לעשות כל יום את הדרך לירושלים זה לא עניין פשוט. לא כל אחד זוכה” ואני עולה לרגל בכל יום” זוכה להסתופף בצלם של הפקקים לכיוון ירושלים. מבחוץ הם פקקים” מבפנים הם דברי נבואה שמתקיימים ‘כֹּה אָמַר ה’ אלקים עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם: כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן’.
צפופים כמו צאן” נדחקים זה בתוך זה משער הגיא ומעלה. צאן אדם בתוך רכבים העולים לירושלים” נדחקים” צפופים ומידי פעם פועים עם הצופר.
אבל אני לא עולה ברכב. אני באוטובוס. מחכה לו בתחנה בפתח תקווה בשבע בבוקר כמו כלה שמחכה לחתן שלה שייקח אותה. אני מחכה לאוטובוס גבוה” ירוק” שיישא אותי על כפיו הישר לירושלים” קו ארבע שתיים שש. גימטריה של י”ב שבטים המאוחדים בירושלים” אני דורש לעצמי.
ירושלים מתחילה בפתח תקווה. במחלק העיתונים שמחכה בתחנה” שרק נראה כעובד בחלוקת עיתונים” אבל באמת הוא עובד בחלוקת חיוכים לכל מי שעוצר לידו. ובמיוחד לאלו שעולים לאוטובוס לירושלים. ‘הנה האוטובוס מגיע’ הוא מכריז עבורנו” ודואג שנעלה לאוטובוס עם חיוך. לא עולים עצובים לירושלים.
יוצאים לדרך. שדות ומחלפים” גשרים ורכבות” והכול חותר לירושלים. קצת אחרי בן שמן ” אפשר כבר לראות את ההר הנחפר. מכאן מתחילה המנהרה לירושלים” שדרכה תעבור הרכבת המהירה. שכבות שכבות את בנויה” ועיקר סודך הוא בעומק. יש מה שלמעלה ויש מה שמתחת. ויש מה שמתחת לשניהם ועוד למטה.
גם אנחנו חופרים אותך ירושלים” חופרים בך” מנהרה ועוד מנהרה” רובד ועוד רובד” עומק ועוד עומק עד בנייני האומה” עד הבור הענקי שנחפר שם” ממנו נצא אל האוויר הנקי שלך” ממעבה האדמה אל צלילות האור והאוויר. לא רק אדם פרטי” אלא אומה שלמה שנבנית” בנייני האומה אמרנו” שממעבה האדמה קמה כדי לבוא אלייך ירושלים.
תיכף לטרון ואחר כך שער הגיא” ומשם” האטה במהירות” ולפעמים עמידה. עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים. והשער הוא שער הגיא. שם נעצרים כמעט. מפנימים שעד כאן זו היתה שפלה” ומכאן מתחילים לעלות” והאוויר מתחלף” לקריר יותר” צלול ופותח את הריאות.
מתקדמים לאט עד שורש” בדרך המשוריינים. היום לא היו נותנים להם לעבור. הכניסה אסורה למשאיות עד תשע וחצי. אך אז – הם נשאו על גבם המצולק את עורק החיים אלייך ירושלים.
האוטובוס נאנח בעלייה הרצופה” משתוקק למעט ישורת שמגיעה מייד אחרי סיבוב שורש. כבר בגובה של עננים” מימין נפרש העמק וחורשת המסרק” משמאל האנדרטה לפורצי הדרך אלייך” ומשהו בלב מתחלף” משהו רוצה לפרוץ ולחבק אותך.
יורדים בחמד ועולים את הקסטל” הדגל מימין על ההר מזכיר את הקרב ההוא” ואת כבר מציצה עלי מהר נוף שלך” ומאלו שנחים בך מנוחת עולמים בהר.
אם בשער הגיא האטנו מעט” עכשיו לפני שמגיעים אלייך נדרשת ממש עצירה. מכובדת. ראויה לשמה. עומדים בסיבוב מוצא. בין שני הרים. למטה. זמן לסדר את הבגדים” לסדר את המחשבות” כולם עומדים” מסתובבים לאט לאט” מלמעלה זה נראה כמו גישה בחרדת קודש” לאט לאט. תיכף תורנו להיות בסיבוב. ומיד אחריו – זו כבר ירושלים. סובו ציון והקיפוה. סובו לקראת ציון.
ומיד אחרי הסיבוב” עולים מעט” והנה את נפרשת למלוא העין. שפיץ לבן שמצביע למעלה בחצי הטיה [גשר המיתרים] כמו אומר” אנו ליה ועינינו ליה” הכל כאן מכוון כלפי מעלה” ושכונותייך פרושות על ההרים מסביב” רמות ורמת שלמה והר נוף וקרית משה” ובאופק הבניינים הגבוהים של מרכז העיר” ורבע שמאל בית המדרש הענק המפואר של בעלז” מנסה לכלול כמה שיותר בעין לפני שהירידה תעשה את שלה ושוב תסתתרי מן העין” צנועה ונחבאת אל הרייך.
כולם עוד ימתינו קצת זמן בפקקים אחרונים לכבודך” אך לנו – עולי הרגל שבאוטובוס” שמורה זכות הכלל” מסלול עולי רגלים מיוחד” צבוע באדום. שמביא אותנו עד לצומת גינות סחרוב.
ושם יש את הבדיחה הקבועה. כנראה נגד עין הרע ירושלים” שמו לך בכניסה לעיר שלט אלקטרוני מצחיק כזה כמו שיש בפיצוציות בז’בוטינסקי ברמת גן” עם אותיות אדומות קטנות” ועליו כתוב ‘עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים’. מזכיר את הדשא הסינטטי ששמו פעם בכניסה לעיר. אין משהו אחר לשים בכניסה? אין זאת אלא שמישהו חמד לצון” על מנת לשמח את העולים ולהצחיק אותם מעט.
ובכלל הכניסה לירושלים מצחיקה. ניסיונות נואשים של חידוש כבישים ומנהרות” מול בתים ישנים הבנויים על הכביש ולא יזוזו בחיים. מי יזוז מחלקת אדמה בירושלים. וכך” מעורבבים ביחד במעורב ירושלמי של חדש וישן” נכנסים אלייך” ישר למהומה של הכניסה לעיר.
אך שני צעדים משם” עולה את רחוב בית שערים” והריאות כבר מתנשפות” נושמות היטב את האוויר שלך” והידיים כבר קרות קצת” והפנים צורבות” המהומה מתחלפת בשקט” ומאחורי שוב את נפרשת כמו חלום” המסע היומיומי הזה מגיע שוב לסיומו” חדש כאילו זו הפעם הראשונה. עוד רגע אבלע בתוך אחד מבתי כנסיותייך לתפילת שחרית” ושנייה לפני כן נזכר בתחילת המסע” במחלק העיתונים בתחנה. ‘תגיד’ שאלתי אותו פעם” ‘ אתה משמח פה את כולם” אבל מעולם לא שאלתי אותך איך קוראים לך’.
הוא חייך עוד חיוך ואמר ‘קוראים לי בנצי” בן ציון’.
