ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: כי תצא
פרשה נוכחית: כי תבוא
פרשה הבאה: נצבים
 


חמץ ומצה

הרב יעקב פילבר

כבר אמרו חז"ל: "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל" (זהר, במדבר קלד), אחת המצוות שנתמזל מזלה בבית ישראל הוא חג הפסח, לא רק המירוק וההכנות המרובות שקודם החג, אלא בעיקר החומרות וההידורים הרבים שקיבלו על עצמן קהילות שונות בישראל, כמו מנהג אי אכילת קטניות, או אי שריית המצה במים וכדומה, והכל כדי להתרחק ממשהו חשש של חמץ. אין ספק בלבי שאילו לא היתה התורה מחייבת אותנו לאכול מצה בערב פסח, היתה המצה המצרך הראשון שיהודים היו אוסרים על עצמם בפסח, שהרי המצה העשויה מקמח ומים היא המזון הקרוב ביותר לחשש של חמץ. ואכן היו יהודים טובים שמלבד כזית מצה בליל הסדר שחייבים לאוכלו מן התורה, לא הכניסו לפיהם בכל שאר ימי הפסח משהו של מצה. ולכאורה יש לשאול על תורתנו הקדושה: אם התורה הרחיקה אותנו כל כך מחמץ, עד שאסרה אותו עלינו לא רק באכילה אלא אפילו 'בבל יראה' וב'בל ימצא', ואם כך מדוע לא זו בלבד שלא אסרה עלינו את המצה אלא עוד הטילה עלינו חובה לאכול אותה, למרות שהיא המצרך הקרוב ביותר לחמץ?

חמץ ומצה, המצוה והאיסור, הם תמצית היהדות כולה. במקורות חז"ל מסמל החמץ את יצר הרע, שאחד מכינויו הוא "השאור שבעיסה". ואכן כמו השאור המתסיס את העיסה כך היצר הוא הכוח המפתה ומגרה את האדם לחטא. והשאלה הגדולה היא כיצד על האדם להתנהג ולהתמודד עם הכוח הזה? אומות העולם ראו בהתרחקות מן היצר או בחיסולו של היצר את התשובה ההולמת להינצל מן החטא. לכן הכומר הנוצרי אסור בנישואין, וכל המרבה בהתבודדות מן החברה או בסיגוף הגוף הרי זה משובח. לפי השיטה זו, העיוור שאינו רואה, והחרש שאינו שומע, והאילם שאינו מדבר, ושאר בעלי המומין, הם המושלמים יותר מבחינה מוסרית, מפני שהמגבלות שלהם מונעות מהאדם לחטוא.

לא כן סוברת התורה, הגיבור אינו זה ההורג את יצרו או המדכאו ומחלישו, אלא "איזהו גיבור הכובש את יצרו", שאז הנכבש נשאר בשלמותו אלא שהכובש שולט עליו ומשתמש בו לטובתו. האמת היא שהיצר כשלעצמו אינו טוב ואינו רע, אלא הכול תלוי בשימוש שהאדם עושה בו, אם ישתלט האדם על יצרו, ירסן אותו וידע לרתום אותו למשימות חיוביות, כי אז מקיים האדם באמצעות היצר מצוה, ואם חלילה יתן האדם דרור ליצריו, יאפשר להם להתפרץ ולפעול ללא ביקורת והכוונה, כי אז מביאו היצר לעבירה. ועל זה אמרה התורה: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" - "בשני יצריך", והמצוה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו" שאפשר לקיימה רק בחיים משותפים עם אשה. ובכלל, התורה מחייבת אותנו להיות מעורבים עם הבריות עד ש"הפורש מדרכי ציבור אין לו חלק לעולם הבא". על הכתוב "אנשי קודש תהיו לי" היה רגיל רבי מנחם מנדל מקוצק לומר: מלאכים בשמים - אומר רבונו של עולם לישראל - יש לי אלפי רבבות, איני רוצה שתהיו מלאכים, המשיכו להיות אנשים, אלא שאת האנושיות שלכם תחיו בקדושה, קדושה אנושית אני רוצה מכם.

מצות המצה ואיסור החמץ מסמלים את שליטתו ואי שליטתו של האדם על יצריו, המצה והחמץ שניהם באים באותו מקור, מעירוב הקמח במים, כשהקמח מסמל את הגוף החומרי והמים את החלק הרוחני שבאדם (כדרשת חז"ל: 'נמשלו דברי תורה למים'), ועירוב המים והקמח יוצר את הבצק (שהוא הפוטנציאל של החמץ, והיצר הרע בנמשל), והבצק כשלעצמו אין בו לא עבירה ולא מצוה. והנה התורה לא זו בלבד שאינה מחייבת אותנו להתרחק מהפוטנציאל הזה אלא היא עוד מחייבת אותנו להזדקק לו, ולעשות ממנו מצה, שהרי אין יוצאים ידי חובת מצה בפסח אלא רק בדבר שמחמיץ. להודיענו שהמצוה והעבירה אינה תלויה ביצר אלא בהתנהגותו של האדם, האם הוא ישלוט על יצרו או שיצרו ישתלט עליו.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: