לאזן את היצר הפרפקציוניסטי שלנו

פרויד טעה… הכוח המוביל בהיווצרות ה’אני’ של האדם אינו יצר המין. א. אדלר טעה גם כן באומרו שהכוח המוביל בהיווצרות ה’אני’ הוא רגשי נחיתות. כולם טעו כשניסו להגדיר את הציר המרכזי של חיינו בצורה שלילית” שהרי הכוח המרכזי בחיינו הוא כמובן רצון חיובי מאוד” יתרה מזו” הוא הרצון לדמות לאלוה.
השאיפה לשלמות” השאיפה שהכל יהיה בדיוק כמו שאני רוצה” שהילד שלי יראה הכי טוב” שהבית יהיה נקי וכד'” הכל נובע מהרצון הזה. ויש לשאול: מה הבעיה? מה בעייתי בזה שנערה לומדת למבחן כדי לקבל 100? זה נשמע דווקא טוב… אך הבעיה היא שהרצון הזה לשלמות יוצר חללים בדרך… האדם בונה לעצמו זהות התלויה בהצלחה… מרוב רצון לשלמות האדם אינו מתחתן כי אף אחד לא מספיק טוב בשבילו. הפרפקציוניזם הוא המחלה של הדור” של האדם שרוצה טוב מאוד ולא מסתפק בטוב. שלושה פתרונות יש למחלה זו: רבי שמעון בר יוחאי” רבי מאיר בעל הנס ורבי עקיבא… רבי שמעון לימד אותנו שעלינו להעמיק את כל ההבנות שלנו” לחפש את הטוב בעומק בלבד ולא באמצעות שליטה על המציאות. הוא מסר לנו תורה כה עמוקה שהיא סוללת לנו את הדרך להידבק בה'” להביא גאולה לעולם” כלומר להפוך את המציאות לשלמה יותר. רבי מאיר בעל הנס לימד אותנו חכמה כה עמוקה שבזכותו ניתן לגשת אל הפרי עצמו דרך הקליפה החיצונית של המציאות” דרך ראייה עמוקה” את כותנות עור לכותנות אור… הוא ידע להמשיך להיות תלמידו של אלישע בן אבויה למרות שרבו כבר יצא לכפירה והפך לאחר. ידע לאכול את הפרי של הלימוד ולזרוק את הקליפה. השאיפה לשלמות מוצאת את שיאה דרך רבי עקיבא המוכן לחיות חיים קשים בעקבות מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידיו ולא להתייאש אלא להאמין” להמשיך בדרכו ולהאמין שהכל באמת לטובה. כל אחד מהם אמר את מה שהפרפקציוניסט צריך לשמוע: שהטוב נמצא בפנים” ועלינו לגלותו בסבלנות” באהבה” בחום” ולהפוך את היצר הזה של הפרפקציוניזם לאהבה עמוקה של השלמות העומדת להתגלות כל יום עוד קצת יותר…