קורבן התמיד המופיע בפרשתנו” לאחר השלמת הציווי האלוקי על הקמת המשכן וחנוכתו” הוא מימוש החזון הגדול של השראת השכינה באופן תמידי וקבוע בעם ישראל” כשמו של קורבן זה – תמיד.
ויש להתבונן” מדוע קורבן התמיד המסמן ומסמל את התמדת השכינה בישראל” מובא דווקא מן הכבשים ולא מן הפרים” כנאמר בפרשתנו (שמות כט” לח): “וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה” שניים ליום תמיד”. במה שונה הכבש מן הפר?
מבאר הרב קוק (עולת ראי”ה א’ קל): “הפר – הבהמה הגסה העלולה להתהפך מתוך כוח חומרי שוקט ועובד לכוח חומרי מחבל ומזיק – ‘שור שנגח'” אבל קרבן זה (התמיד) הוא בתכונה של שקט שאין בו משום חיבול והרס עולם” אלא משום שיקוע בתוכן חומרי וירידה של מיעוט אור” אז באים הקרבנות הללו – הכבשים”.
הסבר – הפר הוא בהמה גסה היכולה להשתמש בגסותה באופן חיובי לחרישה” למשא” לעבודה ולבניין” ובאופן שלילי לנגיחה” לרמיסה ולאכילה מזיקה הגורמת להרס ולחורבן.
הכבש לעומתו” הוא בהמה דקה מעודנת ונינוחה הנותנת צמר וחלב לבעליה” וגם כשאינה מגלה בפועל את אופיה החיובי הזה” אין היא הופכת למזיקה והורסת כמו הפר” אלא נשארת בתמימותה החומרית הטבעית לה.
יסוד כל קורבנות הציבור הוא קורבן התמיד העולה על המזבח פעמיים ביום בבית־המקדש” קורבן המבטא והמסמל את תכונתו ואופיו של עם ישראל” ואת התמדתה וקביעותה של הקדושה הגנוזה בתוכו. שהרי גם כאשר עם ישראל חוטא ושקוע בתאווה ובחומריות” אין הדבר נובע מתכונה חומרית גסה – המתגלה ברשעות” חבלה והרס” אלא מהשפעותיה החיצוניות של הנפש הבהמית שבנו” כהמשך דברי הרב (שם): “ביחס לציבור הישראלי כולו” אין תכונה של רשעה ושל חיבול מצויה. רק צריכים לרומם ולהעלות את תוכן החיים מתוך מחשכי בהמיות” לֵאור באור החיים האלוקיים” של צלם האדם בשלמותו ‘ואתן צאני” צאן מרעיתי – אדם אתם’. על־כן הקרבנות של התמיד” המתאימים ליסוד העלאת הציבור בכללו – הם כבשים”.
היוצא מדברינו” שגם אם מתגלים צדדים מכוערים ומקולקלים בחברה הישראלית” הם אינם ביטוי לפר גס מזיק ומחבל החושף ומגלה את מהותו מלאת הרשע” אלא ביטוי חיצוני לכבש שכולו עדינות ורגישות” טוהר וקדושה” שלפעמים האור הרוחני שבו שקע בתוכו” ועלינו לחזור ולגלותו בתמימותו ובשלמותו.
” מתוך הספר בסדרת “בניין אמונה” – אידיאל ומציאות