זמן מתן תורתנו – האם אכן יש זמן?

חמשה שמות ניתנו לחג השבועות” שלושה מן התורה 1. חג הקציר 2. חג השבועות 3. יום הביכורים. שניים נוספים מפי חכמינו 4. עצרת (כדוגמת שמיני עצרת בחג הסוכות” ילק”ש רמז תשפב) 5. חג מתן תורתנו כפי שנקבע בסדר התפילה “את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו”.
ולפלא” שדבר מרכזי כל כך כמתן תורה אינו מוזכר בחמשת המקומות בתורה שבהם נידונו החגים. הייתכן שאירוע הסטורי משמעותי כל כך לא יוזכר? וכפי שמנסח ר’ יצחק עראמה (בספרו ‘העקדה’): והנה בכאן שאלות והן א. למה לא פירשה התורה כי היום הזה שהוא חג השבועות נזכור ונעשה אותו לזכר מתן תורתנו האלקית וקבלתה כמו שיחויב ממה שהוחזק בידינו ממנהגנו וממנהג אבותינו בתיקוני תפילתנו את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו. וכמו כן דין קריאת עשרת הדברות ביום הזה. ב. בכל חג התקינה התורה בנוסף לחובת הציבור מצוה ליחיד כגון פסח – מצות” מרור; בסוכות – סוכה וארבעה מינים ואילו לשבועות אין מצוה וסמל המוטלים על היחיד. ג. התורה אינה מזכירה את היום בחודש שבו יחול החג” בניגוד לשאר החגים.”
ונענה באחת על כולן. הכלי יקר בפרשת אמור (כג טז ) פותח ברמז למתן תורה והוא מצות הקרבת מנחה חדשה לה’. כי ההתחדשות המתמדת היא המהות של תורה” ולכן מצוה התורה “והקרבתם מנחה חדשה לה’.”
“סימן ליום מתן תורה” כי התורה צריכה להיות חדשה אצל האדם בכל יום כאילו היום קיבלוה מהר סיני. ומה שלא נזכר בתורה בפירוש כי יום זה מתן תורה וכן לא נזכר בתורה בפירוש כי ראש השנה הוא יום דין” טעם שניהם אחד הוא. שעל מתן תורה לא רצה ה’ להגביל יום ידוע” לפי שצריך האדם שיהיה דומה לו בכל יום ויום מכל ימות השנה” כאילו באותו יום קבלה מהר סיני” כתינוק היונק שבכל פעם מוצא בחלב טעם חדש. כך התורה” כל ההוגה בה מוצא בה בכל יום טעם חדש” על כן דין הוא שיהיה דומה עליו בכל יום כאילו היום קיבלה מהר סיני” ואם כן כל יום הוא מתן תורה אצל ההוגים בה. ועל כן אין ראוי להגביל יום ידוע לנתינתה. וכדברי הספרי (ואתחנן ו ו) שיהיו דברי תורה חדשים עליך” ולא כדבר הישן שלבו של אדם קץ בו”.
היוצא מכל האמור” קביעת יום קבוע לאירוע יש בה מעלה וחסרון. מעלתה בריכוז מאמץ להחדרת הרעיון שבאירוע והפנמתו. מאידך קביעת יום מסוים” עלולה לגרום לכך שבימים אחרים לא ירגיש צורך להשקיע מאמץ מתוך הרגשה שיש מועד לכך (כדוגמת יום איכות הסביבה” או יום האם וכו’).
בדומה לזה יובן מדוע לא מציינת התורה בראש השנה” כי הוא יום דין. כדי שהאדם בכל יום יעסוק בתשובה ובחשבון נפש.
שני ערכים אלה” לימוד תורה ואמונה ומעשה התשובה” מחייבים את האדם לעשייה תמידית וקבועה. ואל תאמר לכשאפנה אשנה וכו’
וכפי שכותב הכלי יקר “העלם דין של ראש השנה (בתורה) הוא כדי שלא ילך אדם בשרירות לבו” ויסגל עוונות כל ימות השנה ויחשוב לתקן מעשיו בהיותו קרוב ליום ה’ אשר בו ישב על כסא דין” אלא ידמה בנפשו כאילו בכל יום ויום ה’ יושב על כסאו במשפט ומתבקר בפנקסו” ועל ידי זה יהיה כל יום בתשובה” כדעה בר”ה טז שאדם נידון בכל יום שנאמר ‘ותפקדנו לבקרים” לרגעים תבחננו’ (איוב ז יח)”. התורה לא נתנה מצוה פרטית לחג מתן תורה. כי התורה כוללת את כל תחומי החיים.
שתי הלחם הוא הקרבן המיוחד ליום מתן תורה. ונצטווינו לעשותו חמץ בניגוד לציווי בפ’ צו “כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו” ואכן כל מנחות נעשות מצה” מדוע אפוא קרבן החג ייעשה חמץ?
עונה הכלי יקר: “והיו בשתי הלחם החמץ” אשר היצר הרע נמשל בו” כי בלשון חז”ל” יצה”ר נקרא שאור שבעיסה (ברכות יז) לפי שבמקום שהתורה מצויה ונלמדת שם אין היצר יכול לשלוט ולהזיק. כדברי הגמרא (קידושין ל) ‘בראתי יצה”ר בראתי לו תורה תבלין’. ואלמלא היצה”ר לא היה הקב”ה מוריד את התורה מן העליונים לתחתונים. כי בטענה זו ניצח משה רבינו את המלאכים כשאמרו לפני הקב”ה” ‘תנה הודך על השמים’ – חמדה גנוזה יש לך ואתה רוצה ליתנה לבשר ודם? והשיב להם משה – כלום יש יצר הרע ביניכם? רצה לומר שהיה צורך ליתן התורה לבני אדם כדי ליתן להם תבלין (תרופה) ליצהר הכרוך בהם”.