ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויקרא
פרשה נוכחית: צו
 


להיות בני תורה בחבלי משיח

הרב אלישע וישליצקי

שיחה לפרשת וארא
אחד מהסימנים המאפיינים את תקופת חבלי משיח הוא "עד שיתייאשו מן הגאולה" (סנהדרין צז, א). אחד המקומות בהם התבטא הייאוש בצורה 'מהודרת' הוא במצרים, "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט). 'אור החיים' הקדוש נותן לכך שני הסברים מיוחדים ביותר שבמבט ראשון נראים כסותרים:
"מקצר רוח. אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קוצר רוח כי התורה מרחבת לבו של אדם."
אלו דברים לא פשוטים, הרי עוד לא ניתנה התורה, לא היה מעמד הר סיני, אם כן מה הטענה כלפיהם?! שאלה קשה יותר היא האם באמת אפשר לראות היום אצל מי שיש תורה שהתורה מרחבת את ליבו של אדם?
"עוד למה שנתבשרו ישראל בשורת הגאולה נתרחב לבבם ותחי נפשם ורוחם וכשחזרו לשעבוד הגם שלא היו משתעבדים אלא שיעור הרגיל ולמטה ממנו אף על פי כן תקצר רוח, והמשכיל בטבעיות הרכבת האנושי ישכיל על דבר."
הקב"ה הבטיח לישראל דרך משה רבינו שהגאולה בפתח, לעומת זאת בפועל מה שקורה הוא שמהפגישה הראשונה של משה ואהרון עם פרעה הכל מתנפץ, פרעה אומר "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים" (שמות ה, ט). המשבר הזה ריסק את העם.
'אור החיים' חותם במילים "והמשכיל בטבעיות הרכבת האנושי", כלומר מי שמבין בפסיכולוגיה. בפירוש הראשון הוא כתב שזה מכיוון שלא היו בני תורה, משמע שאם הם כן היו בני תורה - הכל היה בסדר. אבל בפירוש השני מובן שזה משהו טבעי אנושי. איך ניתן להבין את דבריו?
סוד גדול מתגלה כאן, שבכוחו לתת תשובה לשאלה האם הסימנים הם חיוביים או שליליים.
יש כאלו שחושבים שלהיות בן תורה פירושו לדעת דפים ולצטט פסוקים, אבל זה לא היה במצרים, כי עוד לא ניתנה התורה במעמד הר סיני.
משמעות המושג 'בני תורה' על פי המהר"ל (דרך חיים אבות ד, יד) היא להיות שייך למהלך האלוקי. בן תורה מאמין באמונה שלמה בגאולה לא בגלל החיצוניות שלה, אלא בגלל נשמתה הפנימית.
אחד המקורות שמהם לומדים שהגאולה לא תלויה בתשובה הוא הפסוק "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא". יש ציווי לשמוח כשהגאולה מגיעה, הכל בפלאי פלאים, אבל זה לא הכל, הפסוק ממשיך "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת". המשיח בא על חמור, בעל החיים היחיד שטמא אך יש לו קדושה מסוימת, זה מתבטא בכך שיש חיוב לפדות אותו, והזוהר הקדוש (תיקוני זוהר תקונא שתין [צג ע"ב]: "טַב מִלְּגָאו וּלְבוּשָׁא דִילֵיהּ בִּישׁ, דָּא אִיהוּ עָנִי וְרוֹכֵב עַל חֲמוֹר") מגדיר שזה הדור של הגאולה.
יש אנשים ומצבים בגאולה, שכשמסתכלים עליהם בשטחיות חיצונית הם גורמים לאדם להתייאש ולומר שזה שלילי ונוראי. אך השאלה שאדם צריך לשאול את עצמו ברגעים כאלו היא בשביל מה הקב"ה שם אותי במציאות הזו? האדם נדרש להיות בן-תורה, כלומר, להיות קשור למגמה האלוקית, וממילא הוא יוכל להתייחס אליה, ממילא הוא יוכל לפעול בה נכון, ללמוד בה נכון, ולהתפלל בה נכון.
"התורה מרחבת לבו של אדם" אם הוא רוצה שהיא תרחיב את ליבו. אם אדם ניגש ללימוד בשטחיות ובאנוכיות - הלימוד רק יגדיל את זה. "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה (דברים ד, מד) זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה" (יומא עב, ב).
וכך אפשר להבין את היחס לפירוש השני. באמת כשמסתכלים באופן חיצוני על נפש האדם אז המשכיל בטבעיות הרכבת האנושי יודע שאנשים מתרסקים כשנוצר משבר לאחר שכבר הגיעה הבשורה הטובה, זה קוצר רוח. אבל בני ישראל הם בני תורה, יותר עליונים מהמשכיל בטבעיות הרכבת הנפש האנושית, הם מאמינים בנשמה, הפסיכולוגיה לא מגיעה לנשמה, ולכן היא בוחנת ובודקת את האדם במבט חלקי.
אנחנו לא מתייאשים מהגאולה, בעקבות חז"ל, שלא יהיו אי-הבנות, המקור הוא לא ברבי נחמן, לא של חסידות מסוימת, אלא זו המגמה האלוקית. במקום לעמוד מול המציאות ולחרף ולגדף אותה, עלינו לשים כתף ולפעול, לנסות להיטיב, להחזיק ידי ישראל ולהחזירם למוטב (רש"י סנהדרין צז, א), להתפלל לקב"ה שיתן בנו כוח לגלות את כל מה שיש בנו באמת.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: