טוב, עדיי, כי הנה איננו רואות.
טוב, אז צריך עוד פעם
להתחיל מאחלפי החוטים מאלה.
דיברנו על מידת הזהירות,
שעניינה לבחון את המעשים
על פי קריטריון של טוב ורע.
מה שטוב צריך לעשות ולחזק,
מה שרע צריך לווטל ולהרחיק,
והדבר הזה מתחלק לשני לימודים,
לימוד תיאורטי ולימוד מעשי.
הלימוד התיאורטי שזה, אדם
צריך ללמוד מהו הטוב ומהו הרע,
והמעשי, אדם צריך לבדוק את
המעשים של עצמו אם הם טובים או רעים.
בסדר?
אבל מה מעורר אותי לעסוק בכל העניין הזה?
למה שאני אבדוק מה טוב ומה רע?
ואז זה תלוי לפי המהלה שלי.
יש בעצם שלוש מדרגות.
השלמי הדעת והפכותים מהם והפכותים מהפכותים.
השלמי הדעת, הם רוצים את הטוב
ואת השלמות מצד שזה טוב ושלמות.
כלומר, הטוב הוא טוב מצד
עצמו ולכן ראוי לחשוף אליו.
זאת המהלה של שלמי הדעת.
המהלה של הפכותים מהם, וזה
מה שהתחלנו ללמוד הפעם הקודמת,
זה אלה שמבקשים כבוד ושכר.
הרי הרבה אנשים רוצים לקבל כבוד.
ואומנם זה שטויות, אבל יש גם כבוד אמיתי,
הכבוד שבחיי העולם הבא.
ולכן צריך לפטות את
הפכותים האלה במידת הכבוד.
כלומר, הם אוהבים כבוד, אז אומרים,
תשמע, כדאי לך להיות צדיק ולא רשע,
כי על ידי זה יהיה לך
מקום יותר טוב בעולם הבא.
ולא סתם כדאי לך להיות רבע
צדיק, אלא כדאי שתהיה צדיק שלם.
כי אם אתה תהיה רבע צדיק,
אתה תהיה בספסל, פחות מכובד,
ויתאמץ ליבך כשתראה את רעך במצב יותר טוב.
כל זה זה אומנם שטויות,
אבל זה משכנע את הבינוניים.
בואו נקרא את זה שוב.
אך לפכותים מאלה תהיה היערה לפי הבחנתם,
והוא לפי עניין הכבוד, אשר הם מתאווים לו.
אגב, הרמב״ם, בהקדמת פרק
חלק, מבאר שאי אפשר לנו,
כיוון שאנחנו נתונים בגוף, אי אפשר
לנו להבין מה זה טובת העולם הבא.
העולם הבא זה קטגוריה אחרת של קיום.
אין לך מושג מה זה לחיות
חיי דעת אלוהים ללא גוף,
אתה לא מבין על מה מדובר, אבל, מוסיף הרמב״ם,
בכל זאת יש איזשהו צ'ופצ'יק,
איזה ניצוץ של אינטואיציה
שמאסביר לך מה זה חיור
על המבט, והוא הכבוד.
מדוע? מפני שבני האדם מוכנים בשביל הכבוד
להפסיד הרבה מאוד הנאות של הגוף.
בשביל הכבוד, אדם מוכן
להפסיד ממון, להפסיד הנאות,
ואפילו להפסיד את החיים.
עובדה.
פעם הצילים היו יוצאים לדוק רב,
הורגים אחד את השני, על שטויות.
זאת אומרת שבשביל הכבוד,
האדם מוכן לגבור על הטבע.
אז אומנם, בקשת הכבוד
שיש בעולם הזה, זה שטויות.
אבל זה עדות לכך שיש באדם משהו
שהוא משתוקק למדרגה שמעל הטבע.
וזה נותן קצת מושג מחיי העולם הבא.
יש איזה יחס בין הכבוד לבין
העולם הבא, כך אומר הרמב״ם.
גם פה.
אין אחלה פחותים מאלה,
תהיה היערה לפי הבחנתם,
והוא לפי עניין הכבוד אשר ימיטב אם לא, וזה.
כי זה פשוט אצל כל בעל דת, שאין
המדרגות מתחלקות בעולם האמיתי,
שהוא העולם הבא, אלא לפי המעשים.
ושלא יתרומם שם, אלא מי
שהוא רב המעשים מחברו.
ואשר הוא מעט המעשים, הוא יהיה השפל.
אם כן איפה, איך יוכל האדם להעלים
עינו ממעשיו או למעט השתדלותו בזה,
אם אחר כך ודאי יצר לו, בזמן
שלא יוכל לתקן את אשר עיבתו.
והנה, יש מהפתעים המבקשים רק לעכל מעליהם,
שאומרו למה הנהיגה עצמנו
בכל כך חסידות ופרישות,
הלא די לנו שלא נהיה
מהרשעים הנידונים בגהינום.
אנחנו לא נדחק עצמנו
להיכנס בגן האדם לפניי ולפנים.
אם לא יהיה לנו חלק גדול, יהיה לנו חלק קטן.
אנו די לנו בזה ולא נחביד
עול מסעינו בעבור זאת.
כלומר, מה אתה דורש מאיתנו לדקדק
בכל הטוב שבעולם, בכל המצוות?
העיקר זה שאני אנצל מדין של
גהינום ואני אהיה במקום צדדי בגן אדם.
רק שתעזבו אותי בשקט.
אומר רמחל, זה שטויות.
למה?
אומנם שאלה אחת נשאל מהם,
היוכלו כל כך על נקלה לסבול בעולם הזה,
אך הולף לראות אחד מחבריהם
מכובד ומנוסה יותר מהם ומושל עליהם?
כל שכן אחד מעבדיהם
ומנעניים הנבזים ושפלים בעיניהם
ולא יצטערו ולא יהיה דמם רותח בקרבם?
הנה, אחד עושה דאווין, קנה אוטו חדש.
כל החבר'ה יראו, יש לי פייט חדש.
עכשיו פתאום ההוא בא עם רולס.
נתבאס, כן? לא קל לו.
אגב, אני אנצל את ההזדמנות כדי
להציע לכם שלא לקנות רולס רויס,
כיוון שזה, החברה נרקשה על ידי חברה גרמנית.
אז מי שעשה הזמנה, שיבטל.
לא, ודאי, כי איננו הרואות
כל עמל האדם להינסה
על כל מי שיוכל ולשים מקומו בין הרמים יותר,
כי היא קנאת איש מראיהו.
ואם יראה חברו מתרומם והוא נשאר שפל,
ודאי שמה שיסבול הוא מה
שיוכרח לסובלו, כי לא יוכל למנוע.
ולבבו יתעשש בקרבו.
מעתה, אם כך קשה עליהם להיות
שפלים מזולתם במעלות המדומות והכוזבות.
שן השפלות באה מלאה לפנים,
ולא היינסה אלא שווה שקר.
איך יוכלו לסבול שיראו עצמם שפלים יותר
מאותם האנשים עצמם אשר הם מעתה שפלים מהם?
וזה במקום המעלה האמיתית, והעיקר הנצחי,
שאף על פי שעכשיו הם מכירים אותו ואת ערכו,
על כן לא יחושו עליו, אז
בזמנו, צריך להגיד אך לדעתי,
אך בזמנו ודאי שיקירו לאמיתו לצהרה מולבושתם.
ודאי שלא יהיה להם זה, אלא צהר גדול ונצחי.
הרי לך שאין הסבלנות הזו, אשר הם
דורשים לעצמם להקל מהם חומר העבודה,
אלא פיטוי כוזב שמפתה יצרם
אותם, ולא דבר אמיתי כלל.
כלומר, אומר לנו רמחאל,
אם אתה לא מתעורר אל אהבת
השלמות מצד שהיא שלמות,
לפחות תתעורר מצד קנאת איש מראיהו,
שהיא אמנם מידה פחותה, אבל
תשתמש גם במידות הפחותות,
כדי להשיג השלמות.
זה כמו שאנשים אומרים,
אני לא מעוניין לעבוד את
השם מתוך ייראת העונש.
זה טוב, נכון?
יירת העונש, זו מידה פחותה.
אבל אם הדבר היחיד שאימנם
ממך לעשות רע זה יירת העונש,
אז אולי תשתמש בזה.
זה גם טוב.
זה, איך לומר, זה כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו,
אז אפשר להשתמש גם בזה.
כלומר, חומר שבו מדובר
בשימוש במידת הרדיפת הכבוד,
שגם לה יש מקום.
וכבר לא היה מקום לפי פיטוי זה להם,
לולא היו רואים עמיתת העניין.
אבל לפי שאין מבקשים
אותו, והולכים ושוגעים לרצונם,
הנה לא יוסר מהם פיטויה,
מדי זמן אשר לא יועל להם,
כי לא יהיה עוד בידם לתקן את אשר שיחתו,
והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום,
כל אשר תמצא ידך
לעשות, בכוכבך עשה.
כי אין מעשה וחשבון ודעת
וחוכמה בשאול אשר אתה הולך שם.
כלומר, העולם הזה הוא הזמן של
הבחירה החופשית ובקניין הזכות,
לעומת העולם הבא, שהוא
מקום שבו העבודה הזאת נפסקת.
והיינו, כי מה שאין אדם עושה
עד שהכוח מסור בידו מבוראו,
הוא הכוח הבחירי המסור לו כל ימי חייו,
שהוא בהם בחירי ומצווה לעשות.
הנה לא יוכל לעשות אותו עוד בקבר ובשאול,
שאין הכוח הזה עוד בידו.
כי מי שלא הרבה מעשים טובים בחייו,
אי אפשר לו לעשותם אחרי כן.
ומי שלא חישב חשבון מעשיו,
לא יהיה לו זמן לחשבו אז.
ומי שלא יתחכם בעולם
הזה, לא יתחכם בקבר.
וזהו שאמר, כי אין מעשה וחשבון
ודעת וחוכמה בשאול אשר אתה הולך שם.
עד כאן ההערה השנייה.
הערה במובן של התעוררות.
מה דוחף אותי לבקש את הטוב ולא את הרע?
לפי הבינונים, זה בקשת המעלה.
עד כאן ברור? כן.
יש יותר פחות מזה.
סליחה, גם הפחותים וגם
הבינונים, שני הם אינטרסנטים.
אלא שהאינטרס הוא או בפלוס או במינוס.
הבינוניים הם מעוניינים ברווח, הם רוצים שכר.
והפחותים הם מפחדים להישרף.
האם עדיף להיות בינוני או פחות?
אתה צודק, לא.
זה בינוני בגלל שזה מתקרב לאהבת השלמות.
זו הכוונה, מצד זה.
יכול להיות שיש מעלה לפעמים
דווקא במי שיערה עירת העונש,
מי ישר בבינונים.
זה אני מקבל את זה.
זה בהחלט נכון.
בואו נראה את הערה השלישית בכל זאת.
אך הערה לכל ההמון היא
בעניין השכר והעונש עצמם,
בראות עומק הדין עד איך מגיע,
אשר באמת ראוי לזעזע ולהתחרד תמיד,
כי מי יעמוד ביום הדין?
ומי יצדק לפני בוראו, באשר השקפתו
מדוקדקת על כל דבר קטן וגדול?
וכן אמרו זכרונם נברכה, הוא מגיד לאדם מסכו,
אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו,
מגיבים לו לאדם בשעת הדין.
כלומר, לכל דבר ודבר, האדם נידון.
זה טוב או זה רע?
זה טוב שאדם נידון על כל דבר.
כי זה סימן שכל דבר שאני עושה יש לו משמעות.
היינו מתארים לעצמנו,
שיש מעשים שאני עושה ואני לא נידון עליהם.
אז היה אומר שהמעשים האלה חסרי משמעות.
זה הנורא.
אז אשרנו שאנחנו נידונים על כל פיפס.
ולכן גדולי האומה, הרי הם
נידונים על דברים יותר דקים.
הקב' רחום מדקדק עם סביביו כחוט הסערה.
אנשים שהם לא גדולים, הם
נידונים רק על דברים גסים.
עשית טוב או עשית רע, בגדול.
אצל הצדיקים, מדקדקים
על פיפס קטן, זה יותר טוב.
זה סימן שיש יותר משמעות למעשים שלו.
עד כאן ברור.
טוב, בואו נמשיך.
עוד אמרו.
הנה, הוא מביא.
וסביביו נסערה מאוד.
מלמד שהקב' רחום מדקדק עם חסידיו כחוט הסערה.
אה, יש פה שאלה.
אבל הרמב״ם כותב בספר המצוות במצוות היראה,
שמצוות היראה היא יראת העונש.
ואדם חייב תמיד להיות במצב הזה.
הבנתם את השאלה?
הבנתם את השאלה?
אני חוזר על השאלה.
אמרנו שיראת העונש, אמרנו
שיראת העונש זאת מידה נמוכה.
איך אני יכול להגיד דבר כזה?
הרי הרמב״ם בספר המצוות,
כתב שיש מצווה של יירת השם,
ושמצוות יירת השם היא כוללת
להתיירא מעונשו של הבורא.
אם כן, אם אני לא ביראת העונש,
אז אני לא מקיים מצוות יראה.
עד כאן השאלה של השואל.
זה השאלה ברורה עכשיו?
אני אחזור על המילים, ואז
נראה אם הבנתי נכון את השואל.
אבל הרמב״ם כותב בספר המצוות במצוות היראה,
שמצוות היראה היא ייראת העונש.
ואדם חייב תמיד להיות במצב הזה.
אז איך אני מגנה את יירת העונש?
הנה הרמב״ם כתב שזה אחת
מתרייג מצוות ליראה מן העונש.
השאלה ברורה?
כן? השאלה ברורה?
השאלה ברורה?
השאלה ברורה?
יאללה.
טוב, אז אני אתן תשובה.
הרמב״ם מעולם לא כתב שאני
חייב להיות ביראה מן העונש.
הרמב״ם כתב שיש מצווה ליראה את השם.
ואחד מן האופנים לקיים את
המצווה הזאת זה ליראה מן העונש.
והרי היה שאני צודק.
שהרי במשנה תורה, בהלכות יסודי התורה,
כשהרמב״ם כותב על מצוות יראת השם,
הוא לא מזכיר בכלל את יירת העונש,
אלא את ההתפעלות מן הגודל של הבריאה.
לזה הוא קורא ייראה.
אז צריך להחליט.
אם זה כזאת מצווה מתמדת ליראה מן העונש,
למה הרמב״ם העלים את זה ממני במשנה תורה?
אלא שכנראה הרמב״ם סובר שהמצווה
איננה ליראה דווקא באופן זה או באופן זה.
העיקר ליראה.
ויש מי שהיראה שלו היא על
ידי ההתפעלות מן הקוסמוס,
ויש מי שהיראה שלו היא
על ידי פחד להיסרף בגיהינם.
בשניהם הוא קיים מצוות היראה.
שאם לא כן, הרמב״ם היה כותב
את מה שכתב בספר המצוות,
היה כותבו גם במשנה תורה.
כן, בבקשה.
אפשר להגיד שזה מפריגן, מפריגן, אבל כלומר,
הבסיס של הכל זה איזושהי הבנה שברור
לך שלכל דבר יש איזושהי סחר בהונות שלו.
על גבי זה אתה גם יראה
מירה יותר גדולה, יותר...
אתה מדבר בסדר הפדגוגי,
שאדם מתחיל מירת ההונש.
של האדם ההמון, ההמון, הבין.
כן, אבל המעולה...
אני מסכים, אבל האנשים
שכבר הגיעו להיות שלמי הדעת,
הם עדיין יראים מן ההונש או לא?
יש בהם, אני חושב שיש
בהם מירה הרבה יותר גדולה.
השאלה היא, הם עדיין יראים...
הם עדיין יראים...
הם מבינים שכל דבר בוודאי שהוא יבוא...
השאלה אם זה גורם להם זעזוע,
ובגלל זה הם נמנעים מלעשות את הרע.
הם נמנעים לעשות את הרע רק
בגלל ההונש שעלול להיות על זה?
אמרת רק בגלל, נכון.
אם יש שם מימד מסוים של ההירה שהוא גם
זה גורם להם, אבל בוודאי שלא רק זה, אלא...
אבל הרמב״ם לא כתב את זה.
מה נעשה?
יכול להיות ש... בוודאי ש... יכול להיות
שנשארת איזושהי מולקולה של עירת ההונש.
יכול להיות.
גם הרב קוק כותב בעקרות ראייה
שאסור לשלמי הדת להרבות בעירת ההונש.
זה אסור.
כי אם כדי לזעזע את הנטיות
הנמוכות של נפש האדם.
כלומר, צריך לפעמים קצת
איזושהי מולקולה של עירת ההונש.
אפשר להגיד שיש בעיה
אם אין לך... אתה רוצה...
כי האדם שומע את מול מלך
גדול, והוא מבין כמה הוא גדול,
אבל בסוף והשואה תיכן
הוא לא מפחד קצת מזה שיש
לו אפשרות גם לבחיר
הבאות ויש לזה איזה שיבעיים.
נאמר ככה... בגלל
שלהבות הוא בנים.
נאמר ככה, אדם שהוא אוהב
את האמת בגלל שזאת האמת,
ואת השלמות בגלל שהיא השלמות,
הוא מקבל באהבה את זה שהוא יענש.
הוא מרוצה מזה שהוא נענש.
כלומר זה כבר לא מפחיד אותו.
הוא אוהב את ההונש כי הוא יודע שההונש מתקן.
כלומר הפחותים הם מפחדים להישרף.
הם אוהבים את עצמם.
השלמים הם אוהבים את ההונש.
כי הם יודעים שזה מתקן אותם.
אז לכן אין להם עירת ההונש.
מובן?
כן.
בבקשה.
אז אפשר בעצם להגיד,
אני מתעורר, שהפחותים זה בעצם
אנשים שיש להם תפיסה יותר נמוכה,
של מערכת היחסים שלהם עם הטוב והרע בעולם.
נכון.
והם תופסים שבעצם הגיהנום זה מערש להבות וזה.
כמעט אנשים שמבינים את
עומק העניין בין הנוס לאדם,
לנפש לאדם, זאת אומרת,
שהם מזעזעים במשורר אחר, במשורר מוסרי.
זה גם, אפשר לקשור את
זה, אני לא בטוח שזה הכרחי.
כלומר, מה שאתה אומר,
זה שהפחותים הם חושבים
שגיהינם זה ממש להבות פיזיות,
ואילו מעולים הם מבינים
שגיהינם זה להבה מוסרית.
אפשר, אבל לא הכרחים.
זאת אומרת, ההבדל המנהיגות נובע
פשוט מהתפיסה של האמת האמינה שלהם?
לא, ההבדל של המנהיגות נובע מזה שהאדם,
יש לו משהו חיובי שמושך אותו,
ויש מי שאין לו משהו חיובי שמושך אותו.
זה הכל.
כלומר, יש אדם שאומר, תשמע,
אני מצידי הייתי ממש רוצה לגנוב, ממש.
אבל שמעתי שהגנבים, בגיהינם הם סובלים הרבה,
ולכן אני נמנע מלגנוב.
יש אדם שלא יעלה על דעתו לגנוב
גם אם יובטח לו שלא ייענש על זה.
זה כאילו מורידים את היד?
כן, הוא מוריד את היד.
ויש אחד שאומר, תשמע, זה כזה טוב לגנוב,
אני מוכן אפילו בשביל לגנוב פעם
אחת שיחתיכו לי את היד אחר כך.
אבל בשביל לגנוב את זה, זה שווה, כן?
יכול להיות.
אז אני לא בטוח שחייבים
לעשות את ההקבלה הזאת.
טוב, על כל פנים, כאן הרמחה נכנס לפרטי פרטי.
אה, יש פה כמה שאלות.
מדוע שלימי הדעת רוצים את השלימות?
סתם רצון להיות שלם, זו מטרה אינטרסנטית.
אם הרב כבר התייחס לכך, סליחה,
לא שמעתי את השיעור הקודם.
לא, דווקא לא דיברנו על זה.
אז אני רוצה לענות על השאלה.
השאלה היא מאוד יפה.
בכאורה, גם שלמי הדעת הם
אינטרסנטים לא פחות מאחרים.
שארי, האחרים הם רוצים כבוד,
הם רוצים להגן על עצמם מן האש.
אבל, בכאורה, גם שלמי
הדעת שאוהבים את השלימות,
אהבת השלימות היא סוג של אגואיזם.
תשובה, זה אגואיזם קשר.
כלומר, ההנאה, השמחה שיש למבקש השלימות,
בהשגה של השלימות, איננה אגואיזם מגונה.
האגואיזם המגונה זה שהאדם יש לו אהבת עצמו.
מה שאין כאן מי שיש לו אהבת השלימות,
אז אהבת עצמו היא בעצמה חלק מדרישת השלימות.
זה כבר לא בגלל שזה עצמו.
אני רוצה להביא כאן סיפור
שהבאתי אותו מספר פעמים,
ותסלח לי אם כבר שמעת אותו,
אבל זה טוב שלפעמים חוזרים על דברים.
יש הסיפור המפורסם על
אותה אישה שהלכה לרבי זושה
כי היא רצתה שהיא יוולד לבן.
מכירים את הסיפור?
נכון? מכיר את הסיפור?
מכיר את הסיפור?
אתה מכיר.
יש כמה שמכירים, אבל זה לא
יעזור להם, אני אספר בכל זאת.
יש איזו אישה אחת הלכה לרבי זושה.
אמרה לו רבי תתפלל עליי שייוולד לי בן.
מה עושה רבי זושה?
מתפלל עבור שפרינצה בס גיטל שתזכה לבן.
האמת היא ששפרינצה בס גיטל
זה רק לדוגמה, לשם ההמחשה.
אבל זה יכול להיות גם פרחה
בצעדה, זה אותו דבר, גם טוב.
אבל כל פנים הוא התחיל להתפלל שייוולד לבן.
ותוך כדי התפילה הוא שומע
כל מן השמיים שאומר לו,
זושה אל תתפלל כי אני לא רוצה שיהיה לה בן.
ואז מה עושה רבי זושה?
ממשיך להתפלל כמובן, ואז הוא
שומע כל מן השמיים שאומר לו,
זושה אם תמשיך להתפלל יהיה לה בן.
אבל לך לא יהיה עולם הבא.
אומר רבי זושה, איזה יופי.
אני סוף סוף אוכל להיות לבוביצ'יאני אמיתי,
אני אוכל לעבוד את
השם, לקיים את המצוות,
לא על מנת לקבל שכר.
אני לא אהיה אגואיסט,
אני אהיה אידאליסט.
ואז הוא שומע כל מן השמיים שאומר לו,
זושה אם תמשיך להתפלל יהיה לה בן,
ואת העולם הבא שאהיה לך תקבל בכל זאת.
איום.
כן?
מה עשה רבי זושה?
המשיך להתפלל.
מדוע?
בגלל שהוא הבין שבאיזשהו מקום
זה גם החטא לא לרצות את העולם הבא שלו.
הוא אמנם היה צריך לעבור איזה שלב
של מוכנות לעבוד את השם
ללא כל שכר.
אבל זה לא מנומס.
הקב' הוא רוצה לתת לך את
העולם הבא, אתה לא מקבל? לא יפה.
אז תקבל את העולם הבא לשם שמיים.
ואז זה מפסיק להיות אגואיסטי.
זאת התביעה של שלמי הדעת.
כן?
רב, זה יוצא מזה ששלמות דעת
הולכת יד ועד עם הנבה,
מכיוון שהאינטרס שהוא
רוצה הוא לא משהו שיעזור לו.
יפה מאוד. אני מקבל.
אתה אומר ששלמות הדעת
זה הולך ביד ובד עם הנבה,
כי הוא לא רוצה את טובת עצמו, נכון?
אמת.
טוב, שאלה הבאה.
אבל זה לשונו.
כאן ציטוט של הרמב״ם עוד פעם.
היא הציווי שנצטבעו להאמין
בירעתו יתעלה ובמוראו,
ובל נהיה שעננים מובטחים,
אלא נחוש לביאת עונשו יתברח בכל העת.
אם הרמב״ם היה סובר שעירת
העונש היא עירת רוממות,
הוא היה כותב גם אותה.
הרמב״ם לא סובר שעירת
העונש היא עירת הרוממות,
אלא הוא חושב שעירת
העונש היא דרך קיום הירעה.
וזה שמינני שהוא חושב שגם
עירת הרוממות היא הירעה,
כי את זה הוא כותב במפורש במשנה תורה.
הוא כלל גדול נקוד בידינו.
מה שהרמב״ם סובר להלכה הוא כותב במשנה תורה,
ומה שהרמב״ם כותב בספר המצוות,
זה רק סימנים בעלמה
ללומד כדי שידע מהן המצוות.
אבל אי אפשר ללמוד הלכה מספר המצוות,
יש ללמוד הלכה מהמשנה תורה.
זה כמו שמישהו הקשה, קושיה,
דווקא מישהו עוד היום
שאל אותי את השאלה הזאת,
אבל זו שאלה מפורסמת.
איך אפשר להגיד שלפי
הרמב״ם יש מלחמת מצווה בימינו,
ולא הרמב״ם בעצמו כתב בספר המצוות,
שאין לנו עניין עם מלחמות כל
הזמן שאין לנו מלך ואורים ותומים.
ומאחר ואין בימינו אורים ותומים,
אז אם כן לפי הרמב״ם אין היתר לצאת למלחמה.
עד כאן דברי המקשים.
ואני מקשה על המקשים,
אם באמת הרמב״ם מתכוון לזה, אז
למה הוא לא כתב את זה בלכות מלאכים?
הרמב״ם צריך לכתוב בלכות מלאכים,
שאם אין אורים ותומים אסור לצאת למלחמה.
אלא מה? מה שכתב הרמב״ם בספר המצוות,
זה על דרך הכלל שאין לנו
כעת, בזמן הגלות במצרים,
איפה שהרמב״ם היה, אין לנו מקום למלחמות,
כי אין לנו לא מלך ולא אורים ותומים,
ולא תהיה מלחמה, אלא במלך ואורים ותומים.
מה זאת אומרת? זה המצב הרגיל, האידיאלי.
אבל פרטי הפרטים של זה, הרמב״ם לא נכנס לזה,
אלא בספר משנה תורה.
וזה כלל גדול לכל לומדי הרמב״ם,
שיידעו לעשות הבחנה בין הרמב״ם במשנה תורה,
לבין הרמב״ם בספר המצוות,
והרמב״ם בפירוש המשנה.
טוב.
גם פירוש המשנה זה לא דעת הרמב״ם האסופית,
אלא זה מה שהוא כתב בצעירותו.
והוא חזר בו אחר כך מערבע דברים.
הוא כותב את זה בעצמו בעיגרת.
הוא אומר, מה שכתבתי בפירוש המשנה,
זה כשהייתי, שהלכתי לפי
הפסקים של אלה שקדמו לי.
עדיין לא הייתה לי דעה משלי.
ברגע שאני החלטתי מהי
דעתי, כתבתי אותה ממשנה תורה.
לכן אם אתה רואה סתירה בין
פירוש המשנה לבית המשנה תורה,
אתה יודע שהלכה כמו המשנה תורה.
זהו.
כן.
התחיית הפריטוי של הרמב״ם לגבי הבינוניים,
דווקא נראה לי צריך להיות הפוך.
דווקא נראה לי ששכר באונישי
הרבה יותר מפחיד אנשים בינוניים,
יש להם טיפה שכח, יש להם פשוטים,
מאשר העניין של הכינה, של הכבוד,
זה נראה לי הרבה יותר פחות...
אבל לא הבנתי, הפחותים...
הפחותים... הפחותים
והשלישית, את התקורה השלישית.
הפחותים שזה ההמון, אז הרמב״ם
לא אומר שמה ששכנה אותם
אסור לדרכם הרע, זה עינה של השכר באונישי.
בבינוניים, שזה אמור להיות דווקא
אנשים מעלה טיפה אותה גבוהה,
כמו שאת אמרת, הכבוד זה מה שמניע אותם.
זה נשמע עוד יותר נמוך אפילו.
זה לא נשמע משכנע.
כן, יש פה גם קטע בחור שם.
הוא תגיד לבן אדם למה להשתפר במצוות,
למה לא להסתפק במועט, בגלל הכבוד.
זה לא משכנע, זה לא נשמע...
אתה מסדר את השלישי לפני השני, נכון?
בתור התחלה, וגם אם לא...
אני לא נגד זה.
גם יש פה מישהו שיציע את זה לפני כן.
אמרתי שיש צד כזה וצד כזה.
גם אני לא בטוח שרמחל
יקפיד אם אנחנו נחליף 2 ו3.
אבל זה יהיה כולם יום אחד.
כן, אלא מה? יש רק בעיה אחת,
שאם אתה שם את השני אחרי
השלישי, אז הוא כבר לא שני.
אז זה נגיד מסתדר.
אוקיי, ואיך זה משכנע עניין של הכבוד, באמת?
זה לא נשמע כמו חיית פיתוי.
למה? יש אנשים שכל מה שהם
רוצים בחיים שלהם זה כבוד.
אז זה ברור שזה חשוב להם
להיות במקום טוב בעולם הבא.
מה?
אולי אפשר להציע שזה...
הבנוני, הוא כבר יש לו מקמה חייבית,
שזה שהוא מבין שהוא רוצה משהו בעולם הבא.
הוא רוצה את העולם הבא מצד עצמו.
רק אומר, אני רוצה חלק קטן.
אתה צריך, הבנאדם כזה,
הוא צריך איזושהי תמונת מראה
כדי להבין למה הוא בעצם לא רוצה חלק קטן,
הוא רוצה באמת חלק גדול,
אבל איך הוא יבין את זה?
מצד עצמו הוא לא יבין את זה.
אבל אם הוא מסתכל על החבר
והוא רואה מה זה החלק הגדול,
הוא אומר, אה, אני רוצה
בעצם כזה, אני לא רוצה כזה.
כן, אז אתה אומר שהבנוני, יש לו
מעלה שלפחות הוא רוצה משהו חיובי.
כן, אבל גם החבר משמש כאיזושהי
מראה של מה השאיפה שלך האמיתית.
אתה אולי לא מודע לזה, אתה באמת רוצה...
100 אחוז. כן, מה?
מתוך שלא לשמע ולשמע, נכון.
אדם, הוא עובד שלא לשמע.
כן, ודאי. אפשר מתוך השני והשלישי להגיע...
זה מה שאמרת, מתוך שלא לשמע ולשמע.
אפשר לעוד פעם עכשיו? טוב.
אז כאן יש לנו רשימה.
הרמחל כאן נכנס לפרטים, הוא
מביא לנו רשימה של גדולי האומה
שחטאו ח'קל ושהייתה הכפדה גדולה עליהם.
כלומר, הוא אומר את זה כדי להדגים
את זה שהקב' הוא מתאקדק עם סביבם.
כן, הוא מביא דוגמאות מתקופת התנ'ך.
האמת היא שמהתקופה שאחרי
התנ'ך יש לנו הרבה מאוד סיפורים
על גדולי האומה שבשביל
דבר קל חטפו, כמו שאומרים.
שלום עליך, כבוד הרב.
הייתה כן עבודת השם השלמה שאין נבואה
והכל אימון, בקהילו, קופסאות
שימורים ללא עוצמת חיים.
נכון? אתה צודק.
עבודת השם היא לא שלמה היום.
שלום הרב.
למה הרב מתכוון בדיוק באומרו מלך?
ולמה הרב מתכוון בדיוק באומרו אורים ותומים?
מלך זה אדם שעומד בראש הפירמידה השלטונית.
ואורים ותומים זה דרך לדעת את רצון השם
על ידי פנייה אל הקוהן הגדול
שמסתכל ברוח קודשו על האותיות הבולטות בחושן.
למשל, המלך רוצה לדעת האם
לעלות למלחמה נגד פלוני או לא.
אז אם הקב". הוא מעוניין, אז
פתאום הקוהן הגדול מסתכל בחושן
והוא רואה את האותיות אין, למד, ה', מהוהבות.
אז הוא יודע, עלה.
ואם הקב".
הוא ממליץ למלך לא לעלות, אז יהיה כתוב
למד, א', לא.
זה אורים ותומים.
יש כמה דעות, איך אורים ותומים זה עובד?
יש איזה חמש, שש דעות,
איך בדיוק הם עושים את זה.
טוב, כשזה יחזור נדע.
אז בואו נחזור לדוגמאות
מגדולי האומה שעשו פשלות.
אבל נראה שזה פשלות דקות.
הנה, אברהם. הוא אברהם האהוב לקונור,
עד שהכתיב עליו אברהם
אוהבי, כך כתוב בישעיהו.
לא פלט מן הדין, מפני
דברים קלים שלא דקדק בהם.
על שאמר במה עדה, אמר לו הקב".
חייך, ידוע תדע,
כי גר יהיה עזרך.
על שקראת בריטים אבי מלך בלא ציבור של מקום,
אמר לו הקב".
חייך שאני משהה מסמכת בניך שבעה דורות.
צריך להבין קצת את הדברים האלה.
מה זה הסיפור הזה שאברהם אומר במה עדה,
ובגלל זה נגזר על בניו גלות.
הרי הקב". אומר לאברהם, אני
השם אשר רציתי לך מאור כזדים,
לתת לך את הארץ הזאת לרשתה.
והיא אומר אברהם, השם
אלוהים במה עדה כי הרשנה?
במה עדה כי הרשנה?
מה אברהם שואל, איך אני יודע שזה נכון?
זה תמוה מאוד.
איך יכול להיות שנביא בשעת
נבואתו, כשהקב". אומר לו משהו,
הוא אומר לקב". במיניין שזה
נכון, סתם זה לא מסתדר לוגית.
הקב". אומר לך שזה נכון,
אבל אתה שואל איך אני יודע?
סתם לא מובן.
דבר נוסף, גם לא מובן,
ביחס לדמות של אברהם,
שהוא הרי אבי המאמינים.
אז שהוא יהיה לא ספק בבונה, גם זה לא מובן.
גם בלי קשר לנבואה.
יש פה משהו לא מובן בכלל.
אלא ברור, תודה רבה ניסין.
אלא ברור שמה שמדובר
כאן, זה לא שיש לאברהם ספק,
כי זה פשוט הסיטואציה לא מתאימה לספק.
אלא זה ביטוי של ענבה.
במה עדה כיירה שינה?
במה אני ראוי לדבר הזה?
או, מה שכנראה יותר עמוק,
אברהם שאל מדוע זה צודק.
הקב". אומר לו אתה מקבל את ארץ ישראל,
אתה וזרחה. הוא אומר ולמה?
בזכות מה?
זה הרי הקב". לא הסביר לו בזכות מה.
זה נשמע גזעני,
למה להעדיף דווקא את זרע
אברהם על פני מישהו אחר?
ברור? ואז הקב". צריך להסביר לו.
והקב". מסביר לו אגב.
מסביר לו דברים עמוקים מאוד.
כשאנחנו נלמדת בספר בראשית,
בפרשת ללכת לך, אנחנו
נבין מה התשובה של הקב".
מה הקב". הסביר לו.
אבל בסוף, זה מגיע ל...
והיום אומר אל אברהם.
דיידוע תדע כי גר יזרחה בארץ לא להם,
ועבדו ועינו אותם ארבע מאות שנה.
וגם את הגוי אשר יעבודו, דן אנוכי,
ואחריכם יצאו ברכוש גדול,
ואתה תבוא אל אבותיך בשלום,
תקבר בסבה טובה.
ודור רביעי ישובו הנה, כי
לא שלם אבון האמורי עד הנה.
ביום ההוא קראת השם את אברהם,
ורית למור לזרחה נתתי את הארץ הזאת.
אם נקבל כיבשותו, מה
שכתוב במדרש, שאברהם נהנש.
בעצם מי קיבל את ההונש?
הילדים שלו.
מה קרה לו?
ואתה תבוא אל אבותיך
בשלום, תקבר בסבה טובה.
אז הוא, נגיד בסדר, אדם
מצטער על זה שבניו יסבלו.
אבל יש הבדל בין צער עקיף לבין צער ישיר.
הצער הישיר הוא על בניו, לא עליו.
אז בכלל לא מובן כל הסיפור הזה
שהוא נהנש על זה שהוא אמר במעיידה.
ילד צריך להבין את זה אחרת.
כשאברהם אומר במעיידה כי רשענה,
זה ביטוי של ענבה או של בקשת ידיעת האמת.
אבל השאלה הזאת, כיוון
שהיא נשאלה על ידי אברהם,
עתידה להישאל גם על ידי בניו.
וכאשר הבנים ישאלו את זה,
זה יהיה באמת חוסר אמונה.
ולכן מגיע להם, מגיע להם
העונש של שיעבוד מצרים.
יוצא לפי זה, שדבר שהוא שורש
לחסרון אמונה, אצל אברהם,
הופך להיות פרץ גדול באמונה אצל בניו.
ולכן מדקדקים איתו הרבה.
כי הוא שורש כל הדורות.
כן?
אני אסביר לך משהו.
כשאברהם שואל, זה
לפני שהוא קיבל תשובה.
תבדארי.
ברגע שהתשובה
ניתנה, וברור מהי הזכות,
אף על פי כן, אני שואל,
זה כבר חוסר אמונה.
תבינים מה שאני אומר?
כלומר, יש שאלות שנשאלות
פעם ראשונה בהיסטוריה.
הלו, אני מדבר איתך.
יש שאלות שנשאלות פעם ראשונה בהיסטוריה.
כל שאלה שנשאלת הפעם
הראשונה בהיסטוריה היא לגיטימית.
ברגע שנשאלת פעם שנייה היא כפירה.
כי הרי כבר ניתנה התשובה.
תבין?
אבל השפק של חסרון אמונה,
זאת אימא שלנו סוגר את מה הוא שואל.
כן, אבל הספק היה לגיטימי.
זה לא ספק של חסרון אמונה.
זה ספק אמיתי.
הקבלו שחוקר אומר לו, אני נוצא לך את הארץ.
אברהם אומר, אני רוצה להבין למה.
כן, זה סוג של ספק אינטלקטואלי.
אבל זה לא שהוא לא מאמין לה, קדוש ברוך הוא.
אבל אם הוא קיבל את התשובה,
אז זה בעתיד, שאותו שאלה הוא אמר,
אני קיבלתי את התשובה, אני לא מספיק.
לא, אחרי שניתנה התשובה, אז יש תשובה.
יש, אבל לא יש לה תשובה.
כי היא כתובה בתורה.
אבל אם למרות שניתנה התשובה, יש עדיין שאלה,
אז היא כבר כפירה.
אותו דבר למשל מצאנו בשרה עמנו.
שרה שואלת שאלה, לכאורה כפרנית לחלוטין.
היא אומרת, מה, אני יכולה ללדת?
הקדוש ברוך הוא הבטיח.
אני יכולה ללדת? אני זקנה.
ואז הקדוש ברוך הוא אומר
לאברהם, למה היא צוחקת?
מה, אני לא יכול?
היד ה' תקצר?
היפלא מה' דבר?
למועד, השוב אליך.
עכשיו, אני לא מבין.
שרה עמנו, היא שואלת, האם
הקדוש ברוך הוא יכול לעשות ניסים?
מה התשובה?
כי באמת עוד לא היו ניסים.
זה היה הנס הראשון בהיסטוריה.
כיוון שזה היה הנס הראשון בהיסטוריה,
הייתה לה סברה בהחלט נכונה
לומר שהנס הוא בלתי אפשרי.
אבל אחרי שהיו ניסים, מי שיאמר,
כדאי שהוא לא עושה ניסים, הוא הפיקורוס.
זה הכל. פשוט מאוד.
טוב.
אה, זה כבר היינו.
בסדר.
טוב, זה לגבי הקושי הראשונה של אברהם.
דבר שני שהוא אמר על שקרת בריטים אבי מלך
בלא ציוויו של מקום.
מה זה הייתה הבריט הזאת עם אבי מלך?
אה?
הסכם שלום.
הסכם שלום. נכון, מה היה שם?
מה? באים אבי מלך ופיכול שר צבעור,
באים אל אברהם ואומרים לו,
אלוהים ממך בכל אשר אתה עושה.
ואתה, נקראת הבריט, ביני וביניך,
אם תשקור לי ולניני ולנכדי,
כחסד אשר עשיתי עמך, אתה
עשה עמדי ועם הארץ אשר גרת בה.
קודם כל, איך אבי מלך מציג את עצמו?
בתור אדוני הארץ, ואומר לאברהם,
תשמע, אני עשיתי עמך חסד,
אני סבלתי אותך פה, הסכמתי
שתהיה פה, אז בוא נעשה שלום.
עכשיו, מה אברהם היה צריך לענות לו?
זה לא שום חסד, זה הכל שרחון
נתן לי, מה אתה בכלל מתווכח?
אני עושה איתך חסד שאתה פה.
מה עושה אברהם? הוא שומע,
שאבי מלך מוכן לעשות שלום.
מה התגובה המיידית של אברהם?
והיה אומר, אברהם, הנוכי ישווה.
מסכים. קודם כל הוא מסכים.
אחר כך הוא נזכר שיש כמה סוגיות שלא סגורות,
והוכיח אברהם את אבי
מלך, על אודות הבאר,
אשר גזלו עבדי אבי מלך.
כלומר, אבי מלך הזה הוא לא אדם נקי.
אבא דו, גזלו את הבאר.
והיה אומר אבי מלך, לא
ידעתי מי עשה את הדבר הזה,
וגם אתה לא הגעת לי.
הוא עונה לפיכול. כן?
ראש המנגנון המשקל, הוא
אומר לו, גם אתה לא הגעת לי.
מה הוא עונה פיכול? וגם
הנוכי, לא ידעתי, בלתי היום.
כלומר, בקיצור, כולם רמאים שם.
מה עושה אברהם?
הוא אומר, טוב, צריך לקדם את התהליך.
והיא כך, אברהם צוד לו
בקר, והיא תן לאבי מלך.
כלומר, צריך לעשות מכווה.
נכון, הם קצת בעייתיים, אבל
נעשה מכוות, נקדם את התהליך.
ואז, בסוף, ובמכוות, אגב,
מי נותן למי את הבקר?
אברהם לאבי מלך. מה אבי מלך נותן?
שום דבר. למה?
בגלל שדעת הקהל אצלו לא תסכים
לזה שיהיו ויתורים כלפי אברהם.
לכן, זה חד-שדני.
נכון?
מה כתוב מיד אחר כך?
ויהי אחר הדברים האלה,
והאלוהים ניסה את אברהם.
אומר הרשבם, מה זה ניסה?
צייר אותו.
למה? כי חרא אפו של הקדוש ברוך הוא.
על זה שהוא נתן לאבי מלך את ארץ גרר.
וארץ גרר מארץ ישראל
היא, ונאמר לו תחיה כל נשמה.
איפה זה ארץ גרר?
מה? לא שומע.
איפה ליד מצרים?
בין רפיח לעזה.
כך כתוב מפורש בתרגום אונקלוס.
בין רפיח לעזה זה החלק שאברהם ויתר עליו.
ועל זה חרא אפו של הקדוש
ברוך הוא, שהוא נתן את החלק הזה.
ואמר לו, נתגעת בבן שנתתי לך.
אומר לך לעלות אותו לעולה,
ונראה מה יהיה קריטות ברית שלך.
תרגום לעברית.
הקדוש ברוך הוא אומר
לאברהם, תראה, נתתי לך בן.
לא סתם נתתי לך בן, בן
בשביל לרשת את הארץ.
אתה לא רוצה את הארץ?
אז תחזיר את הבן.
ברור.
מה עשה אברהם?
הלך להחזיר את הבן.
אבל למזלנו, הוא
נתן רק חלק מן הארץ.
אם הוא היה נותן את הכל,
אז היה נותן גם את הבן,
לא היינו פה כדי לדבר על זה.
כיוון שנתן רק חלק של הארץ,
אז אומנם זה סיבך אותנו,
אבל בסוף הסתדרנו עם זה.
אגב, איך הסתדרנו?
כתוב מפורש, בפרשת דברים,
והאבים היושבים בחצרים עד עזה,
כפתורים היוצאים מכפתור
ישמידו בישבות אחתם.
אומר רשי, מה זה הכפתורים,
מה זה האבים היושבים בחצרים עד עזה?
שם עומקלוס אומר, מרפיח עד עזה.
אז אומר שם רשי, האבים
הם הצאצאים של אבי מלך,
שאיתם קראת אברהם
ברית, אז אפשר היה לכבוש.
מה עשה הקב' הוא?
סידר שהכפתורים יכבשו
את האבים, ואז כבר איתם,
אם הכפתורים לא קראתנו
ברית, ואז אפשר לכבוש.
כפתורים היוצאים מכפתור,
ישמידו בישבות תחתם.
כן, בלחיצת כפתור.
אגב, שם בדיוק לפני כן דובר על עם אחר,
שגם הוא עשה עבודה, זה החורים.
החורים והכפתורים כנראה היו קשורים אחד לשני.
עכשיו צריך למצוא מה היה הקשר ביניהם.
על כל פנים, זה אומר שבאזור
הזה, שאברהם ויתר עליו,
יש איזו הפיכה.
והגורם שאיתו, אברהם
קראת ברית, הגורם הזה נעלם,
וגורם אחר תופס את השלטון,
וכלפיו אין לנו שום מחויבות,
ואז אפשר לכבוש.
מה התיקון של החלטון?
מה?
כי הוא מה התיקון של
החלטון, אבל שבו זה התלחק.
אז התיקון זה היה הקדת יצחק.
אז זה לא היה הקדה
שלמה, זה היה שלמה.
לא, לא, היה בסדר, היה בסדר.
טוב, הלאה.
אגב, המבחן, מה שאומר
כאן, הראיני משהה,
אני משהה משמחת בני חשיבה
דורות, זה באמת, החזל אומרים
שזה נתקן רק אחרי שבע
דורות, כשדוד כבש את ירושלים.
כלומר, יש קשר בין תיקון
החטא הזה, לבין כיבוש ירושלים.
טוב.
דוגמה שנייה, יעקב.
על שחרא פה ברחל, שאמרה
לו, ה' ולי בנים', מה חרא שם?
היא אמרה לו, ה' ולי
בנים', ועם עין, מתה אנוכי.
ואז מה כתוב?
ואיחר אף יעקב ברחל,
ויאמר, התחת אלוהים אנוכי,
אשר מנע ממך פריבטן.
עכשיו, השאלה, למה באמת חרא פה?
בסך הכל היא מסכנה, נכון?
אתם יודעים למה חרא פה?
מתי מצאנו שיש לה
הקב' חרון אף?
הרמב'ם כותב, במורה
נבוכים, שהמקרה היחיד,
שבו אנחנו רואים שהקב'
חורא פה, זה כשיש עבודה זרה.
מה?
כן, בכמה מקומות.
יש כמה מקומות, ויש כמה
קושות על דבר הרמב'ם האלה,
למשל, אבל לפי הרמב'ם, חרון
אף, זה רק כשיש עבודה זרה.
אז אם יעקב חרא פה,
כנראה שהוא רצה להידבג
במידותיו של הקב' הוא הבחין
שיש כאן סכנה של עבודה זרה.
מה הסכנה?
מה היא אמרה לו?
אבא לי בנים, ואם אין, מתה אנוכי.
זאת אומרת שהיא חושבת
שזה בידו לקבוע את זה.
מי בידו לקבוע שאלה בנים?
רק לקב' חורא.
לכן הוא אומר, ואיחר אף
יעקב בראחל, והוא אומר,
אתה אחת אלוהים אנוכי.
זאת אומרת, הוא מאשים אותה
בנטייה לעבודה זרה, לפי זה.
לכן, מוצדק החרון אף.
כלומר, צריך להבין
שחרון אף של יעקב,
זה לא חרון אף של סתם אדם
שיעצבני, אז מעצבנים אותו.
במקום.
אתה אחת אלוהים
אנוכי, האם אני במקומו?
זאת אומרת, אתה עושה אותי
עבודה זרה, זה מה שהוא אומר.
זאת אומרת שיש מקום לחרון אף
של יעקב, אבל מה שהיה חסר שם
זה הרגישות.
כשחזאל אומרים, וככה
עונים את המעוקות,
אמרו במדרש, זה לשונם,
אמר לו הקב' בראחל,
כך עונים את המעוקות?
חייך שבנייך עומדים לפני בן ה...
כלומר שבני לאה יעמדו
לפני בני רחל, אמנם מול יוסף.
זאת אומרת שיש פה דקדוק עם יעקב
על דברים דקים.
ולפי שנתן את דינה בטבע
כדי שלא ייקח אהיה עשיו,
אף על פי שכוונתו הייתה ודאי לטובה,
אך לפי שמנח נסן מאחיו, אמרו
במדרש, אמר לו הקב' בראחל,
הוא למס מראו חסד.
לא ביקשת להסיע למהול,
הרי היא ניסית לערל.
לא ביקשת להסיע דרך יותר,
הרי היא ניסית דרך איסור.
מה מדובר?
כשיעקב פוגש את עשיו, הוא
מציג לפניו את נשיו ואת בניו.
דינה לא מוצגת.
איפה הייתה דינה?
הורים חזל, הוא שם אותה בקופסה, בטבע.
למה הוא שם אותה בטבע?
הוא לא רצה שעשיו יסתכל עליה.
ומה אכפת לו?
כי אז הוא היה צריך לחתן אותה עם עשיו.
והוא לא רצה לעשות
את זה, לכן נהנה.
עכשיו יש לי כמה שאלות.
בין כמה היה עשיו בשלב הזה?
אני אגיד לכם, הוא היה בדיוק בגיל של יעקב.
איך אני יודע?
הם היו תאומים.
בין כמה היה יעקב בשלב הזה?
היה בין 98.
מסקנה בין כמה היה עשיו?
בת כמה הייתה דינה?
שבע, שמונה.
נגיד שמונה.
אז אומרים לך, זל, זה לא בסדר.
יש לך בחורה, בת שמונה.
סך הכול, מה ההפרש הגילים?
תשעים שנה.
מה, אתה לא יכול לעשות משהו?
אה, לא יפה.
אז מה, מה, זה לא שידוח טוב?
מה, הוא עובד עבודה זרה,
שאופך דמים, מגלה הרעיות.
אבל מה, סך הכול, זה אח שלך, לא?
עם אחים צריך להתחשב.
זה קצת, המדרשים האלה,
כשקוראים אותם בפרטי פרטים,
יש גם דברים שלא עוברים.
ברור?
ובגלל זה הוא נענש, שבסוף
נענצה על ידי שכם בן חמור.
מה קרה?
זה ברור שאין הכוונה של חזא על כיבשותו.
אלא הכוונה שיש קשר בין השושלת,
של האיסב, לבין השושלת של יעקב.
אז היה צריך שדינה תתחתן עם הנכד של האיסב,
או עם הנין של איסב.
הכוונה.
זאת אומרת, לא שהאיסב עצמו,
אבל היה צריך לעשות איזשהו קשר,
להשלמת הזהות של עם ישראל.
הרי יש ליעקב, הבינו, 12 בנים ובת.
12 בנים כדי להקים 12 שבטים.
והבת?
בשביל להקים את השבט ה-13.
איך מקימים את השבט ה-13?
בשיתוף פעולה עם גורם מבחוץ.
אז הגורם מבחוץ יכול להיות,
או הצדיק שבאומות העולם, שזה יוב.
החזאל אומרים שהיא ניסעה ליוב.
זה יכול להיות הצדיק,
או לא בדיוק הצדיק, אבל קרוב המשפחה,
הקרוב ביותר, דהיינו, האיסב,
שמביא את הכוח המדיני לתוך האומה, הפוליטי.
זה יכול להיות שזה יישאר בתוך המשפחה,
שזה שמעון אחיה, שחזאל
אומרים שהיא ניסעה לשמעון.
ואם זה לא עובד, אז מישהו
עושה את זה בעל כוח אחר.
שכם מלחמו.
יש ארבעה בעלים פוטנציאליים לדינה, לפי זה.
אז היה יותר טוב שזה ייעשה
מתוך המשפחה של האבות,
ואז היה בתיקון העולם הגמור,
על ידי שהיה שבט דינה, דינה איסב,
שהיה מוסיף את הכוח של מדעי
המדינה הפוליטיקה לתוך האומה,
ועוד שני מסך שבטים של רוחניות,
ואז הייתה לנו אומה מושלמת.
לא יצא, יצא בדרכים אחרות.
בסדר? טוב.
מה קורה פה?
טוב, אנחנו לא נספיק את הכול היום,
אז נמשיך בפעם הבאה, שלום.
נלישה בשנה הבאה.
תודה.