה.
ככל שהאדם מגזים יותר, כך
בועת האפקר שלו הולכת וגדלה.
אז מה ההבדל בין זה לבין השגחה?
שבהשגחה, השגחה היא פנימית.
ובאפקר, ההשגחה היא חיצונית.
היא מבחוץ.
אבל גם בזה יש דירוג.
זאת אומרת, יש דירוג בהשגחה.
ואחל ממדרגה נמוכה
מסוימת, יש דירוג בהפקרה.
אבל כל זה נקרא השגחה במובן הכללי.
פעם מישהו התווכח איתי,
אמר לי שלפי הפילוסופים,
ההשגחה היא רק על
האדם, ולא על בעלי חיים,
וזאת דת הרמב״ם.
אבל לפי המקובלים,
ההשגחה היא על כל דבר ודבר.
ואני אמרתי למי שהתווכח
איתי, שזה לא נכון.
רק לפי הבעלת שם טוב,
ההשגחה היא על כל פרט ופרט.
זה לפי דורת החסידות.
אבל מקובלים, כמו
הרמב״ן, למשל, או הריזל,
מצאנו מפורש שהם גם כן סוברים,
כדת הרמב״ם שהשגחה מדורגת.
כן, בבקשה.
אפשר שנייה לתאר את זה.
אני מצווה על זה,
ואני מצווה כלום.
אם יש בועה כזאת,
ובאדם שהוא רחוק ממודש,
אז יש לו בועה גדולה,
תשתולל בה כמה שאתה רוצה.
נכון.
זה, ובאדם שהוא קרוב,
שהוא יותר קרוב אלי שם,
אז זה בועה שהוא יותר קטנה.
נכון.
ויש לו את הזה.
אמת, אמת.
ויש לב שבו ההשגחה היא כבר
לא מחוץ לבועה, אלא מבפנים.
מה זה מבפנים?
כלומר שהמעשים של האדם מושגחים.
לכאן, כלומר שיש הרגחה,
לאן רגליו יוליכו אותו, וכדומה.
או למשל, יפול מצידך אלף,
ורבבה ממניך, אליך לא ייגש.
שהקב' הוא מסדר,
לפעמים כך אומר הרמב״ם,
שאדם שהוא מאוד מאוד חשוב בעולם,
אז יכול להתהלך באמצע שדה קרב,
במקום שבו נהרגים מימינו
או משמאלו, ולא יקרה לו דבר.
זה כמו, סליחה, זה כמו
נוח שהוא היה בטבע.
חילה כל חלקו, ומחשיבים יגיעו פה.
נכון.
או כמו למשל, במלחמה
בשלום של טולסטוי,
שם יש אחד שמתהלך בתוך שדה הקרב של נפוליאון,
לא קרה לו שום דבר.
טוב.
אז איפה היינו?
אז זה מה שנקרא, ושהוא התברך
משגח על כל דבר, קטן וגדול,
אין נסתר מנגד עיניו,
לא מפני גודל הנושא,
ולא מפני פחיתותו.
אלא הדבר הגדול, והדבר
הקטן, הנקלה והנכבד,
הוא רואה והוא מבין בלי הפרש.
הוא מה שאמר הכתוב,
מלוא כל ארץ כבודו,
ואומר, עלוי תשמעם
את הארץ, אני מלא,
ואומר, מי כהשם אלוהינו,
המגביל השבת, המשביל לראות,
והשם בארץ, ואומר, כי
רם השם בשפה ליראה,
וגבוה ממרחק ידע.
יש על זה הערה מעניינת של
הרפקוק, באורות הקודש, חלק א',
בהתחלה, בפרק ז'
ודן שם, סליחה, בפרק,
כן, פרק ז', הסודיות הכוללת.
עכשיו הרב דן בהבדל שיש
בין הפילוסופיה לבין הסודיות.
סודיות זה כינוי אחר, זה
כינוי שירי לתורת הקבלה.
שתורת הפילוסופיה, היא
עוסקת בדברים גדולים,
ולא בדברים קטנים.
למשל, השאלה, האם העולם
נברא, או העולם קדמון?
שאלה שהפילוסופיה עוסקת בה.
שאלה מעניינת, גדולה.
אבל באיזה צבע
את הבת שאני קונה
לערוסתי?
האם זה צריך להיות
צבע זהב, צבע כסף?
מה יאמר הפילוסוף?
לא משנה, זה מה שאתה רוצה.
מה אומרת הקבלה?
לא, את הבת של קידושין,
זה חשוב שזה יהיה מכסף,
מרובה מבחוץ, עגול
מבפנים, בפנים, לא הפוך.
לא את הבת עגולה
מבחוץ, מרובה מבפנים,
זה יותר קשה לענות, וכו'.
וזה בגלל שזה מכוון
כנגד העיגולים והיושר
שבבריאת העולם, ועולם חסד
ייבנה, זה צריך להיות מכסף,
כי הכסף כנגד מידת החסד.
זאת אומרת, שמעשה פרטי
נמשך מן המעשה הכללי.
כלומר, המקובל רואה בכל פרט ופרט
את מה שהפילוסוף רואה רק בגודל.
איך אומר הרב באורות הקבלות?
אולי כדאי לקרוא את זה בפנים.
כן.
הפילוסופיה אינה מסתרת כמעט חלק ידוע
של העולם הרוחני,
מידוע כמובן המסוים.
וטבעה היא נתוקה
ממה שהיא חוץ לגבולותיה.
ובזה עצמו היא מפורדת
בפנימיותה פירוד מהותי.
סיגול ההכרה, איך כל
הדעות, הרגשות והנטיות כולם,
מקטנם ועד גודלם, מחוברים זה בזה,
ואיך הם פועלים זה על
זה, ואיך עולמות נפרדים
מאורגנים יחד, זה
אין בכוחה לצייר.
ולזאת תישאר תמיד
פיגיון אריסטוקרטי, במיוחד
ליחידים שבבני האדם.
יתרה ממנה היא הסודיות.
הסודיות היא גם תורת
הקבלה, שהיא בטבעה חודרת
בכל התאומות, של כל
המחשבות, ושל כל הרגשות,
של כל הנטיות, של כל השאיפות,
ושל כל העולמות מראש ועד סוף.
היא מכרת את האיחוד
שיש בכל המצוי, בגשמיותו
ורוחניותו, בגדלותו וקטנותו,
הכרה פנימית.
ומשום כך, אין לפניה גודל וקוטן.
הכל חשוב, והכל נערך
בערך רשום, אין תנועה עבודה,
אין דמיון בתל.
לכן גם הגמרא למשל
עוסקת בחלומות.
מה זה חלומות?
זה שטויות חלומות, זה דמיונות.
אז כנראה שגם בחלום
יש משהו ללמד אותך.
אפילו בדברים של מה בכך.
כן, בבקשה.
אז לפי שזה דמיון שלתו, שהכל
חשוב, אבל לכאן יש משמעות?
לא.
לכל יש משמעות
בעולמו של האדם.
ברור.
כן.
זה בעורת הקודש?
בחלק הראשון פרק 2.
וכיוון שהתברר לו, אני
ממשיך לקרוא בתוך הספר,
וכיוון שהתברר לו
שבכל מקום שהוא עומד
בפני שכינתו יתברח,
אז מאליה תבוא בו
היראה והפחד
בין ייקשל ומעשיו, שלא יהיו כראוי
לפי רוממות כבודו.
והוא מה שאמרו, דעמה למעלה
ממך, עין רואה, ואוזן שומעת,
וכל מעשיך בספר נכתבים.
כי כיוון שהשגחת הקדוש ברוך הוא
על כל דבר, והוא
רואה הכל ושומע הכל,
ודאי שכל המעשים יהיו עושים
מורו שם, וכולם נכתבים
בספר, אם לזכות או לחובה.
מהו הספר שבו נכתבים
המעשים שלי?
כתוב, כל מעשיך בספר נכתבים.
איזה ספר?
אני הספר.
אני כלף, שבו כותבים.
ברור?
עכשיו, ומה זה הספר
של הקדוש ברוך הוא?
משה אמר, מכנינה מספרך, אשר כתבת.
מה זה הספר של הקדוש ברוך הוא?
זה העולם.
העולם זה ספרו של הקדוש ברוך הוא.
הוא כותב אותו, באותיות.
שאלה מספר 1.
עוד פעם, אותה תופעה.
אי אפשר לראות את כל
השאלה, בגלל שחטסי השאלה
נמצא מתחת למסך.
ועכשיו, אם אפשר לראות, אתם
לא מצליחים להעלות את השאלה.
טוב, נקרא, אולי
זה כל השאלה כולה.
אם אלוהים נמצא בכל
מקום, אז האדם גורר אותו
לצפות גם במעשים היותר
נבזיים שלו.
איך הוא מתמודד עם זה?
ריבונו של עולם הוא כמו מלך ענק.
מלך ענק הוא הרבה יותר גדול
ממלך גדול.
מלך גדול, כדי שידעו שהוא גדול,
הוא צריך להתרחק מן הקוטן.
מה שאין כן מלך
ענק, כיוון שהוא ענק,
ענקיותו בא לידי ביטוי
בזה שהוא מתעניין בקוטן
ונשאר בענקיותו.
נכון?
לכן כל מקום שאתה מוצא
גדולתו של הקב".
שם אתה מוצא ענקותו.
הגישה החסידית
היא להימנע מחקר השם.
כדוגמת איסור לימוד שער הייחוד
ובחורות על בבות וכדומה.
האם לפי זה לא יוכלו ההולכים
בדרך זו להגיע לירעת שמיים?
גם דרך החסידות שמתנגדת
לחקר הפילוסופי
איננה מתנגדת לחקר הנפשי.
אז יש אופן אחר של דעת אלוהים אצלנו.
2. לגבי ההשגחה, אנו רואים קשר
בין גישת החסידות הנאל
לבין התפיסה
כי יש השגחה על הכל.
האם אכן הדברים
קשורים זה לזה?
אכן.
כבוד הראש, לפי הרמב״ם,
האנשים המוגבלים שכלית
לא מושגחים כלל
וזה לא מוסרי.
פעם אמר הרב
שאחד הרבנים פירש סוגיה
מסוימה לגמרא
והפירוש לא היה מוסרי
ולכן חזר על הפירוש שוב.
איך זה מסתדר?
כלומר, לא יכול להיות
שהקב' רחור
עניח את הטיבשים ללא השגחה.
תשובה.
גם לטיבשים יש תפקיד
מצד התחברותם לחכם.
הרי הרמב״ם היה ממש
אדמור חסידי
שאמר שמציאות שער
ביני העולם
לא תהיה לבטלה
אלא להציל את היחידים
משמימון בדידותם.
דהיינו שעל ידי
ריבוי הטיבשים בעולם
החכמים משתעשעים.
ואז על ידי זה
דווקו הטיבשים והחכמים
וניצלו מן העבדון.
ברצוני להציע בהמשך
לשתי השאלות
הצעה.
בזמן הרמב״ם
שמלא הארץ דעה
אז אין צורך
להשגח פרטי על כל מין
בכדי להגיע לעירת השם
ולהכרה בגדלותו.
בזמן אבל שם טוב
שהדור היה חלוש
בכדי להכיר בשם
יש צורך בהשגחה על כל מין.
זה באמת מהפכני
לומר שהנהגת השם
השתנה לפי הדורות
למרות שזה לא בלתי אפשרי.
ואומנם, אני ממשיך כאן ברמחה.
ואומנם הדבר הזה
לא מצטער את זה
בשכל האדם
אלא על ידי התמדת
ההתבוננות וההסתכלות הגדול.
כי כיוון שהדבר
רחוק מחושנו
לא יציירהו השכל
אלא אחר רוב העיון וההשקפה.
וגם אחר שיציירהו
יסור הציור ממנו בנקל
אם לא יתמיד עליו הרבה.
לכן צריך ללמוד.
ללמוד זה לא רק לקרוא.
יש אנשים שקוראים בספרים.
אומרים, קראתי בספר
שהקדוש ברוך הוא
משגיח על הכל.
זה אומר שאתה יודע?
לאו דווקא.
מספרים שכאשר רבי
לוי יצחק מברדיצ'וב
התחיל ללמוד
אצל המגיד ממזריץ'.
אז יום אחד הוא חזר הביתה
שאל אותו אביו
תגיד, מה למדת
אצל החסידים שלך?
אמר, אני למדתי שיש אלוהה
שברא את הכל
ומשגיח על הכל.
אמר, זה מה שלמדת
אצל החסידים?
בוא נקרא לה משרתת.
שאלת המשרתת, יש אדון לבירה?
אמר, כן, בוודאי.
אמר לו האבא, נו אתה
רואה גם היא אומרת.
מה היא אומרת?
אני יודע.
אין הבדל.
ונמצא שכמו שרוב ההתבונן
הוא הדרך לקנות
העירה התמידית, כך אסך הדעת
וביטול העיון
הוא המפסיד הגדול שלה.
יהיה מחמת תרדות
וברצון.
כל אסך דעת
ביטול הוא
לעירה התמידית.
הוא מה שצבא
הקב' ברוך הוא אל המלך
והייתה עמו
וקרא בו כל ימי חייו
למען להלמד
לעירה את ה' אלוהיו.
כלומר, למלך אסור
להתבטל מעירת ה'
להתבטל מתורה.
נכון?
למשל, מה זה
הביטול תורה לכל אז
זה איסור על כולם, נכון?
אז למה אתה אומר
במיוחד למלך?
בספר אבן העזל
לרבי סרזלמן מלצר
אז הוא מסביר
שאדם רגיל
אם הוא רוצה נגיד
סתם לשתות יין
כדי בשביל להקף
ככה בא לו ככה
לשתות קצת יין
מותר.
מלך אסור לו.
כלומר, אצל המלך
אין שום היתר
לדברי הרישות.
לעומת זה, אדם אחר
הביטול תורה
זה רק אם הוא סתם בטל
אבל אם זה בשביל להתענג
זה מותר.
מעניין, חידוש עצום.
לכן אצל המלך
יש מצווה מיוחד.
הלמדת, אז שאין העירה נלמדת
אלא מן הקריאה
בלתי נפסקת
ותדקדק
שאמר למן ילמד לעירה
ולא אמר למען עירה.
זה מסך לימוד.
אלא לפי שאין העירה הזאת
מושגת בטבע
כי יד רבה רחוקה היא ממנו
מפני גשמיות החושים.
ואין לה נקנית
אלא על ידי לימוד
ואין לימוד לעירה
אלא ברוב ההתמדה
בתורה ודרכיה בלי הפסק.
והוא שיהיה אדם מתבונן
ומעיין בדבר הזה תמיד.
לא מנטרה אלא שהוא באמת חושב על הדברים.
בראיות, בקושיות, לתירוצים.
בשבטו, בלכתו, בשוכבו ובקומו
עד שהיא קבעה בדעתו
עמיתת הדבר.
דהיינו עמיתת אם אצל שכינתו
היא דברה בכל מקום.
זה דבר אחד.
והיות הן עומדים לפניו ממש
בכל עת ובכל שעה
ואז זה הדבר השני.
ואז היא ראה אותו באמת.
והוא מה שהיה דוד המלך
מתפלל ואומר
אורן לי אשם דרכך
ההלך באמיתך
יחד לבבי
להיראה שמך עד כאן להיום.