ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: כי תצא
פרשה נוכחית: כי תבוא
פרשה הבאה: נצבים
 


המשפחה כמקום בטוח

הדסה גהלי

עם ישראל הולך במדבר ארבעים שנה כאשר ענני כבוד מקיפים אותו, "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" (במדבר ט טו-כג). זהו סדר ההנהגה האלוקית , הקב"ה מלווה אותנו, משגיח עלינו - כבוד ה'.
אתם הדבקים בה' חיים כולכם היום, זה המפגש עם הקב"ה - מקור החיים. כך, כשאדם מקיים מצוות הוא דבק בחיים, וכך כשאדם מקיים מצוות סוכה. הסוכה הופכת לדירתנו שבעה ימים, אוכלים וישנים בה כמו בבית. קדושת הסוכה אופפת אותנו מעצם זה שאנו יושבים בה.
מה שמבטא את הביטחון בה' ואת הדבקות בה' הן לא היריעות הארעיות, אלו התכנים שאדם יוצק, האמונה - צילא דמהימנותא - המסוככת עלינו, השמחה בקיום מצוות.

שייכות למשפחה
אחד היסודות החשובים והעיקריים שיש לנו בתא המשפחתי - זו ההרגשה שמקומנו במשפחה בטוח. "חיק המשפחה" - הוא המרחב שבו הורים יוצקים את החוויות והזיכרונות שלהם לתוך משפחתם, זה המקום שבו מתנהלים מערכות יחסים בין ההורים לילדים, נוצרת האווירה, הפתיחות, תחושת ההערכה והקבלה.
כבר בגיל הרך אנחנו רואים כיצד ילדים בודקים אותנו ההורים, "כמה באמת רוצים אותי, כמה אני מספיק חשוב...". הם מביעים בכל דרך את הפחד שלהם לאבד את אמא, את אהבתה. הם חרדים שפתאום ייעלמו להם, חשוב להם להרגיש ולהפנים כמה אוהבים ומעריכים אותם.
ילדים מעמידים במבחן את ההורים - הם יכולים לסרב לשבת בשולחן שבת או בארוחה משפחתית כדי שיבקשו מהם שוב ושוב. הם יכולים לומר באדישות "טוב אז לא צריך" על פרס או על מתנות אבל כן רוצים ומתכוונים שיקנו להם. הם מסרבים לצאת לטיול עם המשפחה אבל בסתר ליבם רוצים שיתעקשו ויפצירו בהם לבוא. הם יתרשלו בלימודים כדי לבחון עד כמה אכפת לנו מהם.
אחת ממחלות הדור היא החרדות. ילדים רבים סובלים מחרדות - מה שמעיד בדרך כלל על דימוי עצמי פגוע הנובע ברוב המקרים מקשיים בקשר עם דמויות קרובות.
הורים שמגיבים בזלזול או באדישות כלפי התנהגות ילדיהם או שמוותרים על נוכחות הילד - אינם מקלים עליו. ההפך הוא הנכון. הילד מפרש את תגובת ההורה כאישור להרגשתו שהוא לא רצוי כל כך, ואין מי שיילחם ויגן עליו.
גם הורים שמתעלמים, נוטעים את ההרגשה בלב הילד שלא איכפת להוריו ממנו, והוא מפתח תחושת קיפוח. זה הילד שתמיד יגיד "אני רוצה את הצלחת של קובי כי העוגה שלו גדולה יותר".
ילדים בגיל הגן, כשכועסים עליהם או מענישים אותם, הם מאיימים כי יברחו מהבית. איום כזה מבטא מצד אחד כעס ומצד שני נועד לבדוק עד כמה ההורים באמת רוצים אותם ועד כמה יילחמו עליהם שיישארו בבית.
הורים שעומדים כל הזמן במבחנים שהוזכרו, מוצאים עצמם לעתים חסרי אונים, עם הרגשה של אבדן שליטה.
כיצד נגיב?
באופן כללי, המסר שצריך לעבור לילדים: שמשפחתו היא המקום הכי בטוח עבורו. "גם אם לא טוב לך ואתה כועס או חרד או מקופח, אנחנו ההורים היחידים שלך, ואתה הילד שלנו בכל מצב. בטוב לך טוב לנו, וברע לך רע גם לנו."
זהו חיבור שלא ניתן לנתק אותו. ניתן לתקן, לשפר, לפתור בעיות, לתת הרגשה בטוחה ופתוחה שאפשר תמיד לקבל עזרה בכל מצב של מצוקה.
כאשר ילד מבטא תחושת קיפוח לא עוזר להתווכח איתו ולהגיד לו "חילקתי שווה בשווה" או "רק נדמה לך, תמיד אתה מרגיש מקופח". זה רק מחריף את תחושת הקיפוח, ולא ישכנע אותו אם נדבר על כמויות ומשקל. מה שמפריע לילד כזה זה לא גודל העוגה או השוקולד, אלא 'כמות' הקשר הנפשי, החום, הקִרבה, ולכן התגובה צריכה להיות באמצעות חיבוק, נשיקה או ליטוף, שתתן מענה לתלונה -להרגשה הסמויה שלו: "עצוב לי שאתה מרגיש כך", "אחשוב על כך".
חשוב שהורים יבדקו עצמם או דרך קרובים אחרים מבחוץ שיכולים לראות מן הצד - האם יש בסיס מוצק להרגשתו של הילד, ולפעמים כדאי להיוועץ בגורם מקצועי איך לבנות מערכת יחסים מתוקנת יותר לרווחת הילד.
גם במקרים אחרים שילד מסרב להשתתף באירועים משפחתיים, חשוב לא להתעלם או לוותר בקלות, צריך להסביר להם עד כמה נוכחותם וחברתם רצויה, כמה קשה לוותר עליהם, שהם יחסרו מאוד. לא יעזור לכעוס או להתווכח אתם אלא להתעקש אתם שלא מקובל לוותר על הסעודה המשפחתית.
גם ילד שמאיים לעזוב את הבית, אין לומר לו "אם אתה רוצה הדלת פתוחה -בבקשה"… אסור לפתוח את השערים בקלות, אמירה כזאת מאכזבת. התגובה היא שאנחנו לא מוותרים על הילד שלנו.
גם בעת חרדות, הורים מנסים בדרך כלל להסביר למה אין הצדקה לחרדות שלו. עלינו כהורים לנסות לבדוק כיצד ניתן לשנות את התנהגותנו כדי שהילד ירגיש מספיק מוגן ובטוח ולא מפוחד.
ילדים צריכים להרגיש בטוחים שיריעות הבית חזקות, יציבות, קבועות, שהמסגרת המשפחתית מגינה עליו. הביטחון שמקנים ההורים לילדיהם שהם רצויים, מוערכים ואהובים זו התשתית להתפתחות תקינה.
אווירה בריאה במשפחה נוצרת כאשר ההורים מצליחים למזג בין הצרכים של הילד לצרכיהם האישיים. הורה שמתמסר מדי לצורכי הילד ללא גבולות משתעבד לילד, מבטל את עצמו מפניו, יוצר פנטזיה אצל הילד שהעולם אמנם משועבד לצרכיו, זו אוירה לא בריאה שאינה מקנה ביטחון וגם לא שמחה אמיתית.
אין זה מספיק שיש משפחה העיקר אילו תכנים וערכים יוצקים בתוכה.
חג שמח

[email protected]


תגיות: חרדות | דימוי עצמי נמוך | חיזוק התא המשפחתי



לב טוב - הרב שלמה אבינר
שמחת הסיום - הרב אלישע אבינר
הילד שלי מפחד מכישלון - ד"ר מיכאל אבולעפיה
אהבת כל ישראל - הרב דוד לנדאו
כה תאמר לבנות יעקב... - הרב יואב מלכא
על עצירה, מתנה ופרדה... - הרב ערן טמיר
הביאני המלך חדריו - הרב יורם אליהו
שַׁקְרָן / סיפורי אברי - הרב שלמה אבינר

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: