צמא. מיתה גרועה מכולן. ייסורי הצמא הם הגדולים מכל. מימד המים שבגוף האדם הוא הדם. והדם הוא הנפש.
למה ה’ מנסה אותנו בצמא? מה המשמעות של ניסיון כזה?
יש כאן מימד בסיסי מאוד של עצם החיים. מניין אתה קורא לה’? האם רק בתוספות של חיים שאינן הכרחיות תמיד” האם רק במקומות שבהם אתה לא מסתדר לבד? ועד שם” האם אפשר גם בלי הקריאה?
מהר מאוד לאחר יציאת מצרים מתברר שעצם הקיום עצמו” הדבר הבסיסי ביותר” מתחיל מהבקשה והפנייה לה’. יש צורך להביא את בני ישראל לשערי מוות” “כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מוות”” ורק אז” כאשר נפשם כמעט יוצאת בצמא” לתת להם מים. אבל הפעם אלו מים הבאים מתוך הבקשה והפנייה אל ה’ – מן הצימאון. חיים שנובעים ומתקיימים רק מתוך הפנייה הצמאה אל הבורא.
וכבר היה לנו שופט שכוחו רב” והוא לא נזקק לעזרת איש” ובלחי החמור הצליח להכות אלף פלישתים” ומן הראוי שהמקום יקרא על שם הפעולה הגדולה הזו “ויקרא למקום רמת לחי”. אך אז” שמשון נתקף בצמא והוא קורא אל ה'” מבקש ממנו ישועה” מבקש ממנו מים. “וַיִּצְמָא מְאֹד וַיִּקְרָא אֶל ה’ וַיֹּאמַר אַתָּה נָתַתָּ בְיַד עַבְדְּךָ אֶת הַתְּשׁוּעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְעַתָּה אָמוּת בַּצָּמָא וְנָפַלְתִּי בְּיַד הָעֲרֵלִים”.
נס נעשה והסלע נבקע ומוציא מימיו. כעת עולה הרצון לשנות את שמו של המקום” על שם הנס המיוחד שנעשה לשמשון” על שם החסד האלוקי המופלא הזה שנעשה ליחיד כאשר ניתנים לו מים בחסד עליון. אבל שמשון קורא למקום בשם אחר” מפתיע” בכלל לא על שם הנס או הצמא אלא על שם משהו אחר “על כֵּן קָרָא שְׁמָהּ עֵין הַקּוֹרֵא אֲשֶׁר בַּלֶּחִי עַד הַיּוֹם”. עין הקורא” על שם הקריאה אל השי”ת מתוך הצמא” קריאה שכנראה אין דומה לה” קרבה שכנראה אין למעלה ממנה כאשר ייסורי הצמא” נהפכים לקריאה גדולה מעומק התחתית” ממעמקים קראתיך ה’.
גם דוד המלך ‘משתמש’ בצמא כדי לדמות אליו חוויה אחרת” עמוקה ממנו “מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה. אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אַשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם”.
הצמא הפיזי מזכיר לדוד צמא אחר” עמוק ממנו וקשה” הריחוק ממעיין בית ה'” ממים עמוקים עצה בלב איש ידלנה.
כמה אנחנו צמאים לדבר ה’? האם המפגש עם תורת ה’ תמימה מחולל אצלנו תחושת רוויה? האם עולם המושגים של צמא והשתוקקות קיים אצלנו? או שמא אנו רווים ושבעים” לא צמאים ולכן לא משתוקקים וכמהים.
הפרשה שלנו פותחת פתח לעבודת ה’ בדרך צימאון. משה מקהיל את כל העדה הצמאה אל מול הסלע. בניגוד לפעם הקודמת בה עלה משה להר חורב רק עם זקנים” אך כל העם נשארו למרגלות ההר” במחנה. אז” לפני ארבעים שנה” משה הכה את הסלע רק לעיני הזקנים. העם למטה ראה פתאום נהר היורד מן ההר” ומים רבים זורמים ומשקים אותם.
אך כעת” בשנה הארבעים” מתחילים לחוש כבר את ריחה של ארץ ישראל” את ריחו הנעים של הטבע המיוחד של הארץ הזאת ואם כן צריך ללמוד איך מתנהלים עם הטבע הזה המיוחד” של ארץ ישראל.
משה מקהיל את כל ישראל ומדבר אל הסלע לעיניהם. מדבר – מתפלל. מתפלל אל השי”ת מול הסלע” כשמאחוריו עדה שלמה – צמאה.
זוהי הכנה לקראת מערכת החיים הצפויה לנו בארץ ישראל. ארץ מבורכת” טובה ורחבה” אך תלויה ועומדת ברצון ה’ – לגשמי ברכה. תלויה ועומדת ברצון האלוקי כלפי הדבר הבסיסי ביותר” מים.
ואפילו היום” בעידן הטכנולוגי והמודרני ” אנו עדיין תלויים בחסדי שמים” ומציינים השנה כבר שנה רביעית של בצורת” ועם כל החכמה והתבונה האנושית” בעניין המים יש לומר את האמת – אנו חסרי אונים” ומגלים פתאום את ההכרח לפנות למעלה” לבקש ולהתחנן” כי אנחנו יבשים. [ואולי כבר הספקנו לשכוח שהחורף הזה התחיל באופן שחון ביותר” ונקבעו ימי תפילה וצום” והנה שמע ה’ את תפילתנו” והחורף הזה נסתיים בגשמים מעל הממוצע ברוב אזורי הארץ. האם זכרנו לומר גם – מודים אנחנו לך ה’ על כל טיפה וטיפה?]
תלות כזאת” בעצם החיים עצמם. אין אפשרות אחרת. הקריאה אל אלוקים היא תמצית חיינו” היא שייכת למימד הצימאון שבנפש ולא רק למימד הרעב” שניתן להסתדר איתו זמן אורך יחסית.
אבל בלי מים אין חיים. באופן המידי ביותר” הצמא חולם והוזה על מים שירוו את צימאונו” והוא אף עלול למעשים מסוכנים כמו שתיית מים מלוחים מרוב צימאונו. וכך גם הקריאה אל ה'” הפנייה אליו” היא איננה מותרות החיים” היא איננה אפשרות” היא עצם החיים עצמם” כמו הצימאון ויותר ממנו” צמאה לך נפשי” כמה לך בשרי” צמאה נפשי לאלוקים לאל חי” ליבי ובשרי ירננו אל אל חי.
