חוקי הטבע מתגעגעים לחוקי הרוח

אורחים על ארון הקודש
העשן היתמר וקול שופר התגבר. סוף סוף בהר סיני קיבלנו הזדמנות להתעלות מעל הטבע. ברגעי קדושה שכאלו היה מתאים להתרכז באותיות התורה ולהניח את הטבע ויופיו בצד” אך דווקא במתן תורה הופיעו להם העשבים הירוקים על הר סיני ואצלנו בשבועות מופיעים פרחים וצמחים על ארון הקודש. זה מתאים? הם לא נראים שותפים טבעיים. הם הופיעו בעולם לפני התורה אז אולי הם מחזירים אותנו אחורה מדי? או שמא הם השותפים הטבעיים שהכינו את העולם לקבלת התורה…
‘שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ” לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא ה’ אָדָם עַל הָאָרֶץ’ (דברים ד’) במתן תורה האותיות נחצבו בלוחות אבן ובספר התורה שלנו הם נכתבו על גבי קלף. הקלף קדם לאותיות השחורות” אך האמת שהאותיות קדמו לקלף ולעולם כולו…

אותיות וחיים
ליבי חושב ומדמיין- תורה קדמה לעולם. העולם היה תוהו ואותיות התורה פרחו באוויר ופיזרו בו חיים. האות א’ ירדה לעולם תחילה וציירה תשתיות ראשונות. היא רקמה בעולם מושג חדש שנקרא א-לוקות והתחילה לפזם בעולם רגשות של אהבה ואמונה שיעניקו חיים לעולם. אות א’ טבעה באנושות מושגים של אבות ואמהות” ואב לכולם העמידה את שם אברהם שגילה לנו עולם. ציירה בעולם אדמה ואבנים שישמשו קרקע מוצקה לחיים. פנתה למגרש בעלי החיים וציירה איִל שיוביל את העדר ואריה שיטיל מוראו וימלוך על חיות. גילתה לעולם מילים על אלופים ואדונים שהולכים בראש” גילתה את הקרקע הבסיסית” את החזון והכיוון. היא אמרה ‘אחרי’ כמפקד אך עדיין לא היו חיילים” הכל נשאר גולמי וראשוני.
עתה הופיעה האות ב’ והתחילה להשלים את המלאכה. היא דיברה בינה המרכיבה הרהורים לידיעה ברורה. דיברה על בריאת היצורים ועסקה בעצמה בבניה. אף יצרה בית כאותיותיה ואפשרה להיכנס לתוכו ולגלות ממד חדש ממד פנימי” מאז היא מצביעה על ה’בתוך’. על השייכות למשפחה על הבטחון והחום הפנימי בבית המאפשר לגדל בנים ובנות ובעצם גילתה לנו את המושג ברכה” הסמויה מן העין.
פתאום הופיעה האות ג’ שמרבה לעסוק בגדולות. היא הציבה גג גבוה לבית וגולגולת בגובה קומת האדם. היא ציירה בעולם את החיות הגבוהות- גמל וג’ירף. אף פיסלה גבעות ועוררה גאות במים. גילתה לנו מושגים של גבורה וגדלות והכינה תשתיות לגאווה יהודית. אך לא סיימה לפני שלימדה אותנו שדווקא הגביר צריך להיות גומל דלים.
חוקים שלובים
עוד ועוד אותיות קדושות פרחו מהתורה ורקמו חיים בעולם” הצטרפו לשמות ונתנו משמעות לבריות. עליהם הגיעו פסוקים ומצוות ונטעו שאיפה בעולם להצטוות לרצון הבורא. אך היה העולם חסר את העיקר” את התורה. ואז… אחרי אלפיים שנה של תוהו החלו ברקים מהר סיני” ברקים שמבשרים על תורה. חרדה אחזה בעולם כולו” שמא הגואל – עם ישראל” לא יסכים להירתם למשימה והאותיות יחזרו למקומן ולא יהיה קיום לעולם ‘אם לא בריתי יומם ולילה” חוקות שמים וארץ לא שמתי’. ההר לא יכול להתאפק וכפה עלינו עצמו כגיגית. כששמעו הבריות ‘נעשה ונשמע’ שמחו עד עומק לבם” עתה ההר כולו פרח וכלבים נאלמו משמחה ‘ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן’. האוויר התמלא בתחושה שהכל מוצא את מקומו. איברים חולים חזרו לעצמם ותפקדו בהרמוניה נפלאה” סומים נתפקחו וחיגרים נתרפאו” כל העולם כולו עמד על איתנו. ומאז ועד היום” מגלה חכמת ישראל כי לעולם יש כללים של ברכה” חוקי רוח המפעילים את חוקי הטבע” את המלחמות ואת ההיסטוריה” את הגשמים ואת יבול הארץ. את הקשר בין הגוף לנפש” וכן- בהחלט גם את ההמשכיות בין חוקי הרוח לחוקי הטבע” כפי שראינו במאמרים קודמים.
חיבור שמים וארץ
אז… דווקא חג מתן תורה” הוא בעצמו חג הקציר” גם מגילת רות הנקראת בו עוסקת בשיבה לקרקע בתקופת הקציר ואין מתאים ממנו להיות נידונים בו על פירות האילן הטעימים. או כפי שאמר לי שכני הרב יעקב כהן” שדווקא בו מניפים במקדש לחמי חמץ ולא מפחדים משאור כי דווקא בעצרת ‘בעינן נמי לכם’ (צריך גם תחושת הנאה בסעודה שלכם). כי התעלות מעל הטבע אינה בריחה ממנו אלא הנפה שלו לחיבור שמים וארץ” הנפת ביכורים שזמנה מתחיל מרגעי החג היום.

ממשנת הרציה
במדבר
לספר במדבר יש עניין מיוחד בתוך חמישה חומשי תורה. בעולם הזה נמצא האדם בשני סוגי מצבים: בבית ובדרך. כאשר הוא יושב בבית הוא מוגן” לעומת הימצאותו בדרך” הכרוכה בסכנות. אבל כך היא העובדה בסדר מציאותו של האדם הפרטי היחידי” וכן של האדם הכללי” הכלל ישראלי. יש מציאות של קביעות: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. השכינה קבועה בתוכנו” בסדר חיינו” בבית המקדש” בית שעניינו קביעות האחיזה בקרקע. ועם זאת” בחיי האדם הפרטי ובחיי האדם הכללי ישנם מצבים של נדידה ושל הליכה בדרך. כך הוא סדר המציאות. ישנו צורך כזה.
ההדרכה האלוהית מקיפה וכוללת את האדם בכל מצביו: האדם הבריא והאדם החולה” וכן האדם בבית והאדם בדרך. “בשבתך בביתך ובלכתך בדרך”.
בדרך אנו נפגשים עם כל מיני סיבוכים” כל מיני צרות וכל מיני נסיונות. “עשרה נסיונות ניסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר”[1]” ניסיונות וביזיונות. ועם כל זה יש חיוב והכרח ללכת בדרך. בטבע המציאות יש איזו מידה של הליכה בדרך שאין להתחמק ממנה. כך אנו מוצאים בדברי התורה שבתחילת ספר דברים: “אחד עשר יום מחורב”. לכתחילה יש צורך באחד עשר יום כדי להגיע ממעמד הר סיני לכאן” לירושלים. אחד עשר יום אלה אמנם הפכו לארבעים שנה” אך גם אחד עשר ימים הם דרך” והם דרך המדבר” דרך מקום נורא ואיום – “המדבר הגדול והנורא” נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים”. ולכן” בדרך צריך להתפלל תפילת הדרך” ומברכים ברכת הגומל” בגלל הסכנה” כי “כל הדרכים בחזקת סכנה”[2].
לכן אנו מתחילים ספר מיוחד” חומש במדבר” חומש הדרך” חלק מיוחד של תורה מן השמים שנמשך אלינו בלכתנו בדרך. אין התורה מתחמקת ואין היא מתעלמת מזה. אין הקדוש ברוך הוא עוזב אותנו לא בבית ולא בדרך. ספר במדבר הוא החלק המיוחד של תורה” אשר עניינו השראת השכינה של המשך דבר ד’ המנחה והמדריך אותנו והמופיע בתוכנו בדרך.
התורה מקפת את כל המציאות” את כל חיי האדם” ומתוך הקביעות היסודית היא מאירה לנו ומורה לנו את הדרך[3].

________________________________________
[1] אבות פרק ה משנה ד.
[2] ירושלמי ברכות פרק ד הלכה ד.
[3] ע”פ שיחות הרצ”י במדבר עמ’ 13-14.