ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויקרא
פרשה נוכחית: צו
 


לעולם לא תחמיץ עיסתנו הכללית

הרב יורם אליהו

נאמר בפרשה (שמות יב,לט),"ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה..." וכך אנו אומרים בהגדה של פסח. "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שניגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם". משפט זה מבאר את הסיבה הפשוטה לאכילת המצה.
האר"י ז"ל, המוזכר בכמה מקומות ב"שפת אמת" (פסח תרנ"ד וכן בשבועות תרנ"ח) מבאר, שהכוונה כאן על עם ישראל, "שלא הספיק בצקם של בני ישראל להחמיץ... כי היו במצרים במ"ט שערי טומאה ואילו חס ושלום היו נִשקעים בשער הנ' לא היו יכולים ליגאל". לפי דברי האר"י מדובר כאן על עם ישראל שלא החמיצו שלא הגיעו לשער הטומאה החמישים, כי הקב"ה הופיע קודם לכן וגאלם. הרב קוק זצ"ל (מאמרי ראי"ה עמ' 159), מעמיק בביאור העניין שחמצם של ישראל לא החמיץ. אף הוא הולך בדרכו של האר"י שהבצק שמדברים עליו, הוא נשמותיהם של ישראל שלא החמיצו. בתחילה מתאר הרב כיצד נוצר הבצק מגרגירי אבקי הזנה, מקמח או סולת בהתאחדם על-ידי זילוף מים לתוכם. חומר זה כשהוא בא באש נהפך ללחם מזין. כך היו עם ישראל במצרים גרגירי נשמות מפורדות מבלי יכולת להתאחד מכיוון שחסר להם מימה של תורה. אבל בצאתנו ממצרים "שטף החיים העליונים... שהופיע מגילוי שכינה, אשר אין האנושות כולה יודעת להמשיל לו דוגמא, איחד בפעם אחת את הגרגירים הגוייתיים והנפשיים והפכם למוצק גבוש אחד לעשות ממנו את העם היחידי", וממילא עם ישראל נוצרו בצורה כזו שהם לא יכולים להחמיץ "ובצקם של אבותינו לא יכול היה להשתנות מצביונו, כי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מה"מ הקב"ה וגאלם.
בדברי האר"י שהזכרנו קודם מובאת עוד ידיעה חשובה. אומר האר"י: "ולעומת זה כשנכנסו בשערי הקדושה כיוון שנפתח להם שער הנ' שבקדושה שוב אין יכולים לחזור להשתעבד... ולכן היא עלמא דחירות". בדרך זו ממשיך גם הרב קוק את דבריו וכותב, שרשמי שעת הנצח של הגאולה חוזרים ומופיעים עלינו בליל הסדר. ולכן פונה הרב אל כל אלה המנסים להחמיץ את נשמותיהם של עם ישראל ולהתייאש מהם: "וידעו כל אלה אשר ליבם ערל... שמכוח זה גם בצקם של בנינו לא יחמיץ לעולמים, שווא לכם טחי תפל המתאמצים להחמיץ נפשות שנעשו מאותו הבצק הנצחי אשר לא הספיק להחמיץ... ולעולם לא תספיק - להחמיץ. כך כותב הרב גם בספר 'אורות' (עמ' סג): "ברית כרותה היא לכנסת ישראל שלא תטמא טומאה גמורה. גם עליה תוכל הטומאה לפעול, לעשות פגמים, אבל לא תוכל להכריתה כליל ממקור החיים האלוקיים".
ולכן קורא לנו הרב, לזכור ולדעת, "כי גם אם תעלה מחשבת תפל לשנות את בצקם של אבותינו - שהיא בצקם של בנינו ובני בנינו לעד - לא יועילו כל מעשיכם, כי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ ולעד לא תחמיץ עיסתנו הכללית..."
זאת היא הכוונה היותר עליונה ומיוחדת שצריכים אנו להתרומם אליה בהבנת ערך המצה, ויש לה שתי השלכות. א. ביחס לעם ישראל, שגם אם רואים אנו בתקופה קשה זו שעולות מחשבות ודעות שלא שיערום אבותינו, הן ביחס לתפקידו ומהותו של עמנו, והן בנושאים השונים של חיי הפרט, בהגדרתה של מהות המשפחה והיחס בין המינים ועוד, בעומק הדבר אנו צריכים לזכור שמדובר בעם, בנשמה, שלא מחמיצה. ואלו בירורים עמוקים שבאים להעלות אותנו למרום הדעת והבינה בנושאים חשובים אלו. ב. ביחס לפרט, בנים יקרים אשר מתרחקים מדרך תורה ומצוות, חייבים אנו לזכור שחמצם = נשמתם, לא החמיצה ולעד לא תחמיץ, והם מחפשים באמת תשובה לשאלות המציקות להם. כאשר נדע להתבונן בהם מתוך האמת הפנימית הזו, נזכה, שכימי צאתנו ממצרים יראנו ה' נפלאות, ואור ישועה וגאולה אשר הולך ומופיע מיציאת מצרים ועד עתה, יזרח עלינו ועליהם לכונן ישועה וגאולה לכל עמו ישראל.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: