טוב ללכת!

מתחת לחלון ביתי עוברים מידי יום מתהלכים רבים. נמרצים” לבושים בבגדי הליכה נוחים. חלק מהדרין וגם הולכים לפי ההוראות המופיעות בשלטים” מרפקים כפופים” גו זקוף וידיים נעות בקצב. ויש ההולכים בקצב רגיל” עם ידיים מתנופפות בצידי הגוף” נהנים מן ההליכה עצמה” בצורה רגועה ונינוחה.
יש בה משהו בהליכה. אולי גם את הדבר הפשוט הזה שכחנו וכדאי להזכיר. לפי הגדרת הרפואה ” אנחנו חיים בעידן ה’יושבני’. עידן שבו האדם יושב רוב רובו של היום. כבר צריך להמציא מסלול הליכה ולהקדיש לכך זמן” אחרת זה לא היה קורה הדבר הטריוויאלי הזה.
על כל פנים” יש בה משהו ממכר בהליכה. הקצב האיטי מצד אחד” אך המפתיע- כמה אדם יכול ללכת בשעה. הנפש שמתנקה לאט לאט” המחשבות שמתחילות לזרום ועולות למעלה. הליכה” בניגוד לריצה” היא מצב טבעי לגוף. בריצה יש מימד של טראומה. הגוף נחבט” והעצמות מזדעזעות. כנראה שמי שה’ רצה שירוץ” נברא עם ארבע רגליים ולא שתיים. אך הליכה היא תנועת גוף טבעית וזורמת.
אברהם הוא הולך. בין אם על ידי ציווי ובין אם מעצמו. לפעמים הוא מתעורר ועובר לריצה. ‘ וירץ אברהם לקראתם’ אך בדרך כלל הוא הולך ‘ וילכו שניהם יחדיו’. אברהם מתקדם כל הזמן” לאט לאט הוא מחולל שינוי ענק. צעד ועוד צעד הוא מפלס את דרכו ולא מפסיק ללכת.
בהליכה יש פלא סמוי שכדאי לשים אליו לב. נקודת העברת המשקל בין רגל לרגל” הצעד” היא נקודת פלא. כדי לעבור לצעד הבא יש צורך לוותר על הצעד הקודם” לעזוב אותו” ולתת את מלוא האמון והאמונה בצעד הבא. נסו להיזכר בפעם שבה הלכתם” וחשבתם שהרצפה ממשיכה ולפתע מעדתם כשהתברר שהרצפה נגמרה ובמקומה יש מדרכה או משהו אחר. הנפילה או המעידה מלווה תמיד גם בהפתעה מסוימת. כל זה מפני שנתנּו בצעד הבא את כל אמוננו והנה הוא פתאום ‘הכזיב’.
הליכה היא פעולה של אמונה. כאשר בעל חיים הולך” תמיד יישארו שתיים מרגליו על הקרקע” כשהשתיים האחרות נעות. האדם” כאשר הוא נע” נאלץ לוותר על אחיזתו הקודמת” על המשקל שהונח על הקרקע היציבה שתחת רגליו לטובת הצעד הבא. זו אולי הסיבה שההליכה לא באה מייד עם הלידה” אלא כמעט שנה וחצי אחר כך. המוכנות הזו לשחרר את הצעד הנוכחי כדי לקבל את הצעד הבא” היא אמונה. אמנם השגרתיות עלולה להשכיח מאיתנו זאת” ולכן טוב להתבונן בהליכה” לפרק אותה לגורמיה” לשים לב שראשון הנוגע בקרקע העקב” ואחר כך כף הרגל כולה” ומשם עד לעזיבת המשענת הזו” עליה הגוף נשען לטובת הצעד הבא.
אברהם הוא ראשון למאמינים וראשון להולכים. מילת הפועל הראשונה שהוזכרה בקשר לאברהם היא ‘וילך אברם’. זה העניין שלו. ללכת.
ומאז עם ישראל הולך. כל הזמן. לא נח ולא שקט. מאמין בצעד הבא” ומוכן לשחרר את הצעד הקודם ולהתמסר” במלוא האמונה אל האתגר הבא שלו. גם אמירת ‘נעשה ונשמע’ היא סוג של הליכה”עזיבה של כל התפיסות הקודמות” הידיעות” המחשבות” לטובת הצעד הבא שכרגע הוא לא נודע. ולא סתם”מתקשרת ההליכה במדבר למסירות אמונית מוחלטת ועמוקה- ‘לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה’.
בעידן היושבני שלנו” אנחנו מנסים ללכת. ללכת ממש” ולשמור על כושר גופני סביר” וללכת פנימה” בתפילה ובתורה” בעבודת ה’ ובדיבוק חברים” ביצירת אתגרים אישיים וקהילתיים. כי אנחנו תלמידי אברהם אבינו. עלינו ועל כל זרעו נאמר כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. לשמור את דרך ה’ משמעה ללכת בה” לצעוד בה הלוך ושוב” ולהיות כל הזמן בתנועה מתמדת.