כה תאמר לבנות יעקב…

…..”גברים מלמדים גברים ונשים מלמדות נשים כך הורה הרב צבי יהודה וכבר היה זקן אחד עם זקן ארוך ולבן שנכשל… לא שמעת?” אמר הרב ולא יסף… כך השיב כששאלתיו אם ראוי לי להיענות וללמד במכון אורה לבנות” ולא זו אף זו” גם לשוחח איתן ביחידות מפעם לפעם” וכל זאת בנוסף לשיעורי במכון מאיר.
יצאתי מלפניו ומסרתי לשולחי את פסקו הנחרץ. אך כיוון שרציתי לעבות “פסק” זה בכל מיני חותמי ודאות הזדרזתי לשאול גם את פיו של רבי… שעל פיו ישקו כל ענייני” וכל הדבר הקשה אליו אני מביא תדיר. משסיימתי לפרוש לפניו את הסוגיה אמר ברוחב דעתו” דעת תורה:
“תוכל ללמד את הבנות שיעורים וגם לשוחח עמן” אך רק במקום גלוי לכל”.
אוי לי ואבוי לי הלוא בזה ביטל כליל את דברי הרב האוסר” ואני אנה אני הולך. נקלעתי למחץ הספק ולא ידעתי את נפשי. ומשאמרתי לו שהרב… פסק הפך דבריו ביטל תיכף דברי עצמו כעפרא דארעא ואמר:
“אם כך אמר הרב… אין דברי נחשבים מאום”.
העזתי פני ואמרתי: “אבל אני חפץ לצאת ידי חובתו של כבודו גם כן. דעת תורתו חשובה ומכרעת בעיני”.
אז אמר: “אם כן נעשה פשרה” שיעורים כלליים כן! שיחות אישיות לא ולא!”.
אך כיוון שכך מנהגן של בנות” שתכף בסיומו של השיעור אם רק יש על ליבן דבר מה לא תנוח דעתן עד שישאלו שאלתן” הייתי אני הולך ונמשך החוצה והן בעקבותי” מקווה שדי יהיה להן ברמיזה זו להבין מורת רוחי אך הן בשלהן: תנה לנו נחלה! ויהי היום וכמנהגן ליווני אל הדלת בחבלי שאלותיהן עד שעמדתי מלכת והנחתי להן לשאול ככל חפצן. חלפו חמש דקות” עשר” חצי שעה ואני עדיין עומד” מקשיב ומשיב…וכיוון שהרגל נעשה טבע” חזר הדבר על עצמו גם להבא עד שישבתי בפינת המסדרון ומשם עוד הצנעתי עצמי בפינת חדר ושוחחתי עמן… ולבסוף אף נעשה לי קיטון לפני ולפנים. וכיוון שעברתי אף על דעתו המקלה של רבי ומורי גמרתי אומר לקנוס עצמי בתשובת המשקל וללכת עד הקצה השני ולהדיר רגלי ממכון אורה לבלי שוב. וכה נחרץ הייתי שנסתתמו טענותיה של מנהלת המכון. לבסוף התעשתה ואמרה: “אפשר לבקש בקשה אחרונה ואשמח אם תכבד אותה?”
“ומה בקשתך?”
“האם תסכים שנביא סוגיה זו לפני דעת תורה” והפעם דווקא לפני הרב מרדכי אליהו? שהרי גם רבך היה מתיר לגמרי” אם לא שחפץ לצאת מעט ידי חובתו של הרב האוסר”. הסכמתי לבוא לפניו. השכמתי לפתחו בבוקר המחרת. נכנסתי לפני ולפנים אל הקודש. הג”רמ אליהו היה רכון על ערימת ספרים המגובבים לפניו והגה בם בשקידה. ברק עיניו כשני חוטי אש ואור היוצאים מקודש הקודשים המשמשים בערבוביה. אז הורה לי לשבת ולומר דברי. פרשתי לפניו סערת רוחי ו”מגילת צערי”. והוא מקשיב בסבלנות אין קץ” אף נדמה היה לי שהוא יורד לסוף דעתי ועוד מעט יחתום פסקו “בספר ובדיו” להרחיקני ממלאכה זו.
אך אז שאל “ואתה מצליח שם?”
“מה זאת אומרת ‘מצליח’ הרב?”
“האם דבריך נשמעים?”
“אינני יודע. זאת צריך לשאול את הבנות” איך אוכל להעיד על עצמי?”
“לא! אתה יודע!” גער בי בחביבות “אתה מצליח? תגיד לי!”
“נראה שכן אם לשפוט למראה עיני”” השבתי.
“די בזה” הרי אין לדיין אלא מה שרואות עיניו” אמר. “אז אתה מצליח!”
“אבל הרב קשה לי?” נאנחתי.
“קשה לך אז תתגבר” לדבר מצווה צריך גבורה”. דפק קלות על השולחן וחתם דבריו.
קמתי ממקומי” נשקתי ידו ופסעתי לאחורי בצאתי מן הקודש… באתי לפני המנהלת והודיתי שהדין עמה.
חלפו כשלוש שנים נוספות.
חצות לילה אביבי וקסום של ראשית ימי ניסן” ואני בביתן השמירה בראש גבעה נישאה אי שם בנחלת בנימין” מאזין לדברי תורתו של הרה”ג ב”מ שליט”א והנה מפיו מתבערת “שלהובוי דדינוי”” והוא הולך וממצה את הדין עם אותם רבנים שנותנים שיעורים דרך קבע לנשים. ואף מיעט משכר עולם הבא שלהם וקבע שוודאי יזדקקו לאישה של גהינום להשיל מעליהם זוהמת חטאם זה. ואני מקשיב ונחרד. על מה עשה האלוקים לי ככה? אין זה כי אם אות ומופת להורות לי שלא תדרוך עוד רגלי על מפתן מכון אורה עד שאבוא שוב לפני הרב אליהו ואספר לו דברי הרב ב”מ ואראה מה יהיו דבריו. ניצלתי חופשה קצרה והזדרזתי לבוא לביתו. הזכרתיו את את כל פרשת “אמירתי לבית יעקב” (אלו הבנות) ועוד בטרם הקשיתי לו מתוכחתו המגולה של הרב ב”מ שליט”א” אמר לי:
“נו ואתה עוד מצליח? נו” מתגבר?”
ויהי לפלא!!!! הן חלפו שלוש שנים מאז עמדתי לפניו.
“הרב” אני מצליח ואפילו מתגבר” אבל יואיל הרב לשמוע מעשה שהיה שמאז נגזלה מנוחתי לגמרי”…
שוב הלם קלות באגרופו ואמר: “הרי אמרת שאתה מצליח ומתגבר.”
ומאז דמות דיוקנו אני רואה ונוצח.
“רבינו הקדוש! אנא ממרום איתן מושבך בגן העדן העליון” ברכני שתהיינה הצלחתי וגבורתי אחוזות זו בזו כלהבה האחוזה בפתילה”.