לרגל כ’ טבת יום הזיכרון לרמב”ם
העם הנבחר – בוחר
בשבוע שעבר פורסם מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה בעניין תדירות הבחירות בישראל:
“בעקבות המשבר הפוליטי המתמשך בשנתיים האחרונות” מדינת ישראל ממוקמת במקום האחרון מבחינת תדירות הבחירות בהשוואה ל-20 דמוקרטיות אחרות. מדובר בשילוב של משבר פוליטי-משטרי עמוק… והקלות הבלתי נסבלת בה אפשר להקדים את הבחירות”.
ובתמצית – “איך שלא נסתכל על זה” מדינת ישראל זוכה בתואר המפוקפק של שיאנית הבחירות” עם ממוצע תדירות בחירות של 2.3 שנים בלבד. ראשי ממשלה מתחלפים כאן אחת ל-5 שנים בממוצע”.
הנתונים הללו מטרידים גם ללא ההתמודדות עם הקורונה” אך השילוב של שניהם יחד מייצר קוקטייל פוליטי-לאומי לא קל לעיכול.
אלא שלצד העלייה בתדירות הבחירות” קיימת תופעה מקבילה אך הפוכה: “סקרים בעולם ובישראל מצביעים על ירידה באכפתיות הפוליטית בכל שכבות האוכלוסייה ובעיקר בשכבה הצעירה. הדבר משתקף בין השאר בירידה בשיעור ההצבעה ובקריאת מאמרי סקירה ודעות” במחאה פחות אקטיבית ובעניין פוחת בחדשות” (“דור ה- Y כאילו אין מחר” תמר ועוז אלמוג עמ’ עמ’ 343)
ואולי שני הנתונים הללו קשורים זה לזה – “התקשורת דנה שוב ושוב באותם משברים וויכוחים פוליטיים” ואנשים פשוט הותשו והתייאשו…” (שם).
מנהיגות יהודית
תמונת המציאות הנוכחית ביחס לעניין הפוליטי” בתוספת העובדה שבתחילת השבוע הקרוב יחול יום הזיכרון לרבנו הרמב”ם (כ’ טבת)” מהוות הזדמנות פז לעיסוק במשנתו הפוליטית של הרמב”ם. ייתכן שזאת תעניק לנו נקודת מבט גבוהה יותר על תחום שכאמור” הולכת ויורדת קרנו.
בפתיחת פרק מ’ בחלק השני של ספרו מורה הנבוכים” הסביר הרמב”ם את הצורך במנהיגות (התרגום והביאורים להלן על פי על מהדורת הרב ד”ר יוחאי מקבילי הי”ו):
“כבר התבאר בתכלית הביאור שהאדם מדיני (=פוליטי” נועד לחיות בחברה מדינית) בטבעו” ושטבעו הוא לחיות בחברה” ואין הוא כשאר בעלי החיים שהחיים בחברה אינם הכרחיים עבורם. ובהתאם למורכבות הרבה של מין זה… כך יש הבדל רב בין פרטיו…
ומשום שהשונות בפרטיו היא מטבעו” והחיים בחברה הכרחיים לטבעו” לא ייתכן כלל שיהיו לו חיים חברתיים אלא בהכרח על ידי מנהיג” שיקבע את האיזון הנכון במעשיהם וישלים את המועט וימעט את המופרז” ויקבע מעשים והנחיות מוסריות שכולם יבצעו תמיד בדרך אחת” עד שהשוני הטבעי יטושטש בעקבות התיאום שיצרו החוקים” והחברה תהיה מאורגנת”.
לדברי הרמב”ם” החברה האנושית כוללת בתוכה גוונים רבים וסוגים שונים של אנשים” “וכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות” (ברכות נח” ב). תכונות האופי המנוגדות שקיימות בחברה מחייבות יצירת גורם מאזן שבלעדיו – “איש את רעהו חיים בלעו” (אבות ג” ב). הגורם ה’מטשטש’ והמלכד הזה” כלשון הרמב”ם” הוא מוקד ההנהגה והמנהיגות. החוקים” לדבריו” נקבעים על פי הכלל” גם אם ייתכן שחריגים מסוימים עלולים להיפגע מכך:
“חייב אתה לדעת גם כן שאין התורה שועה אל החריג” ואין הציווי בהתאם למיעוט. אלא בכל דעה” מידה או מעשה מועיל שרוצים להשיג” מתכוונים לדברים שעל פי רוב” ואין שועים לדבר הממעט לקרות או לנזק הפוגע באדם אחד בגלל הקביעה הזאת והנהגת התורה… בהתאם להתבוננות זאת” אל תתפלא גם כן שכוונת התורה אינה מושגת בכל פרט ופרט” (מו”נ ג” כז).
דברי הרמב”ם מקבלים משנה תוקף בעידן שבו ישנה רגישות גבוהה (‘פוליטיקלי קורקט’) וכל תת-אוכלוסייה זוכה ליחס מועדף ולאפליה מתקנת. הנהגה” קובעת בראש ובראשונה אמות מידה כלליות” ולא רק יחס אישי להמוני פרטים עם רגישויות לאין מספר.
האישי הוא הפוליטי
בכל מקום שיש בו בני אדם” ישנה פוליטיקה” במובן של יחסים בין בני אדם הדורשים איזון והובלה להשגת יעדים מסוימים. השאלה היא כמובן מהם היעדים שההנהגה מבקשת להשיג. מהו אופק ההנהגה ולאן היא חותרת?
חובתו של המנהיג האידיאלי” לדברי הרמב”ם” היא להשתמש בכל כוחותיו כדי לקרב את הציבור המונהג על ידו” אל האמת כפי שהוא מבין אותה וכפי כוחו. לשם כך על המנהיג לגייס את כל כוחו המנהיגותי – הרטורי” הפוליטי” החברתי. אלא שהנהגה יהודית חותרת בסופו של דבר לפוליטיקה שתוביל להשגת יעדים רוחניים ולא רק ארציים-פרגמטיים.
וכך מסביר הרמב”ם את בקשתו של משה רבנו: “הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה” (שמות לג” יג) כלומר” בקשתו של משה רבנו לדעת את דרכי ה’ מנומקת בחובתו להנהיג את העם (מו”נ א” נד).
***
הכותרת שמתנוססת מעל מאמר זה לקוחה משיר מפורסם שנכתב בדיוק לפני שלושים שנה על רקע מהפכות עולמיות גדולות והרות גורל. השיר הזה מספר בעצם את הדילמה הגדולה של הדור הזה: הדילמה בין מעורבות פוליטית לבין ‘אסקפיזם’ – אדישות ובריחה מעיסוק בענייניים “גדולים” ו”כלליים” אל האישי והפרטי.
אך הפוליטיקה” כפי שלימד הרמב”ם” מופיעה על כל צעד ושעל בחיינו. לכן” התורה מקיפה גם אותה והיא מצווה עליה כחלק מהמחויבות ליצירת חברת מופת. זוהי למעשה הרחבת מצוות ההידמות לה’ שאיננה מתמצה בעבודת הנפש האישית. על גבי המעגל האישי אנו מחויבים בבניית מערכת פוליטית-חברתית מתוקנת.
הבחירה להיות מעורבים בשיקולים ערכיים” ענייניים” ואידיאולוגיים” מתחילה במעגל החברתי הכי מצומצם ומתרחבת עד להובלת המדינה. וכמו שנהוג לומר כיום: “האישי הוא הפוליטי”.
