ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויקרא
פרשה נוכחית: צו
 


על קוצר רוח ועל עבודה קשה / רויטל שנור

-----


קצב החיים תובעני ואנשים רבים עובדים קשה. קוצר הרוח מצטרף לעבודה הקשה, והלחץ הופך אורח כה מצוי בחיי רבים מאיתנו, עד שהוא כבר כמעט בן בית. קוצר הרוח הוא נפשי ורוחני והוא מופיע כתופעת לוואי שכיחה לעבודה הפיזית הקשה. זו תופעה מוכרת ומעוררת אמפתיה. כותב הרש"ר הירש על קוצר רוחם של בנ"י במצרים: "...סבלו הבלתי אנושי של ההווה הכביד עליהם ביותר, וחובתם לעמוד בתביעותיו ולבקש לעצמם הקלה פורתא העסיקה את כל רוחם, לא נותר בהם איפוא עוד רוח ולא נתפנתה מחשבתם לנושא, השייך כה לעתיד... אף סבלנות לא היתה להם... כה לחצום תביעות השעה, וכה הכבידה עליהם עבודתם". לכאורה, קוצר הרוח הוא כמעט בלתי נמנע.
אך ה'אור החיים' הקדוש נוקט בפירושו כיוון שונה מעט מהרבה פרשנים ומציע סברא: "אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קוצר רוח, כי התורה מרחבת לבו של אדם". כלומר, אולי לוּ היו מחוברים לערך נצחי והיו בעלי שאר רוח, היה להם קל יותר לשמור על אורך רוח. אך בנ"י במצרים עוד לא זכו ללמוד תורה ולא היתה בהם סבלנות להמתין לגאולה.
מה ההשלכות של קוצר הרוח? ראשונה נפגעת ההקשבה. קשה כל כך להיות פנוי ולשמוע, כאשר התחושה היא ש'אין אוויר', כאשר אנחנו 'בקושי נושמים', איך נקשיב? כמה מקשה עלינו קוצר הרוח בהורות, כמה הוא מכביד את ליבנו. כמה הוא מעוור את עינינו מלראות אותות שיש להם חשיבות רבה, לעיתים קוצר הרוח אפילו מטשטש את הראייה שלנו וקשה לנו להכיר במופתים וניסים. עד כדי כך אנחנו עמוסים... אז מה עושים?
אם ניתן להפחית מהעבודה הקשה זה כדאי, אבל במקרים רבים, זה לא אפשרי. מה שכן אפשרי, אם כי מאתגר, הוא לנסות לשמור על אורך רוח ועל סבלנות, גם בתוך עומס והרבה מטלות. וכעצתו של ה'אור החיים' הקדוש: להיות מחוברים תמידית לחזון, לאמונות שלנו ולמחויבויות ההוריות. גם ביום של קצב מהיר לעצור רגע את הדחף לרוץ מהר ולהסביר לילד שלנו, לאן אנחנו בעצם רצים? למרפאה? לסבתא? לקניה דחופה? הסבר פשוט שלפעמים נשמט מהלו"ז שלנו בריצה הבהולה. לשתף את הילדים, לתווך להם את המציאות, לנשום עמוק ולהתחבר. לפעמים מספיקה דקה של קשר עין, או שני משפטים של הסבר שבעזרתם המצב מתבהר.
ובדוגמה מעשית: ביום שיש חורפי וקצר, כאשר הילדים חוזרים הביתה מבית הספר, אנחנו כהורים, מתוך עומס העבודה (הקשה) עלולים לקבל את פניהם תוך התרוצצות בין הבישולים לניקיונות. כאשר ילדים מרגישים את המתח וקוצר הרוח, חוסר ההקשבה שלנו נוכח באוויר, וגם הילדים מצידם לא ממש מקשיבים. סביר להניח שלולא שיח קצר וקשר עין איתנו, הם לא ישתפו פעולה עם ההוראות ובקשות העזרה, והעבודה תכבד עלינו עוד יותר... . כדאי לעצור הכל לרגע, לקבל את פניהם, לשמוע מהם כמה חוויות, להעיף מבט ביצירות המתוקות, ואז להסביר להם שיש עוד כך וכך משימות עד שבת, והזמן קצר, נשמח לשיתוף פעולה מצידם, ובהתאם לגיל גם לעזרתם. הרחבת המבט, החשיבה אל מחוץ למטרות המיידיות שלנו והגבורה הנדרשת מאיתנו כדי לעצור באמצע המירוץ, הם עיקר המאמץ. זה לא תהליך ארוך, והוא לא קשה במיוחד. זהו שיח קצר באופן מפתיע, לרוב אורכו מספר דקות, אך משמעותו רבה מאד. לא אחת תיווכחו שלא זו בלבד שהאווירה נעימה וסבלנית, למרות ריבוי המשימות, אלא שהזמן שהקדשתם לקבלת פנים חמימה, חזר אליכם כפל כפליים בהתנהגות עצמאית ובעזרה משמעותית. זו דרך טיפה יותר ארוכה אך הרבה יותר קצרה....

רויטל שנור היא פסיכולוגית חינוכית ואם לילדים. לקבלת תכנים מעצימים לאימהות, הצטרפו לקבוצת הווצאפ 'יש הרבה דרכים לאהוב' באמצעות שליחת הודעת ווצאפ למספר 0544320540



תגיות: מרוץ החיים | קוצר רוח



מאמרים נוספים מעלון פרשת וארא תש"פ:
והבאתי אתכם אל הארץ - הרב דב ביגון
לך להתגייס - הרב שלמה אבינר
לב הפרשה - הרב חגי לונדין
גאולת ישראל - הרב דוד לנדאו
נצלול ונדוג - הרב זיו רוה
להיות בני תורה בחבלי משיח - הרב אלישע וישליצקי

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: