ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: תולדות
פרשה נוכחית: ויצא
פרשה הבאה: וישלח
 


כולו הפך לבן - טהור הוא

הרב עזריאל אריאל

"נייר לקמוס" יש לאדם מישראל בעורו. הקלקולים המוסריים אשר בעומק נפשו לא נשארים במסתרים. צפים הם ויוצאים החוצה על פני השטח. לא לחינם קורה הדבר. זיהום פנימי חבוי - סכנתו מרובה. לא ניתן לדעת עליו, אף לא ניתן לטפל בו. אולם כאשר יוצאת המוגלה החוצה, כאשר נראים הדברים לעיני השמש - לא ניתן עוד לשגות באשליות. יש ללכת אל הכוהן, לאבחן את המחלה ואת הקלקול המוסרי שהיא מבטאת, ולעלות על מסלול התיקון וההיטהרות.
והנה, ראה זה פלא: דווקא כאשר צפה המחלה ועולה על פני כל השטח - "אם פרוח תפרח הצרעת בעור, וכיסתה הצרעת את כל עור הנגע, מראשו ועד רגליו, לכל מראה עיני הכהן - דווקא אז אין האדם טמא. "וראה הכהן והנה כיסתה הצרעת את כל בשרו - וטיהר את הנגע". מדוע דווקא כאשר "כולו הפך לבן" - "טהור הוא"? תמוהים הדברים בעינינו, ועלינו ללכת ולשאוב מים מבארות עמוקות כדי לרוות את צימאוננו.
וכך מסביר לנו המהר"ל מפראג: כתם לבן על העור, אכן מעיד על קלקול יסודי באישיותו של האדם; קלקול אשר עליו למהר ולתקנו. אולם אם "כולו הפך לבן", אין זה קלקול הבא מאישיותו של האדם, כי אם ממקום אחר. לא מגע יד אדם עשתה זאת כי אם יד ה'. ומכיוון שכך, אין מראה זה מעיד על כך שהאדם חטא, אלא על כך שהקב"ה בא ליצור בו יצירה חדשה, ולשם יצירתה של אותה יצירה חדשה, נדרש להפסיד את צורתה של ההוויה הישנה. על כן, אומר המהר"ל, לא סימן מחלה היא הצרעת אשר פשתה בכל הגוף מכף רגלו ועד קדקודו, כי אם סימן הבראה, כאותה תולעת ההולכת וגדלה, ולשם כך משילה את עורה הישן מעליה פעם אחר פעם עד אשר יגיע זמנה להפוך לפרפר צבעוני ומרהיב עין.
רעיון עמוק למדו מכך חז"ל במסכת סנהדרין: "אין בן דוד בא עד שתיהפך כל המלכות למינות". ומנין למדו זאת? מדברינו כאן: "כולו הפך לבן - טהור הוא". ה'כלי יקר' מבאר זאת בדרך 'דרוש': כאשר נהפוך את המילה 'לבן' - נקבל 'נָבָל'. ואם כן,
"כשכולם ינבלו צור ישועתם - אז יטהר ה' בהכרח כל הארץ מגילולים... וכשכולו הפך לבן, ודאי החוטא יתן אל לבו לשוב. כך ישראל, כשיראו שכל המלכות ייהפך למינות, ויראו כי אפס עצור ועזוב - ודאי יתנו אל לבם לשוב בתשובה שלמה אל ה', ואז - טהור הוא".
כל זמן שהחולשה הרוחנית נמצאת רק בשולי המחנה - עדיין אין הדור בשל למהפך. אולם כאשר נמצאת החולשה בכל חלקי המחנה, "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום" - אז ניתן לחוש כי כך לא ניתן עוד להמשיך, ואז בא הזמן למהפך רוחני.
דברים הפוכים אומר לנו הנצי"ב מוולוז'ין. כאשר עולה נגע הצרעת בפינה כלשהי בגוף באדם, אות של המצורע. אולם מתי יינתן האות להתחיל בתהליך של תיקון? על כך אומרת לנו התורה: "וביום הראות בו בשר חי - יטמא". ביום שבו ייראה בו חלק אחד בריא, ביום שבו נזהה בו דבר אחד חיובי - נוכל להיאחז בו, לטפח אותו ולהצמיח אותו עד אשר ישוב ורפא לו.

שתי נקודות מבט הן על מצבו של דורנו. אחת היא דרכו של הנצי"ב: לראות את המחלה הפושה בכול ולחפש את אותה נקודה קטנה של בריאות אשר ממנה תצמח הישועה עד אשר נהיה "דור שכולו זכאי". שנייה לה - דרכם של המהר"ל והכלי יקר, לראות את המחלה הפושה בכול כסימן של בריאות פנימית, ולהוביל את המהפך הרוחני מתוך התחברות אליה.
דווקא מתוך תחושה קשה של "הבט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי", בא דוד ואומר: "זעקתי אליך ה', אמרתי אתה מחסי, חלקי בארץ החיים". ומתוך כך בא ומבקש: "הוציאה ממסגר נפשי (=הוצא אותי מן ההסגר של הצרעת) להודות את שמך...".



הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: