ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: תולדות
פרשה נוכחית: ויצא
פרשה הבאה: וישלח
 


סוד הכיור

הרב רונן טמיר


בסיומו של ספר שמות, הנקרא גם "ספר הגאולה", מגיע עם ישראל לשיא השיאים- השראת השכינה במשכן, באופן קבוע ומתמיד. לסיכום, עבודת בניית המשכן מתארת התורה בפרוטרוט את סך התרומות, ואת המטרות המדויקות להן שמשו. יוצא מן הכלל הוא הכיור, שנעשה מתרומה מיוחדת במינה- "במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד".
הנחושת ממנה יצרו את הכיור לא הייתה כלולה בנחושת התנופה, אלא באה מתרומה ייחודית של הנשים - תרומת המראות. המדרש (תנחומא פקודי, ט') מרחיב בעניין זה ומחזיר אותנו לגלות מצרים, לתקופה בה עם ישראל היה שרוי בייאוש מהסיכוי להמשיך ולקיים את המשפחה. "מה היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן היאור, והקב"ה מזמין להן דגים קטנים בתוך כדיהם... והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם. משהיו אוכלין ושותין, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת אני נאה ממך וזה אומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאווה ופרין ורבין, והקב"ה פוקדן לאלתר... ובזכות אותן המראות - העמידו הצבאות, שנאמר: יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים... כיוון שאמר הקב"ה למשה לעשות את המשכן - עמדו כל ישראל והתנדבו... אמרו הנשים: מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן? עמדו והביאו את המראות והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות - זעף בהן. אמר להן לישראל: טלו מקלות ושברו שוקיהן של אלו. המראות- למה הן צריכין?! אמר לו הקב"ה למשה: משה, על אלו אתה מבזה?! המראות האלו, הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים! טול מהן, ועשה מהן כיור נחושת וכנו לכהנים, שממנו יהיו מתקדשין הכהנים". ובגרסת רש"י: "קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל".
לענ"ד יש להוסיף, המראות מבטאות באופן הבהיר ביותר את רצונן של הנשים להתנדב למשכן את עצמיותן, המראה מציגה למביט בה את עצמו, את פנימיותו אשר משתקפת דרך פניו, ורצונן של הנשים היה להביא אל הקודש את הדבר האישי ביותר, את "נדבת לבו" כפשוטו. ואכן, על אף הקונוטציה החומרית משהו, מכריע הקב"ה: "קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל".
גם אנו עומדים לעיתים במבוכה, כאשר בני הנוער מפגישים אותנו עם סגנונות שונים ודרכים שונות, לעיתים לא קונבנציונאליות, בעבודת ה'. אנו עומדים נבוכים וחשים לא פעם תחושה של פחד מפריצת גבולות, ויתכן שדווקא בנקודה זו טוב נעשה אם נעמיק יתר הבנה ואמפטיה לרצון "להביא את עצמי" אל הקודש. כמובן, יש צורך בזהירות רבה להבחין בין "אש קודש" ל"אש זרה", אך העיקרון אותו אנו נדרשים להפנים מסוד הכיור הוא החשיבות אותה מעניק הקב"ה לרצון להתחבר לעשייה הרוחנית באופן אוטנטי מתוך הלב, "רחמנא ליבא בעי". כאשר האדם מביא בכנות ובתמימות את עצמיותו אל הקודש, אנו צריכים לשבח אותו, לקבל אותו ולחזק את ידיו. "קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל".


תגיות: כלי המשכן



מאמרים נוספים מעלון פרשיות ויקהל פקודי התשע"ב:
חשבון נפש - הרב שלמה אבינר
מרד גיל הנעורים? - הרב אלישע אבינר
חינוך להתבוננות - ד"ר מיכאל אבולעפיה
ניקיון הבית והנפש לפסח - הרב חגי לונדין
אגוז קשה לפיצוח - הרב נתנאל לוי
במפגש הזמן והמקום. - הרב חנוך בן פזי זצ"ל

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: