ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויקרא
פרשה נוכחית: צו
 


יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי

הרב זיו רוה

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם. וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה" .
אמירה זו של יעקב לפרעה איננה מובנת כלל. דרכו של צדיק להיות שמח ביסורין ולא להזכירם כמי שנראה כמתלונן. ומה טעם יש גם לומר דברים אלו במפגשו היחידי עם מלך מצרים, הרי בשביל פרעה אלו דברים של מה בכך ואין בהם תועלת. וכי לא עדיף לומר דבר שישפיע עליו תוכן חיובי? וגם לשון מְגוּרַי איננו ברור. רוב הפרשנים הסבירו שזהו לשון גֵרות טלטול וצער, אך כל הצרות שהיו ליעקב מעֵשו, מדינה ומיוסף אינם מצד הגרות ואפילו צרותיו עם לבן לא נבעו מצד היותו גולה באותו זמן.
לפי כל הקושיות האלה, אם בחר יעקב אבינו לומר דווקא מה שאמר, ודאי צריך להיות בפסוקים אלה עומק גדול ולימוד רב תועלת. ואכן עומק דבריו של יעקב מבואר באופן נפלא במיוחד בפירוש 'הכתב והקבלה', של רבנו יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג זצ"ל.
עבודת ה' יכולה להיות באחת משתי דרכים: דרך הכובש, ודרך הישר. דרך הכובש היא, שתאוות נפשו הבהמית של עובד ה' עודנה במקומה עומדת, והיא תעשה את שלה להתעורר בו בכל יום באופנים שונים. ואמנם מצד נפשו המשכלת הרוחנית, הוא כובש בפועל את יצריו ומכניעם לעבודת ה' יתברך. ואף שאינו רוצה שרצונו ינטה אל התאוות הגשמיות ויודע הוא שיש במה שרצונו מתאווה אליו עברה ועון, מ"מ הלב מטבעו יחמוד שלא מרצונו, ונגד בחירתו. הנה העובד את השם בדרך זו נמצא במלחמה תמידית בנפשו, כי התאוות הבהמיות יחרחרו תמיד ריב ומדון בנפשו עם התאווה הנפשית הרוחנית.
שנות חייו של איש העובד את השם בדרך זו, קרא להן יעקב כאן "שְׁנֵי מְגוּרַי", כלומר שנים שיש חרחור, ריב ומדון בתוך הנפש. מגורי יהיה פירושו - מריבותי, מלשון - "אִישׁ אַף יְגָרֶה מָדוֹן" , "וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה" , "מִתִּגְרַת יָדְךָ אֲנִי כָלִיתִי" . חז"ל אף הם השתמשו בלשון תגרא על הריב והמדון למשל - "האי תגרא דמי' לבדקא דמיא" .
שונה ממנה היא עבודת השם בדרך הישר. עבודה תמימה היא בלא ריב ומדון בנפש פנימה. כאשר הלב מלא באהבת השם, לא נשאר בו מקום פנוי לתאווה בהמית, כעניין "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" . התאווה הבהמית היא כמת וכחלל, ואינה מתנגדת אל התאוות הנפשיות הרוחניות אצל העובד בדרך זו. הזוכה למדרגה זו הוא הנקרא חי באמת, כי כל כוחות נפשו בלי יוצא מן הכלל משתדלים להשגת החיים הנצחיים.
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם."
והנה אין כל ספק כי יעקב בחיר האבות היה עובד כל ימיו בדרך הישר, וכל יום היה חי חיי השתלמות אמתיים בכל כוחותיו, ככתוב "וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו" , כי כולם היו שנים של חיים. אולם, בדברו אל פרעה היה מקטין עצמו כדרך הצדיקים. לכן אמר "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה" , ומיעט במעלתו כאילו רוב שנותיו לא היה עובד אלא רק בדרך הכובש, שהוא בריב ומדון בנפש פנימה, והיה צריך ללחום נגד יצרי תאוות הלב ולנצחם. אמנם שנים של חיים, שהוא בדרך הישר בלתי מלחמת היצר, היו בעיניו מעטים, וגם אותו המעט היה בלי הצטרפות, ורק בזמנים נפרדים זכה לימים הראויים להיקרא חיים באמת, ע"ז אמר "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" .
אך כנגד מה שהקטין מעשי עצמו, הגדיל מעשי אבותיו. ואמר שרוב שנותיהם היו שנים של חיים, "וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם", כלומר לאבותי היו שנים ארוכות של חיים, כולן היו שוות להשגת שלמות הנפשי האמתי ללכת באור החיים. לכן אמר באבותיו רק "בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם", ימים ולא שנים, להמעיט זמן מלחמתם הפנימי, כי רוב המוחלט של חייהם התנהל מתוך שלום פנימי בנפשם.
וכוונת יעקב בתשובתו זאת אל פרעה היתה לעורר את דעתו, כי לא מה שנקרא בפי ההמון בשם 'חיים' הוא החיים באמת. כי הרודפים אחר התאוות הזמניות, חייהם אינם חיים אלא זו היא מיתתם, כי הרשעים בחייהם נקראים מתים . ואמנם אין ראוי לקרוא בשם חיים, אלא רק לשפע החיים שזוכה לו מי שמשעבד כל תאוות נפשו לשמים, לעבוד בם עבודת השם יתברך ויתרומם.
.
הרב קוק זצ"ל אף הוא התייחס בעמקות לשתי מדרגות אלו ולמעבר ממדרגה למדרגה: "כשם שהיחיד בשעה שהוא עדיין לא עלה עד מרום פסגת המוסר הגמור, בשעה שבטבעו עוד לא נחקק יפה החותם של הצדק והטוב, אז דרכו הישרה קשה עליו, הוא צריך למלחמות על כל צעד והוא מוכרח להדוך את כוחותיו הרעים, לכבשם ולבטלם לפעמים. אבל זה איננו דרך האורה עדיין, כי כאשר יוסיף לקח, וישתמש באורה של תורה מצורף עם המאור השכלי והנטיה הטבעית, שבלב הישר והתמים שהתעורר יפה, אז ימצא כי הוא איננו צריך כל-כך להיות בעל מלחמות. ואם לפעמים יהיה לו צורך במלחמה, יראה גבורה אחרת, ולגמרי אחרת, כי לא יכבוש את שום כח מכחות נפשו שיהיו אסורים וכלואים, שלא יעשו מאומה, כי-אם יקחם ישעבדם בחבלי אדם ובעבותות אהבה אל הטוב ואל היושר, אל מרומי המגמות היותר נשאות, שהם הנם החפצים האלקיים. ואז יצא מכלל עבדות ויהיה בן חורין, מאושר, עטור בעבדות העליונה שהיא עטרת תפארת, "עטרת זהב מזוקק על ראשו".

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: