ניצלתם מן האיום שלי שאני
אתחיל את הספר מההתחלה עוד פעם.
טוב.
ואולם, תולדות המנהג הזה רעות מאוד.
איזה מנהג?
המנהג שהוזכר בפסקה הקודמת,
שזה שבני אדם אינם לומדים ענייני היראה,
כלומר מוסר. לא לומדים מוסר.
מה זאת אומרת אינם לומדים מוסר?
צריך להבין על מה מדובר.
בדרך כלל יש אנשים שקוראים ספרי מוסר,
אבל, אף על פי שהם קוראים
ספרי מוסר, אינם לומדים אותם.
מה ההבדל בין לקרוא לבין ללמוד?
לקרוא זה סוג של ביטול תורה.
זאת אומרת, אנשים בסוף הסדר,
אומרים, טוב, יאללה, ניקח איזה
רבע שעה מסיעת ישרים, משהו ככה,
בשביל הנשמה.
ואז קוראים כל מיני דברים,
והם מרגישים שהם למדו מוסר,
ברגע שנוצרה איזושהי פעלות כהה בנפש.
מרגישים משהו שקצת בוקר
בחזה, משהו שקצת מפרפר בלב,
אולי אפילו קצת סמרמורת,
ואומרים, זהו, למדנו מוסר.
אין שזה שום קשר ללימוד שעליו מדבר רמחאל,
כי רמחאל איננו מדבר בתחום הרגשי,
כל העבודה שרמחאל מדבר
עליה כאן, היא לימוד שכלי.
והיינו לברר בדרכי
הטיעונים, הדיון והוויכוח,
מהן המידות הרצויות
לאדם, איך קונים אותם,
ואיך צריך לנצל ממפסידיהם.
זה הכל.
ולכן ראוי מאוד שאנשים
מלמדו מלבד ספר מסיעת ישרים,
את המעדורה הראשונה
שרמחאל כתב, שנקראת סדר ויכוח.
שהייתה בכתב יד בלנינגרד, מה?
סדר.
כן.
יש מסיעת ישרים סדר
פרקים, זה מה שיש לפנינו,
זה המעדורה השנייה.
ויש מסיעת ישרים סדר ויכוח,
שזאת המעדורה הראשונה,
שהייתה בכתב יד
בלנינגרד, עד לפני כמה שנים.
לאחרונה זה פורסם מתוך
הכתב יד, במכון אופק.
ואז יש לנו שתי מעדורות של מסיעת ישרים.
מה מיוחד בסדר ויכוח?
שהמעדורה הזאת היא
דיון, בין חכם לחסיד.
החכם מקשה קושיות, והחסיד מטרצן.
זה נראה קודם במעדורה השנייה.
כן, משהו, סגנון של דיאלוגי כזה.
ודווקא בספר ההוא,
יש הדגשה ברורה של המהלכים האינטלקטואליים
שמדבר עליהם, רמחאל.
ירשה להגיד משהו?
כן.
מה?
יש דבר שמדבר על ביטול תורה.
התפעלות זה ביטול תורה, כן.
אני קורא משהו,
והרב אמר פעם שאין דבר כזה ביטול תורה יחסי.
כן.
זה לא עצם ההתפעלות, עצם
הקריאה שלי היא גם לימוד תורה.
זה לא ביטול.
לא, אז אני אדייק בדבריי.
אני אגיד כך, לכנות
התפעלות לימוד תורה,
זה סוג של ביטול תורה.
אתה עכשיו אומר, אני עכשיו מפסיק ללמוד תורה,
ואני רוצה להתפעל.
בבקשה.
אבל זה לא נקרא שלמדת,
זה נקרא שהתפעלת,
שזה גם דבר חשוב,
בדיוק כמו שארוחת בוקר זה דבר חשוב מאוד.
אף אחד לא יחשוב שארוחת בוקר היא לימוד תורה.
כשאני לומד חומש, אני מתפעל מה...
אני לא דיברתי על זה עכשיו.
אני מדבר על זה שהאדם עוסק,
אה, כן, אתה מתפעל לימוד חומש.
השאלה מה עשית,
יש בלימוד שני זמנים.
יש הזמן של ההבנה של
הנאמר, וזה לא יכול להיות רגשי.
ויש התולדה הרגשית, שגם לה צריך לתת זמן.
כמובן?
אז כשאנחנו לומדים ענייני מוסר,
אנחנו עסוקים בדבר שהוא
חוכמה, שהוא שכל, שהוא ברור.
לא איזה מין דקירה בלב, משהו כזה.
כן? שאנשים אוהבים להרגיש.
ולכן לפעמים, נגיד, יש מה
שנקרא שיחת מוסר של ראש ישיבה.
מכירים, יש מקומות כאלה?
שיחת מוסר של ראש הישיבה.
זה מלווה בכמה צעקות
ובכיות, ואולי איזה בדיחה.
וקצת מכים על הסטנדר.
בסדר, זה נחמד.
בתור קתרזיסט.
אתם יודעים מה זה קתרזיסט?
קתרזיסט זה... מה?
חוויה מזקחת.
חוויה מזקחת.
זה מה שעוברים
כשנמצאים, זה פי אריסטו,
זה מה שעוברים כשנמצאים בתיאטרון.
בתיאטרון יש איזה חוויה מזקחת.
איזו מין בליטה של הקליפות
שהצטברו בתוך הנפש.
בסדר?
אז אפשר גם להגיד
שאנשים זקוקים לחוויה תיאטרלית מהסוג הזה.
אבל לא על זה אנחנו מדברים.
אנחנו מדברים על לימוד.
וזה בדיוק מה שרמחן אומר לנו בפסקה הקודמת,
שמכיוון שאנשים חושבים
שהעניינים האלה הם מובנים מאליהם
ואין צריך להקדיש להם כל כך הרבה ברור שכלי,
אז יש פה מנהג שלא להתעסק בדברים האלה,
רק אצל האנשים חסרי השכל
מרבים בקריאת הספרים האלה.
ואז התוצאה היא שכאשר אתה רואה אדם מתחסד,
אינך יכול להימנע מלחשוב אותו לגס השכל.
לא גס רוח, גס השכל.
כן, מה אתה אומר?
זאת אומרת שמשהו לא לימוד
שכלי וניתוח שלא באופן שכלי
ועוד עוד לא נשאר לימוד?
נכון.
לימוד זה דבר שכלי.
ואולם, תולדות המנהג הזה רעות מאוד.
כלומר, זה שבני אדם אינם
מחשיבים כלל את הלימוד הזה,
כלומר, אינם חושבים שצריך להשקיע זמן,
תולדות המנהג הזה רעות
מאוד לחכמים ולבלתי חכמים.
כי גורם שמאלה ומאלה יחסר החסידות האמיתית
ויהיה יקר מאוד למצוא אותו בעולם.
כלומר, חסידות פה זה לא
במובן של מידת החסידות,
אלא כלל תורת המוסר.
זה נקרא חסידות.
כי יחסר מן החכמים.
למה? למיעוט איונם בו.
כלומר, הם היו יכולים
לאיין, אבל הם לא מאיינים.
ויחסר מן הבלתי חכמים למיעוט השגתם אותו.
כלומר, הם לומדים, אבל הם
לא מבינים מה שהם לומדים.
זה שאף אחד לא יודע מהי חסידות.
החכמים לא חושבים שזה ביטול תורה בכלל.
למה הם לא לומדים את זה?
בשביל הסיבות שהזכרנו גם בשיעור
הקודם וגם חזרנו עליהם בשיעור הזה.
שהם חושבים שהדברים האלה
מובנים אליהם ולכן אינם דורשים איון.
כלומר, אם תשאל את החכמים
האם זה חשוב אהבה, ענבה, שמחה,
הם יגידים, ודאי שזה חשוב מאוד.
ואם תשאל אותם, זה למה אתם לא לומדים את זה?
כי יגידו, זה פשוט. זה מובן מאליו.
הם חושבים שההבנה הראשונה שיש
להם בנפש לדבר הזה היא כבר מספקת.
וזה לא נכון.
עכשיו, איך אנחנו יודעים שזה לא נכון?
אני אסביר למה בהמשך.
מה? מה?
מה שהוא אומר זה שכדי לדעת
מהן המידות הטובות, צריך לימוד.
זה מה שהוא אמר.
אז המידות הטבעיות ללא
לימוד, הוא לא אמר שהן רעות.
הוא אמר שהן בוסריות, קטנות, חסרות.
בסדר?
עד שידמו רוב בני האדם שהחסידות תלוי
באמירת מזמורים הרבה, ווידויים ארוכים מאוד,
צומות קשים ותבילות כרח ושלג.
כלומר, אתה אומר, וואי, איזה
צדיק זה, תראי כמה הוא צם.
איזה צדיק זה, תראי כמה הוא מתבלל.
זה הכל שטויות.
עכשיו, יש פה בעיה.
מי דיבר על הוידויים הארוכים
והתבילות שלג וכו', מי דיבר על זה?
הריזל, רבנו יצחק לוריה האשכנזי.
לא סתם, גדול המקובלים, הוא
זה שכותב את הדברים האלה.
יעלה על דעתכם שרמחל חולק על זה?
ודאי שלא.
אלא מה, רמחל חושב שלא
זאת ההגדרה של החסידות.
אלא תבילות כרח ושלג
ווידויים וכו', זה מדרכי הכפרה.
שאדם יש לו אבונות, צריך לחפר על האבונות.
אבל לא זה נקרא מידה טובה בנפש.
ואם אדם אין לו אבונות, אז הוא
לא צריך לעשות תבילות כרח ושלג.
זאת אומרת שפה אנחנו מדברים על משהו
שהוא קודם לכל התיקונים האלה שהריזל הזכיר.
אז זה מה שצריך לברר כאן.
כולם דברים אשר אין השכל
נח בהם ואין הדעת שוקטה.
והחסידות האמיתית, הנרצה
והנחמד, רחוק מציור שכלנו.
זה דבר שקשה לנו להבין מהו.
כי זה דבר פשוט.
מילתא דלה רמיה עלה דה נאש לבדעתה.
פשוט מאוד.
עכשיו, נשאלת השאלה, אז אם זה ככה.
יש לי שאלה על הקב". למה הוא ברא
אותנו בלתי מבינים את הערך של הלימוד הזה?
זו השאלה ש... ואולי כאן מהדברים.
אז אומר כאן הרמחן, ואף על פי
שכבר קבועים בלב כל האדם הישר,
התחלותיו ויסודותיו, זה מה שאתה שאלת.
האם הידיעות הראשוניות שיש לאדם, יש להן ערך?
אם תשאל כל האדם פשוט,
האם אתה יודע מה זה אהבה?
או אם אתה יודע מה זה ענבה?
או שמחה? או זריזות? או תהרה?
כל אדם יגיד שהוא יודע.
הידיעה הזאת היא חסרת משמעות או לא?
היא לא חסרת משמעות.
יש לה משמעות. יש לה ערך.
יש לה ערך, קטן, אבל יש לה ערך.
מה זאת אומרת?
שיש בתוך נפש האדם ידיעה ראשונית.
אבל הידיעה הראשונית הזאת היא בעצמה
סותמת את הדרך להבנה מעמיקה יותר.
המושג הבוסרי של ה...
כן, המושג הבוסרי, הוא ממלא כבר תפקיד בנפש,
ולכן הוא סותם את דרכי
החשיבה אל מעבר למושג הבוסרי.
כי אני חושב שאני כבר יודע על מה אני מדבר.
למשל, לעומת זה, במשל, בחוכמות אחרות,
אדם לא יכול להעלות על דעתו
שהוא הבין אם הוא לא הבין.
למשל, אם אדם לא יודע מה זה שורש ארבע,
אז הוא לא יכול להעלות על
הדעת שהוא יודע מה זה שורש ארבע.
הוא לא יודע.
עד שלא יסבירו לו.
לעומת זה, בתורת
המוסר, יש אכן סיכון כזה
שהאדם יחשוב שהוא כבר
יודע ידיעה שלמה את הנושא,
למרות שהידיעה שלו היא רק ידיעה התחלתית.
כי גם לידיעה התחלתית יש ערך.
אף על פי שהיא מוטעת.
גלד, מה אתה רוצה?
לא שמענו שמשה רבנו למד מסילת ישרים,
הייתה לו הנווה טבעית.
אתה אומר, לא שמענו
שמשה רבנו למד מסילת ישרים.
אני אגלה לך סוד.
משה רבנו לא למד שולחן ארוך.
משה רבנו גם לא למד זוהר.
משה רבנו גם לא למד תנח.
אפילו חומש הוא לא למד.
אז מידותיו הטובות לא היו טבעיות?
אז אתה שואל, האם המידות
הטובות של משה רבנו היו טבעיות?
התשובה היא, למה שהיא תהיינה טבעיות?
הוא לא למד מסילת ישרים.
הוא לא למד מסילת ישרים.
זאת אומרת, אתה אומר
ככה, שעד לפני 250 שנה,
לא היה אדם מוסרי בעולם,
כיוון שספר מסילת ישרים לא נכתב.
אז זה היה משהו אחר.
אז היו דברים אחרים. יפה.
אתה יודע, שנפני שהיה ספר מסילת ישרים,
היה ספר חובות על לבות.
ולפני חובות על לבות, היה ספר מסכת אבות.
ולפני מסכת אבות, היה ספר משלה.
זאת אומרת, שבמשך כל הדורות,
נתנו ביטוי, אפילו לפעמים
כתוב, לתורות מוסר.
דבר הוא אמיתי, גם אם הוא לא נכתב.
אז למה נכתב?
כשהפסיקו להבין, אז כתבו.
כלומר, זה שיש לנו היום יותר ספרים,
זה לא בגלל שאנחנו יותר חכמים
מן הקדמונים.
אלא בגלל שאנחנו פחות חכמים
מן הקדמונים, לכן יש לנו ספרים.
בסדר? מה אתה אומר?
יש כועס חכמנו מפורש שאומר
שמשה רבנו בתור תינוק לא בחר.
אתה אומר, יש כועס חכמנו מפורש
שאומר שמשה רבנו בתור תינוק
לא בחר.
אז מה זה מוכיח?
שהמידות שלו היו
טבעיות, המידות הטובות.
אז זה אומר שהוא אף פעם לא עבד על עצמו?
שהוא מעולם לא בא בהתמודדות עם עצמו?
לא נראה לי.
בוודאי שהוא עבד על עצמו,
ידידיה אומר לך שהוא עבד על עצמו.
ידידיה מפורש?
ידידיה מפורש נגד כועס חכמנו מפורש.
אולי בהשוואה לשמשו שהוא כמו שמונזיר מבטן
ויש לו תכונה אלוקית מבטן
לאנשים מסוימים, יש
תכונה אלוקית למוסד.
אני אומר ככה, לכל
אדם יש תכונות בסיסיות,
גם אפילו תכונות אלוהיות.
אבל לכל מה שנוגע לטוב או רע,
יש לנו עיקרון שיש בחירה חופשית.
זאת אומרת, אין אדם
בעולם, אפילו לא משה רבנו,
שאיננו יכול, אם הוא ירצה, לבחור ברע.
ולכן ההכרעה אצלו, שהוא
יבחר בטוב, איננה אוטומטית.
זאת הכרעה, זה דיון.
יכול שהדיון קצר, יכול
שהיה חלקיק שנייה,
אבל היה דיון אצלו.
וגם אם היית שואל את משה רבנו,
מדוע כבודו חושב שדבר זהו טוב ודבר זהו רע?
משה היה מביא לך טיעונים,
למה זה טוב ולמה זה רע.
בסדר?
ואז הטיעונים צריך לברר מה הם.
אז זה מה שאומר לנו כאן, רמחן.
רעה.
כי אין דברי החסידות וענייניה היראה והאהבה
וטהרת הלב דברים מוטבעים באדם
עד שלא יצטרכו אמצעים לקנותם,
אלא ימצאו אותם ביני האדם בעצמם
כמו שימצאו כל תנועותם הטבעיות
כשנווה, הקיצה, הרע והסובה
וכל שאר התנועות החקוקות בטבעינו.
כלומר, המידעות זה לא
דומה, למשל, לקשרון האכילה.
אין אדם בעולם שעבר קורס לאכילה
או קורס לנשימה
או קורס למנוחה.
בוא נלמד אותך, כשאתה עייף צריך לנוח.
בוא נסביר לך מה זה לנוח.
אין דבר כזה.
אין שום בעל חיים כזה.
וגם אין שום אדם כזה שזקוק
שיסבירו לו מהן התנועות הטבעיות.
מה שאין כאן, בנייני
המידעות, שכן צריך.
זה קצת מוזר. למה?
ההוכחה נגעת, אתה מודע, את
לא תנורת בו על ידי התנועות.
נכון. אז אני שואל
עכשיו, שאלה חדשה.
מדוע, כשמדובר במידעות,
והמידעות זה בכל זאת
שלימות הנפש של
האדם, למה פה, הקב".
לא סידר שאנחנו נדע בעצמנו?
למה צריך ספר ללמוד את זה?
זה כל יסוד הפיקולוגי.
לא, זו השאלה שהוא שואל.
עכשיו, השאלה לא הופנתה אליך,
וגם לא אל אף אחד מהתלמידים.
זה סגנון התבטאות של מי שמעביר שיעור,
שלפעמים הוא שואל שאלה
כי הוא מעוניין בעצמו לענות עליה.
זה דידקטיקה.
לכן, אל תענה לי, בבקשה.
שאלה רטורית.
שאלה רטורית, אפשר להגיד.
זה מדרכי העברת שיעור.
ובכן, נשאת השאלה
אם כן, מדוע הקב".
הוא לא ברר אותה.
לפעמים גם אני חוזר על השאלה,
בגלל שאני רוצה שהדבר ייקלט,
למרות שאתה אולי כבר קלטה בפעם הראשונה.
תביאי לי?
בסדר.
איך לדבר את זה?
כן.
עכשיו, בואו נראה.
אז אם כן, הוא אומר,
אלא ודאי שצריכים הם
לאמצעים מול תחבולות לקנות אותם.
עכשיו אני רוצה להגיד לכם את התשובה,
כי התשובה היא לא כתובה מפורש.
היא משתמעה.
יש דברים בנו שמקורם
בנפש, הטבעית,
ויש דברים בנו שמקורם בנשמה.
אז אמנם, מה שהנשמה, מה
שהוא טבע הנשמה, אפשר לומר,
הוא טבע ראשוני, מצד
האמת, אבל מבחינה קיומית,
זה טבע שני.
כלומר, אני לא נולד
עם הנטיות המודעות
של הנשמה שלי.
למשל, הנשמה שלי,
איך אומר הרב קוק?
היא רוצה מאוד, היא כל הזמן
מתפללת, והיא כל הזמן רוצה
שהתפילה שלה
תתגלה גם בכל אוצרות הרוח והנפש.
אז הכיף הגדול ביותר של האדם
זה להתפלל, נכון?
ככה זה יוצא לפי זה.
יש רק בעיה אחת, שיש לי
חבר, לא אני, אבל חבר שלי,
שסיפר לי, שקשה לו
לקום בבוקר לתפילה.
זה קצת מוזר.
הרי הנשמה רוצה להתפלל.
ואני ראיתי אצל החבר
שלי, לא אני, אצל החבר שלי,
שהוא דווקא מאוד רוצה להישאר במיטה.
איך הוא הולך נגד הנשמה שלו?
תשובה, האדם לא נולד עם המודעות
על נשמה שלו.
האדם נולד עם המודעות לנפש.
והנפש הטבעית, נטיות הפוכות
מאלו של הנשמה.
ואני לא מעוניין לקום בבוקר,
דווקא הם מאוד טוב לי בתוך המיטה.
אבל מה?
הנשמה שלי כל הזמן
דוחקת ודופקת
בדלתות ליבית, ורוצה לפתוח את זה.
אז זה מה שאומר כאן
הרמחל, אלא ודאי שצריכים
להמצאים מול תחבולות לקנות אותם.
אתה מוכן להסביר
מה בין הנפש לבין הנשמה.
מה ההבדל בין הנפש לנשמה?
הנפש זה החלק הטבעי שבי,
שאומר את המילה הפשוטה
אני.
בסדר?
זה הנפש.
זה החלק הטבעי.
לעומת זה הנשמה,
היא החלק האלהי שלי.
זאת הזהות האלוהית שלי.
ואני לא מודע
לנשמה שלי.
לא באופן ראשוני על כל פנים.
בסדר?
הנשמה אומרת מודה, והנפש אני.
אפשר להגיד, יפה מאוד.
אני מקבל את החידוש.
הנשמה אומרת מודה, והנפש אומרת אני.
בסדר?
אלו.
אז אלא ודאי שצריכים להמצאים מול תחבולות
לקנות אותם, ולא ייבצרו,
גם כן מפסידים להם
אחרי הרחיקום מן האדם.
כלומר, באותה המידה שיש
דברים שיגרמו לך
לקנות את המידות, הם
יגרמו לך להפסיד את המידות.
ולא יחסרו דרכים
להרחיק מפסידיהם.
אז אם כן, יש לנו פה
ארבע דברים לברר.
עצם המידה, מה היא? הגדרה.
איך קונים אותה?
איך מפסידים אותה?
איך נמנעים ממה שמפסיד?
יוצא שכל מידה ומידה שאני לומד
צריך לעשות את ארבעת העבודות האלה.
ארבעת הבירורים האלה.
בסדר?
למשל, בהתחלה זה מאוד ברור.
יש לו פרק א', בפרק ב', זה נקרא
בבעור מידת הזהירות.
ג' בחלקי הזהירות.
ד' דרך קניית הזהירות.
פרק ה'
בבעור מפסידי הזהירות.
והרחקה מהם.
ברור?
על כל מידה ומידה יש לנו כאן
כמה שלבים של בירור.
ועכשיו יש פה כמה שאלות
באינטרנט.
שלום לרב.
איך הנפש שביא להעמיק ללמוד
נח דווקא
יותר מאשר מוסר או נביאים?
נחשב לי
כלימוד. הלימוד דרך מכון מ.
טוב, נענה כך.
נראה לי שהדברים לא לגמרי ברורים בניסוח.
נטיית נפש
איננה לימוד.
ואתה שואל, אם הנטייה שלך
נחשבת ללימוד? לא. נטייה זה לא לימוד.
אלא מה?
אולי מתכוון לשאול
האם זה שאתה לומד נח?
זה לימוד. התשובה היא, זה כן.
נח זה לימוד.
אני לא מבין למה נח דווקא זה יותר
מאשר מוסר או נביאים.
כי הנון של נח זה נביאים.
אז אני לא מבין איך אפשר ללמוד
נח יותר מנביאים. כי הרי נביאים
זה נח.
אבל אחרי כל הבירור הזה
נראה לי שפשוט אתה שואל האם ללמוד נח
זה לימוד תורה? התשובה היא כן.
טוב. שלום הרב.
האם האדם, האם אדם שצריך לעבוד על מידותיו
מבחינת
ממש לימוד מתוך הספר
האם ילמד תנח
ואז יראה איך נהגו אבותיו
או שיבטח בלימוד
של מסילת ישרים?
זאת שאלה יפה מאוד.
כלומר, האם
אנחנו סקורקים לספר הזה?
אבל לא, יש מלא ספרים
בתנח
שמסבירים לנו כיצד צריך להתנהג.
אז זה, הרמחל בעצמו שואל
את השאלה הזאת בסוף ההקדמה.
אני מציע שנגיע לסוף ההקדמה ונמצא תשובה.
השאלה היא כללית.
מה תועלת ממסילת ישרים למי שחסר בו עמידות?
האם זה בא לשכנע את המשוכנעים?
איך נגרום למי שחסר שיבוא ללמוד?
האם רמחל מתמודד עם הבעיה הזו?
תשובה, רמחל לא מתמודד עם הבעיה הזאת.
כי רמחל כתב את הספר למי שמוכן לפתוח אותו.
כלומר, רמחל לא אמר לנו מה לעשות
כדי לגרום למישהו לפתוח את הספר.
הוא לא כתב.
הנשמה לא אומרת אני, הרי היא
העצמיות האמיתית פנימית שלי.
תשובה, מעט מאוד אנשים זוכים בכך
שכשהם אומרים אני, הם מתכוונים לנשמה שלהם.
אצל משה רבנו למשל זה היה.
בנפש החיים הוא מסביר את זה.
שאצל משה רבנו, כשהוא אמר
אני, זאת הייתה הנשמה ולא הנפש.
אבל אצל כמעט כולנו, הנפש היא
תופסת את המקום הגדול ביותר,
המרחב, המרביל של אני.
איזה קצת הכללה לגבי משה
רבנו, זה מה שאומרו כתוב,
ומה הוא בוחש, ואתה שכינה אימו.
אבל משה רבנו, ונספרים על עוד הרבה צדיקים,
שכבר הוא היה בנותם, הם היו בדרגה
גבוהה, לא כמו שהוא אומר חוש, וזה לא טבעי.
אתה אומר ככה, בכל זאת לגבי משה רבנו,
מצאנו שהייתה הערה אלוהית כבר מלידה,
שהרי ראה אתה שכינה אימו.
כתוב על ביטייה בת פרעור, שכשהיא
פתחה את הטבע, היא ראה אתה שכינה אימו.
נכון? וגם, ואתה ראה אותו
כתבו, שנתמלה הבית כולו אורם,
ולא עוד אלא שהוא לא רצה לנוק מן הנוכריה.
נו אז אתה רואה שיש לו נטיות טבעיות.
מספרים איזה גדול בן תורה
שלפני שהוא ינק הוא גדל.
זה אני לא יודע.
אבל בוא נסביר לך משהו.
כל הדברים האלה הופיעו
אצל משה דווקא בשעת תינוקותו.
בסדר, בשעה שמשה הוא תינוק, אז אין פה
שום עקבות של הבחירה המודעת, השכלית וכו'.
ואז יש כל היערות האלה.
אחר כך שהוא גדל, נהיה נער, איפה
הייתה שכינה אימו? ראו או לא ראו?
הוא רק הייתה מצגי בשבע ויאב.
רגע, ראו את זה או לא?
לא ראו.
לא כתוב.
לא ראו.
מה שכתוב היה.
נכון? מה שאני אקרא יותר מזה, ישלב שבועית
התחילה ההתלבטות אצל משה. אתה יודע מתי?
יש מדרש כזה, שכאשר הוא
ישב על הברכיים של פרעה,
כמה מדרש הזה היה?
מה?
איזה יפה שאני מצליח לדבר על זה?
איך זוכר?
יש מדרש כזה, שכשהוא ישב על הברכיים
של פרעה, הוא הפיל את הקטר של פרעה.
פרעה נבהל, אמרו לו החרטומים וכל
החבר'ה, הוא רוצה לקחת את מלאכותך.
פרעה אמר, בכל זאת, אולי זה סתם
תינוק, מה אתם עושים מזה בעיות?
אמרו, טוב, נעשה לו ניסיון.
ניתן לפניו שתי קערות.
קערה אחת מלאה בתכשיט
הזהב, קערה אחת מלאה בגיחלים.
אם הוא ייקח את הזהב,
סימן שהוא רוצה את מלאכותך.
זה המתוחקן מאוד מצד החרטומים,
כי ברור שילד לא רוצה את
הגיחלים, הוא רוצה את הזהב, זה נוצץ.
הביאו לפני הילד הזה את שתי הקערות,
המדרש אומר שהוא רצה לקחת את הזהב.
רצה לקחת את הזהב.
בא גבריאל ואיתה את ידו.
ואז הוא לקח גחלת.
בסדר?
שם בפה ומזה גמגם.
שנישת השאלה, מה זה הסיפור הזה רצה את הזהב?
זה לא נעים לספר את זה, שהוא רצה את הזהב.
סימן שהתחילה ההתלבטות.
זאת אומרת, לפני כן, כל זמן
שהבחירה איננה כל כך מודעה,
אז יש עקרנה של העצמיות של
משה רבנו, אחר כך יש מאבקים.
במאבקים האלה, ברוך השם, הוא ניצח.
אבל אי אפשר להגיד שלא היו לו מאבקים.
יאין הכבודו במאמר שלי על
הנושא הזה, שנקרא, וישלח מלאך.
בחוברת געל ישראל.
וזה, יכול להיות שיש בספרייה,
אני חושב שבאתר שלי יש.
כן.
אז אתה יכול לקרוא את זה.
כן, בבקשה.
תודה רבה.
כמעט נכנסתי, לא חשב,
הגעתי לדו-שאר בנקוד משה רב,
ואני צריך לתנס את הדור קטן של משה.
אז איפה הוא למד בעצם,
איך הוא הגיע למה שהגיע, הוא גדל בבית פרוף.
איך משה הגיע למה שהגיע?
זה נושא גדול מאוד.
הוא למד משלושה מקורות, לפחות.
אחד מהמצרים, אחד מאבא שלו, אחד מיתרו.
כמו השנים האחרונות, מתי הוא היה עם אבא שלו?
לפני המקרא, אולי עם אבא שלו בכלל.
רגע, השיעור עכשיו זה לא על משה רבינו.
אם אתם רוצים שיעור על משה רבינו,
אני יכול לתת, אבל זה לא הזמן עכשיו.
עכשיו יש פה שאלה נוספת.
הרב, שאלה כללית. לימוד תורה.
הרי בכל דור הייתה הגדרה שונה למילת תורה,
ובכל דור הולכים ונוספים ספרים שלא היו קודם.
אז מהו לימוד תורה? תודה.
מה?
גאה לישראל.
וישלח מלאכה.
אז מה אתם רואים על השאלה הזאת?
השואל שואל מה זה לימוד תורה בכלל.
מה?
אתם אומרים שזאת שאלה לגיטימית. למה?
כי אני עומד להגיד שאני
לא ענה על השאלה הזאת.
אז תסביר לי למה היא לגיטימית.
לא, אני שואל, אתם יודעים
מתי שאלה היא לגיטימית?
כשהיא קשורה לשיעור.
השאלה הזאת, עם כל חשיבותה, היא לא
קשורה לשיעור, לכן היא לא תזכה להתייחסות.
עם כל הכבוד. טוב.
עד הפרישות זה מה שכל אדם חייב,
ואדם שקורא שיש עוד מדרגות אחרי
הפרישות זה מאוד רחוק ממנו מייאש אותו.
מה אפשר לעשות כדי לא להתייאש מזה?
בנוסף, איך אפשר שהמדרגות
הגבוהות יאירו גם במדרגות הנמוכות?
א', אין ייאוש בעולם.
כלל ב', כדי להבין על מה מדובר, אנחנו
צריכים קודם כל לקרוא את ההקדמה.
אחרי שנסיים את לימוד ההקדמה,
כמעט כל השאלות שנשאלות פה,
אני חושב שתפטרנו מעצמנו.
טוב.
אז בואו נמשיך בדברי רמחן.
אם כן, איפה?
איך לא יצטרך להוציא זמן על העיון הזה,
לדעת מידת הדברים ולדעת
הדרך ניקנותם ולקיימה?
והאם תבוא החוכמה הזאת
בלב האדם, אם לא יבקשנה?
וכיוון, כן?
לפני שאעריך על השאלות,
אתה אמר שיש ארבעה שאלות.
אמרתי שיש ארבעה נושאים
שצריך לדבר עליהם גם בכל מידה.
הגדרת המידה, איך קונים אותה, מה
מפסיד אותה, איך מתרחקים מהמפסיד.
המנחל ייחס גם, ארבע פרקים, בכל מידה.
לא אמרתי שהוא ייחס ארבע פרקים, אבל
הפרקים מסודרים באופן גזר, פחות או יותר.
לא מגיל השאלות.
לא, לא מגיל בדיוק.
כבוד הרב, נדמה שיש אמרה
בהקשר של שיפור מידותיו של כל אדם.
שכל אחד יכול להיות כמו משה.
הרי משה רבנו נולד עם מידותיו.
האמרה שכל אחד יכול להיות כמו
משה, מקורה ברמב״ם בלכות תשובה.
וזאת אמרה שבהחלט חולקת על
ההנחה שמשה נולד עם מידותיו.
בסדר? מה אני יכול לעשות?
רמב״ם מפורש.
וגם לרמב״ם קראו משה.
משה עד משה לא קוראים משה.
טוב.
וכיוון שכבר התעמד אצל כל חכם צורך
תמימות העבודה וחובה תארתה וניקיונה,
שזולת אלה איננה נרצית ודאי
כלל, אלא נמאסת ומתואבת,
כי כל לבבות דורש ה'
וכל יצר מחשבות הוא מבין.
כלומר, אתה תקיים כל המצוות
שבתורה, אבל במידות רעות.
אז מה זה יועיל?
מה נענה ביום תוכך? אם התרשלנו מן
העיון הזה והנחנו דבר שהוא כל כך מוטל עלינו,
שהוא ייקר מה שמלואינו, הוא שואל מהי מנו.
שימו לב שכאן, הטיעון כאן
בעד הלימוד הוא טיעון נמוך.
מה תעסק כשאתה תעמוד ביום תוכך, אה?
אלא יש ברמחל, במשרד תשערים,
יש פסקאות שמכוונות לחכמים,
ויש פסקאות שמכוונות להמון.
הפסקה הקודמת מכוונת לחכמים,
והפסקה הזאת, המילים האלה לפחות, להמון.
יש לך חובה, אז מה תעסק כשידונו אותך, אה?
זה צורך פידגוגי, כלומר,
רמחל הוא מדבר לכל הרמות.
הייתכן, מה?
אם זה בלי הפרדה, זה לא
עוצר איזשהו קונפליקט ל...
לא, יש פה הפרדה.
הנה, אתה רואה שהוא התחיל עם הטיעון
הראשון, אחר כך הביא את הטיעון השני.
מה אתה?
שמעתי שהסיבה שהוא כתב
ככה, היא על שהייתה לב ביקורת,
בקהילה שבה הוא השתכן בגרמניה,
על זה שהוא כותב את ספרי קבלה, ויותר מדי...
מה זה קשור לנושא?
זה שהוא כותב בשפה גם להמון, כדי ש...
לא, זה לא קשור לנושא.
הייתכן... כן.
הייתכן שיגע ויעמול שכלנו
בחקירות אשר לא נתחייבנו בה.
ופלפולים אשר לא היו אצלנו שום פרימייהם.
ודינים אשר אינם שייכים לנו.
ומה שחייבים לנו למורנו חובה רבה,
נעזרו להרגל ונניחו למצוות אנשים ולומדה.
למשל, כשלומדים גמרא, לומדים כל
מיני סיטואציות רחוקות מאוד מן המס.
למשל, מה יעשה אדם שבאמצע קרבת הקורבן שלו
בין קבלת הדם לזריקת הדם על גבי המזבח
בבוהן השמאלית שלו נגעה לטעה מתה?
שאז הוא נטמע בשרץ.
אז מה הוא יעשה עכשיו עם הדם?
בעיה, הוא טעמה, איך הוא יכול לזרוק?
מה עם הקורבן?
האם הוא צריך להגיע עכשיו באמא אחרת?
או שמענו, אמר, שיצא משחיתה או
קבלת הדם זה כבר עשה את הריצוי.
או כל הזמן שלא הייתה
זריקת דמים, זה לא מועיל.
ועכשיו, מה הוא יעשה עם הכלי?
הוא צריך לצאת מהמקדש, כי הרי הוא טעמה.
האם הוא ירוץ עם הדם החוצה?
או שיניח את הדם על הרצפה?
כי הרי אם הוא יצא עם הדם החוצה,
אז הוא יוצא מן הקודשים לחוץ.
שזה קשה לעצמו חמור מאוד.
מצד שני, אם הוא יוצא מן
הרצפה, זה כאילו זריקה, האם
הזריקה הזאת לא תהיה
אסורה, כי נעשתה זריקה בטומה?
שאלה טובה.
שייבת טובה לזה מאמר שלם.
אם זה מספיק, אז שלא נכנס שהרצפה נכנס?
אני לא אמרתי שזאת לא שאלה
חשובה, רק היא שאלה שסביר מאוד,
שכמעט אף אחד פה לא ייתקל בהלכה למעשה.
כן, מה אתה אומר?
בבקשה.
קודם, האם התבילות האלה, הספרנות
של צומות ארוכים, תבילות קרח ושלג,
התפקיד שלהם רק כפרה, או שיש
להם גם איזה קצת משהו רעלת?
אתה צודק, אתה צודק.
קצת להכברה, או שזה רק כפרה?
אתה שואל ככה, האם כל
הדברים שלמדנו פה על תבילות
קרח ושלג זה רק כפרה, או
שיש לזה גם תפקיד של זיקוך?
יכול להיות גם תפקיד...
כאילו של העלת אלימות.
יש גם תפקיד כזה, אבל הוא לא העיקר.
כן.
אז מה שאומר כאן, אני חוזר פה לדברים,
הייתכן שיגע ויעמול שכלנו בחקירות
אשר לא התחייבנו בהם, בפלפולים
אשר לא יצא לנו שום ברימהם,
ודינים אשר אינם שייכים לנו.
ומה שחייבים לנו לבורענו חובה רבה,
נעזרו להרגל ונניחו למצוות אנשים מלומדה.
אגב, טענה זאת הובאה גם
בהתחלת ספר חובות הלבבות
לרבינו, בחיה, ברבי יוסף,
הדיין, אבן פקודה, נשאר הגוסר.
כן?
אני בוחר מסכת גמראי ללמוד, זה כדי ללמוד
משהו שאני מרגיש שהוא מסכת פרקטי לחיים?
לא. אני חוזר על שאלתך.
אם אני צריך לבחור איזו מסכת ללמוד,
האם אני צריך לחפש משהו יותר פרקטי לחיים?
תשובה? לא.
כי כשאתה לומד גמרא, אתה לא לומד הלכה.
וגם כשאתה לומד הלכה,
אתה לא לומד הלכה למעשה.
וכשאתה לומד הלכה למעשה,
אתה עוד לא יודע בדיוק מה לעשות.
זאת אומרת שלומדים גמרא כדי להכיר
את החוכמה הכוללת של כל התורה כולה.
מתוך כך אתה גם מגיע למעשה.
מה שאומר כאן רמחאל, רמחאל איננו מתנגד
לא לגמרא ולא ללימוד הלכה וגם לא לפלפולים.
הוא אומר, אבל אם אתה עוסק בכל אלה, בוודאי
שמה שיש לך חובה רבה, אתה צריך להקדים.
זה מה שהוא אומר.
כלומר, לא ייתכן שתעסוק בפלפולים
רחוקים, והוא הדבר שהוא מיידי לא תעסוק.
זה מה שהוא אומר.
נכון, יש פלפולים שלא יצא לנו שום פרי מהם.
ואף על פי כן מותר לעסוק
בפלפולים שלא יצא לנו שום פרי מהם.
מותר.
רק שזה לא העיקר.
בסדר.
יכול להיות שפה גם התקפה מסוימת
נגד סוג מסוים של פלפולים בכלל.
בסדר.
כן.
כן.
כן.
ומה שחיים ענוי לבורנו חובה רבה.
אתה יודע, יש בפני יהושע, אחד
מספרי הפלפול החשובים דווקא,
יש בהקדמה, אני חושב, יש
דיון מה זה מילתא דבדיחותא.
אז הוא אומר, מילתא דבדיחותא זה
פלפול, זה פלפול שאינו להמיטה של תורה.
הוא אומר, מילתא דבדיחותא זה
פלפול שאינו להמיטה של תורה.
אז זה יוצא לפי זה שיש לך
ספרים עם הרבה מילתא דבדיחותא.
כן.
כרכים שלמים.
טוב.
אם לא נסתכלנו ולא עיינו מהי
היראה האמיתית ומה ענפיה,
איך נקנה אותה?
ואיך נמלט מן ההבל העולמי המשכח אותה מלבנו?
הלוא תשכח ותלך, אף על פי שידנו חובתה.
האהבה, כמוכן, אם לא
נשתדל לקבוע אותה בלבבנו,
בכוח כל האמצעים המגיעים
אותה לזה, איך נמצאיה בנו?
מאין יבוא הדבקות וההתלהטות
בנפשותנו, אם הוא יתברח מן תורתו,
אם לא נשאל גדולתו ורוממותו
אשר יולידו בלבנו הדבקות הזה.
ואיך תתהר מחשבתנו, אם לא נשתדל לנק
אותה מן המומים שמתלבה הטבע הגופני.
ועמידות כולם, שימו לב פה
לרשימה, יראה, אהבה, דבקות, תהרה.
זה לא מקרי. הרשימה הזאת היא לא מקרית.
בהמשך אנחנו נבין למה הוא
הולך דווקא לפי הסדר הזה.
ועמידות כולם, הצריכות כל כך
תיקון ואישרה, מי יישרם ומי יתקנם,
אם לא נשים לב עליהם
ולא נדגדג בדבר דקדוק גדול.
הלא, אם היינו על הדבר העיון
האמיתי, היינו מוצאים אותו על אמיתו,
ומתאיבים לעצמנו ומלמדים
אותו לאחרים ומתאיבים להם גם כן.
הוא מה שאמר שלמה. כל מה שהוא
אמר עד עכשיו מסתכם בדברי שלמה המלך.
אם תבקשי נחק כסף וחם
מתמונים, תחפשי נחק כסף,
אז תבין יראת השם.
זאת אומרת שצריך פה הרבה הרבה מאמצים.
האדם עושה מאמצים כדי למצוא כסף ומתמונים.
אין לו אומר אז תבין פילוסופיה,
אז תבין תכונה. מה זה תכונה?
אסטרונומיה.
אז תבין רפואה, אז תבין
דינים, אז תבין הלכות.
שימו לב שהוא שם את הכל ביחד פה.
את הקודש? מה?
לא, הוא שם ביחד ענייני חולין וענייני קודש.
על זה, כל זה לא נאמר, אז תבין.
אלא אז תבין יראת השם. הרי שלהבין היראה,
צריך לבקש אותה ככסף ולחפשת כמה תמונים.
הדי איפה במה שמלומד לנו מאבותינו
ובמה שמפורסם אצל כל בן דת דרך כלל,
הוא הנמצא הזמן לכל שאר חלקי
העיון ולעיון הזה לא יהיה זמן?
למה לא יקבע אדם לעצמו
איתים לפחות להסתכלות על זה?
אם הוכחו בשביל לצמנו לפנות
על עיונים ועל עסקים אחרים.
והנה כתוב אומר, הן. יראת השם היא חוכמה.
ואמרו אבותינו זכרונם לברכה, הן אחת.
מה פירוש הן אחת? ביוונית, כן, חז'ל אמר.
מלשון יוונית, הן זה אחת.
הנה, כן? או באנגלית, one.
הן דומה. או בצרפתית, un.
באיטלקית, uno. כן? הן.
זאת אומרת, הן יראת השם היא חוכמה.
הרי שהיראה היא חוכמה, והיא לבדה
חוכמה, ובדאי שנקרא חוכמה מה שאין בו עיון.
טוב, יש פה שאלה ששואל
הרב קוק על הדברים האלה,
איך זה יכול להיות שאתה
אומר שרק היראה צריכה עיון?
הרי אנחנו יודעים שללמוד מדעים
או הלכות, אתה צריך עיון גם כן.
אם אני לא אתאמץ, אני לא
אבין שום דבר במתמטיקה.
אם אני לא אתאמץ, אני לא
אבין שום דבר בהלכה או בגמרה.
אז למה אתה אומר שהדברים האלה אינם חוכמה?
זאת שאלת הרב קוק.
הרב קוק עונה שכל שאר הדברים,
החוכמה בהם היא מקרית ולא עצמית.
פירוש הדבר. אם אני למשל מתאמץ
מאוד כדי לברר איזושהי הלכה,
ואני עובר על זה ימים ולילות,
מקשה, מטרץ, מתייגע, מזיע.
בסוף אני מגיע לאיזושהי מסקנה,
וברור לי שההלכה היא כך ולא אחרת.
אני מסוגל, אחרי כל העיון
הזה שדרש ממני ימים ולילות,
אני יכול תוך מספר דקות לתת הרצאה
קצרה שבה אני מסביר מה הבעיה,
מה הטיעונים בעד, מה הטיעונים
נגד, ומה הכריעה שההלכה היא כך.
ואני יכול לעשות את זה בפני
ציבור שלא למד את הסוגיה,
כי זאת הפעם הראשונה שהוא נפגש עם השאלה.
ואני יכול להסביר לו את
הכל, אם יש לי כישרון הסברה.
זאת אומרת שבו כל החוכמה שהשקעתי, כל המאמץ,
היה רק בגלל שלא ידעתי את הדין.
אבל אם הייתי יודע את הדין,
אני לא זקוק לכל החוכמה הזאת.
אותו דבר, אם יש לי שאלה
במתמטיקה מסובכת ביותר,
ואני משקיע ימים ולילות כדי לפתור אותה,
כשמצאתי את הפתרון, אני יכול גם
בהרצאה קצרה להסביר איך מגיעים מזה לזה.
מהקושייה לפתרון.
אם כך, יוצא שהחוכמה בכל דבר
נלמד, היא דבר מקרי ולא עצמי.
חוץ מאשר בענייני היראה, שבענייני היראה,
דרכי הבירור המביאים אל
המסקנה, הם חלק מן המידה עצמה.
כך שאם לא עברתי את הדיון,
אני באמת גם לא מציג את המידה.
זה מה שאומר הרב.
זה מה שאומר גם פה, כי
היון, אך האמת הוא כיון גדול,
צריך על כל הדברים האלה, לדעת אותם
באמת, ולא על צד הדמיון והסברה הכוזבת.
לכן לפי זה, שירים כמו, מה אהבתי תורתך,
או, הקב' ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך,
אינם יכולים להכניס בליבו
של אדם שום אהבה אמיתית,
אלא איזה מין רגש כהה, מה
שיקרא כאן, דמיון וסברה כוזבת.
כל שכן, לקנות אותם ולהשיגם.
מי שיתבונן בם, יראה, שאין
לחסידות תלוי באותם הדברים,
שיחשבו המתחזים הטיפשים, אלא
בדברי של תימות אמיתי, וחוכמה רבה.
לא כל כך הצלחתי להבין את ההבדל בין
העיון של חוכמה תחוד ומעין של ירד השם.
זה נראה כאילו, כמו שאומר,
שבעיון וחוכמה תשם, וירד השם חדף,
צריך שתהיה הזדהות של
המאיים מכל הדרך לעומת השני?
אם הוא לא עבר בעצמו את כל
הדרך, אז הוא לא מבין על מה מדובר.
אבל ככה זה גם חוכמה תחרות,
שאתה פשוט מעביר את הדרך,
אבל בצורה יותר מפחדת וקצת.
לא, אני יכול גם לתת לך את המסקנה.
למשל, מה אתה שותה? מה עליך? מותר או אסור?
יכול לך מותר.
ואני יכול לקחת, איך פותרים משוואה פלונית?
אני יכול לתת לך, זה הנוסחה,
בלי להסביר לך איך מגיעים לזה.
שלום רבנו.
האם הדרכותיו של רמחאל במסילת קשרים,
ונוגע לתיקון עמידות,
שייך גם לדורנו דור הגאולה,
שהרי למדנו שעבודת הנפש ולימוד התורה בכלל,
שונה עבור דור של גאולה,
בניגוד לדור של גאולות,
או שרמחאל דיבר רק לדורו?
צודק. באופן כללי, זה מתאים גם לדור שלנו.
אבל יש דגשים מסוימים, נקודות מוצא מסוימות,
שצריך קצת שיפוץ לפי בני הדור.
ולכן זאת הסיבה שאני
מעביר שיעור במסילת קשרים,
במקום להגיד לכם תקריאו את זה בבית.
בסדר?
יוצא שאנחנו צריכים לימוד
כאן רחב, מהם המידות.
מה בדיוק השינויים שיש בדור גאולה?
מה השינויים שיש בדור גאולה?
מבחינת עמידות.
מבחינת עמידות, או מבחינת ההסברה של עמידות.
הרבה דברים משתנים.
למשל, לפי הרב קוק, הצורך בפרישות הוא שונה.
בארץ ישראל, או בחוץ לארץ,
או בזמן גאולה או בזמן גאולות.
היחס אל הגוף, למשל.
או, למשל, הדור של הגאולה
בדרך כלל, ברובו לפחות, הוא חילוני.
אז אם אתה אומר לו, כך כתוב בתורה,
זה מעניין, כנראה את הסבתא הדתייה שלו.
אבל אותו עצמו זה לא כל כך מעניין.
ולכן נקודת המוצא צריכה להיות אחרת.
לפעמים גם, כפי שהרבים מסבירים, מאמר הדור.
אדם איננו מוכן בדור הזה
לקבל איזשהו רעיון מוסרי,
אם הוא מופיע בקטנותו
ואיננו מחובר לדבר גדול.
למשל.
כן, חד-אומי.
טוב.
כאן אנחנו מגיעים סוף סוף אל העיקר.
הווה נקרא, הוא מה שמשה
רבנו עליו השלום מלמדנו.
ביומרו. עכשיו יש לנו פה פסוק
שאמור להיות כל תורת המוסר כולה.
וזה מתחבר לשאלה שמישהו שאל לפני כן,
האם אנחנו צריכים מסיעת ישרים אם יש לנו תנח?
תשובה, לא, אנחנו לא צריכים מסיעת ישרים.
הפסוק הזה שאנחנו עומדים
לקרוא, שני פסוקים בעצם,
שני הפסוקים האלה הם פותחים לנו את כל הבעיה.
אתה קיימת מה שכתוב בשני הפסוקים
האלה, אתה לא צריך מסיעת ישרים.
פשוט.
אז למה הוא כתב מסיעת ישרים? בואו נראה.
ואתה ישראל, מה ה' מלואיך שואל מאין מח?
כי אם להיראה את ה' מלואיך, זה אחד.
ללכת בכל דרכיו זה שניים.
ולהאהבה אותו, שלוש.
ולעבוד את ה' מלואיך בכל
אהבה ובכל נפשך, ארבע.
לשמור את ניסות ה' וחוקותיו, חמש.
יש חמישה דברים שצריך לעשות.
אם אתה עושה אותם, אתה האדם המושלם.
זהו.
בואו נראה שוב, אני חוזר על החמישה דברים.
מה ה' מלואיך שואל אין מח?
כי אם להיראה את ה' מלואיך,
ללכת בכל דרכיו, ולהאהבה אותו,
ולעבוד את ה' מלואיך בכל אהבה ובכל נפשך,
לשמור את ניסות ה' וחוקותיו.
חמישה דברים.
עשית את זה, אתה סגור.
ואז יוצא שבשבילך לימוד
מסיעת ישרים יהיה ביטול תורה.
אז למה הוא כתב אותו?
טוב, אנחנו נראה עוד מעט.
כאן כלל כל חלקי שלימות
העבודה נרצה לשמור את דבריו.
והנה, הוא אפילו מסכם לנו.
ההיראה, ההליכה בדרכיו, האהבה,
שלימות הלב ושמירת כל הנצויות.
עכשיו, נשאלת השאלה, באיזה חלקים
מתוך החמישה עוסק ספר מסיעת ישרים?
בכל ארבע הראשונים ולא בחמישים.
שמירת המצוות, קיום המצוות, יש
לזה ספר אחר, הוא יום לו שולחן ארוך.
אז אם כן, מסיעת ישרים כבר צמצם את העיסוק.
הוא עוסק רק בארבע החלקים הראשונים.
היראה, הליכה בדרכיו, שלימות הלב.
האהבה ושלימות הלב.
בואו נראה על מה הוא מדבר.
היראה, עכשיו, אם אנחנו נלמד טוב את העמוד
הזה, גם כן הוא נצטרך את כל מסיעת ישרים.
כלומר, זה פיתוח של הפסוק.
היראה הוא, היא, יראת הרוממותו יתברח,
שיראה מלפניו כמי שיראה
מלך גדול ונורא ויבוש מגדולתו,
על כל תנועה שהוא בא לתנועה, כל
שכן מדברו לפניו בתפילה ובעוסקו בתורתו.
אז ייראת הרוממות, מה היא לו?
מה היא לו?
היראה פה, מה היא לו?
היא לא ייראת העונש.
גם לא ייראת הסמכות, מה שנקרא ייראת חטא.
אלא היראה שעליה דיבר משה זה ייראת הרוממות.
מה זה בין ייראת חטא ל...
ייראת חטא הכוונה שניירים מהסמכות.
כתוב שזה אסור, אז אני לא עושה.
זה ייראת חטא.
ייראת העונש, אמרו לי
שאם אני עושה, שורפים אותי.
גם זה לא.
בסדר, שים לב.
יירת העונש זה לא משורש יירת חטא?
לא.
כי זה מה שאמרו לי, כי אף אחד לא עונש בעצם.
לא.
יירת החטא, יירת הסמכות, זה
שאדם מקבל באופן טבעי סמכות.
מה היה חושב כאן כמה יבוש?
מה?
מה היותך של היבש כאן מגדולת הסמכות?
יבוש זה לא משון שאני מתבייש מן החטא.
אלא יש לי בושה במובן
של יירה טבעית, אפשר לומר.
אבל הוא מפחד מהמתח שייבצר אם
הוא יערער על הסמכות, וזה בשביל העונש.
יכול להיות, אתה יכול
להגיד שזה גם זה סוגיון הזה.
אבל יש עונש במובן יותר פשוט.
אמרו לו מחלות, גאינה, דברים כאלה.
בסדר.
אז זה לא הירה.
הירה שמדובר עליה כאן היא יירת הרומימות.
על זה דיבר משה רב אלו.
בסדר?
ההליכה בדרכיו, אגב, יש פה שאלה,
מה זה, מה השם בלעויך שואל מימך?
חזאל כבר שאלו את זה.
מה משה אומר את זה בצורה של זלזול.
מה כבר ביקשו ממך?
יירה.
אז מה כבר ביקשו ממך? זה דבר גדול, לא?
אתו ייראה מלתע זו תרתי,
וכי ייראה היא דבר קטן.
והגמרא עונה, הנה, גבי משה מלתע זו תרתי.
עבור משה זה היה דבר קטן.
משה, נראה, לא הבין שיש בכלל קושי ביירה.
אבל זה בטח... זה טבעי.
כן, זה אצלו, לא יודע אם זה
טבעי, אבל זה אצלו כוח מובן.
אני לא כך מבין את זה.
הרי משה לא דיבר עם עצמו, הוא דיבר עם העם.
מה, הוא לא יודע שעבור העם זה קשה?
זה לא דווקא על הירה, זה על כל החלקים.
הגמרא שואל את זה על הירה.
לא, הוא מזמש מהפסוק שזה על כל הפסוק.
מה אני יכול לעשות?
אבל הוא, הגמרא מבינה את זה על הירה.
אולי גם כל ההמשך, אבל מתחילה בירה.
הוא נביא, הוא אומר רק מה שהוא חווה.
אתה אומר, הוא אומר רק
מה שהוא חווה, כי הוא נביא.
אני חושב שצריך לקרוא את זה
כמו שהבעל שם טוב קרא את זה.
אפשר להגיד כמו שהבעל שם טוב
קרא בספר כתר שם טוב הוא מסביר.
גבי משה, אצל משה, מלתזות רתיק.
כלומר, אם אתה נמצא אצל משה,
אז זה דבר קטן בשבילך להגיע להירה.
כלומר, המגע בלתי אמצעי עם הצדיק, זה גורם
שכל העניינים של הירה, הם הופכים להיות קלים.
לכן משה אמר, כשאתם רואים אותי,
נו, אז מה השם שלו איך שואל ממך?
כשאת תתרחק ממשה, זה מתחיל להיות קשה.
כבוד הרב היקר, אה סליחה,
הרב, אם נטיית לימוד כתובים, כף,
אז האם נטייתי ללמוד כתובים, כלומר, גרשיים
כף סופית, ואיני משקיע לשאר לימוד הטן,
ומידות התפילה והשבת אינן דווקות
בי, כי כבר שנים למרות חצוני האז לקימן,
מה אומר כשהאמוד למשפט?
מה אתה אומר? לא יודע, תחשוב
לעצמך, מה אני צריך להכין חתיק?
כבוד הרב היקר, אני מנסה להבין
איך אפשר באמת להגיע לאהבת השם.
מכיוון שהמפגש היום מבוראי זה
דרך השכל, אז איכן מקומו של הרגש?
שוב, השאלה שלך מורה, כמה
שרמחאל צודק, מי אמר שאהבה זה רגש?
הרמב״ם אומר, אינו אוהב
את השם, אלא בדעת שידעאו.
ולפי הדעת תהיה אהבה, עם
מעט מעט, ועם הרבה הרבה.
לפיכך צריך לייחד את
עצמו ללימודים המודיעים,
לא את קונו, כפי שביארנו
בלכות יסודי התורה.
טוב, אני חושב שאנחנו כאן מוכרחים
לקטוע באמצע, כיוון שהגיע ציומו של השיעור.
שלום.