להאיר ולהעיר את החיים שבנישואין – מאמר מאת אסתר אברהמי

יעקב ושושי נשואים כשלושים שנה. השקט בחדר יצר תחושת מועקה ואני חיכיתי. זו לא פגישה ראשונה. הם כבר יודעים שהאחריות על התקדמותם תלויה בשיתוף הפעולה ביניהם. אני מכוונת ומלווה בלבד. שושי ישבה בחוסר נוחות ואחר זמן מה אמרה בתרעומת: “תמיד אני צריכה להתחיל לדבר? ככה זה גם בבית. אם אני לא פותחת את הפה הבית מת. אח”כ יש לו טענות על מה שאני מדברת… נמאס לי!” יעקב הרים את עיניו ואמר בשקט: “אני מיואש ולא מאמין שתהיה מציאות של תיקון. אני מרגיש שהכול חשוך מסביבי ולא רואה אור בקצה המנהרה”. “אתה אומר את זה כל הזמן”” הגיבה שושי. “אז תתחיל לפזר את החושך שמסביבך… תעשה משהו ולא רק להתלונן… אני כל כך רוצה אור בחיים שלנו… אבל את שומעת ורואה… אין סיכוי. הבן אדם הזה סגור ומסוגר כחומת יריחו. מה שאני מנסה לשאול” לדבר” לא עוזר… אני צועקת ובוכה” והוא? נשאר אטום. לא מבינה איך יכול להיות בן אדם כזה. איפה הלב שלו?”
יעקב הפנה את ראשו לכיוון הנגדי. “את רואה?”” אמרה שושי. “תראי איך הוא מפנה אלי את העורף בלי לומר מילה… תראי איזו קשיחות ורוע לב….”.
יעקב פנה אלי ואמר: “המצב הזה כל כך כואב לי שאני לא מסוגל להתמודד איתה. היא ממציאה עלי שאני רע ואטום. כל הזמן לוחצת ודורשת ורואה רק את עצמה. היא חושבת שנועדתי לשרת אותה. אני המפרנס והיא מטיילת להנאתה ועוד דורשת וצועקת עלי כל הזמן…”.
“אני שומעת ממך שהשתיקות שלך נובעות מכאב ותסכול. זה נכון?” “נכון. הצעקות שלה גורמות לי להסתגר יותר. לא כי לא איכפת לי. אני חושש להסלים את המצב…”” הוסיף יעקב.
“שושי” איך את מרגישה עם מה שיעקב אומר?” “אשרי המאמין”” אמרה בנימת ביטול. “אז שיטפל בעצמו. זאת לא הבעיה שלי. שמעת איך הוא מתייחס אלי. שאני אנוכית ודורשת כל הזמן לעצמי. הוא לא מבין שאני מרגישה בודדה בבית. הוא לא רואה אותי בכלל. אני מנסה בכל מיני דרכים להעיר אותו. שיראה שאני קיימת” אבל הוא רואה רק שלילי ואני אוויר בשבילו. אז מה הוא מצפה? שגם אני אמות בבית בשקט הזה?”
“שושי” אני שומעת ממך שאת רוצה תשומת לב וחיבור עם יעקב. ואתה מתוסכל” כי אתה לא מצליח להכיל את עוצמת רגשותיה וחושש לקלקל יותר… האם הבנתי אתכם?” שניהם הנהנו לאות הסכמה.
“שניכם כאובים ורגישים. לשניכם יש כוונות טובות ואינכם מוצאים את הדרך כיצד להתחבר זה לזה. יש בכם נשמה גדולה ורגישה שרוצה למלא את ייעודה ולצאת מן הכוח אל הפועל ולהאיר את העולם.
מזמינה אתכם שנתחיל להתבונן באור הקיים בכל אחד מכם” המוסתר ע”י התנהגות חיצונית הדדית שאינה מאפשרת לאור שלכם להיפגש ולאהוב באמת.”
יעקב כאילו התעורר ופנה אלי בתמיהה: “איך את חושבת שהיא רוצה להתחבר אלי” אם היא כל הזמן צועקת ודורשת ובורחת מהבית?!” הייתה לי תחושה שהמחשבה ששושי רוצה להתחבר אליו” הסירה חסימה שאפשרה לאור שלו להתגלות ולו במעט.
ביקשתי ממנו להישיר מבט אליה ולשאול אותה ברכות ובהתעניינות. שושי ענתה” שחלום חייה הוא שיראה אותה ואת רגשותיה. שיתעניין במה שעובר עליה… האווירה נעשתה רגועה יותר. יעקב שקע במחשבות וכעבור זמן מה אמר: “באמת אני לא מביא את עצמי. הערכתי תמיד את אבי שהיה שקט וסגור וכנראה למדתי ממנו. אמי הייתה הדמות הדומיננטית שגם היא דרשה מאבי… אני מגלה פתאום שאני משחזר את הזוגיות של ההורים שלי” למרות שהבטחתי לעצמי שזה לא יקרה”. הגילוי של יעקב” גרם לשושי להגיב: “ואצלי היה ממש הפוך. אבי היה הדומיננטי השולט ואמא שלי הייתה כנועה. הבטחתי לעצמי שלא אהיה כזאת ולכן אני לא מוותרת . אני לא רוצה להיות כנועה ומסכנה כמוה…”.
יעקב חיקה את אביו ושושי מרדה בדמות הנשית הכנועה. שניהם הבינו שהם אינם מביאים לידי ביטוי את אישיותם הייחודית. הגדרנו זאת כמטרת הפגישות. מכאן ואילך” הם למדו כיצד לפנות זל”ז ” ללא פרשנות וקריאת מחשבות” אלא לברר ולהתעניין זה לזה ובעיקר לקחת אחריות עצמית על גילוי אישי/רגשי.
החושך והשקט המתוח ביניהם” הוא בסה”כ העדר האור. בכל פעם שמסירים חסימות שנוצרו במשך החיים” אור הנשמה הולך ומתגבר” הולך ומתחבר.