סידרת ‘גמרא באמונה’ – חלק ט’: הרעיון המוסרי מאחורי קלב”מ

רקע
התוספות בבבא קמא בדף ד” א (ד”ה ‘כראי אדם’) דנים בּכלל ‘קים ליה בדרבה מיניה’ (להלן: ‘קלב”מ’) [=כאשר האדם מתחייב בדין חמוּר (מיתה) ובדין קל (ממון)” מחייבים אותו רק על הדין החמוּר (מיתה) ופוטרים אותו מהדין הקל (ממון)]. * עקב קוצר היריעה לא נוכל לפרט כאן את כל ה’שקלא וטריא’ שבתוספות” אך ניתן לקבל את המאמר המלא בכתובת המייל המובאת לקמן *.
מקור הכלל ‘קלב”מ’
במשנה בכתובות מופיע כלל “וכל המתחייב בנפשו אין משלם ממון שנאמר (ואם לא) [וְלֹא] יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ (שמות כא” כב)” (לו” ב). כיצד המשנה לומדת את דין קלב”מ מהפסוק?
בפרשת משפטים נאמר: “וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים” (שם). חז”ל מדייקים מלשון הכתוב שבית הדין מענישים אותם בעונש ממוני דווקא כאשר מעשיהם לא גרמו לאסון” כלומר הם לא פגעו באשה עצמה. אך אם היה אסון והאשה נהרגה על ידם” בית הדין לא היו מענישים אותם בעונש ממוני” שהרי הם חייבים עונש חמוּר ולכן אי אפשר להענישם בעונש קל (ממון). ואם כן” לסיכומו של דבר: “וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ – הא אם יהיה אסון לא יענש (רש”י כתובות שם).
אחת הדוגמאות הקלאסיות ל’קלב”מ’ מובאת במשנה בבבא קמא (סא” ב): “המדליק את הגדיש…(היה) עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו – פטור”. כאשר נאמר במשנה פטור אין הכוונה על העבד שהרי חייב מיתה על רציחתו” אלא הכוונה על הגדי” בגלל ‘קלב”מ'” כאשר מתחייב בעונש חמור (מיתה) על רציחת העבד” אי אפשר להענישו בענוש קל (ממון)” על שריפת הגדי.
יש להבין את הטעם של כלל ‘קלב”מ’:
ערך חיי אדם
הרב הירש כותב לגבי הכלל ‘קלב”מ’: “בו ברגע שאדם מתחייב בנפשו וחייו מסורים לדין שמים” – ודין זה חל עליו גם במקרה שהפשע עצמו אמנם נידון בדיני אדם” אך לא הנסיבות שבהן בוצע” – ברגע זה שוב איננו יכול להתחייב ממון. חומרת הפשע ומעלת כבוד האדם שאין דומה לה” ושהיא נפגעה קשות” הן באישיות הפושע והן באישיות הנפגע” אינן סובלות שידובר כאן בעסקי ממון. לתבוע מרוצח” או מהורג נפש שזוכה מסיבות מקילות” שלכל הפחות ישלם פיצוי עבור בגדיו הקרועים של הנרצח – מחשבה זו אין דעת תורה סובלתה”.
הרב הירש מסביר שהכלל ‘קלב”מ’ מלמד אותנו את הערך הגדול של חיי אדם. אין לאבד את הפרופורציות בין ממון לבין חיי אדם. המוסריות לפי התורה אינה יכולה לאפשר שעונש ממוני יהיה סוג של פיצוי לאובדן חיי אדם.
בחברה שבה ערך חיי אדם אינו ערך מרכזי” התוצאה היא עיוות מוסרי ואיבוד פרופורציות מוחלט כמתואר בברייתא: “תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש” קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו – נטל סכין ותקע לו בלבו…בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם” ועדיין בני מפרפר” ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. וכן הוא אומר ‘וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה [הַרְבֵּה מְאֹד] עַד אֲשֶׁר מִלֵּא [אֶת] יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה’ (מלכים ב’ כא” טז)” (יומא כג” א). במעשה זה אנו רואים שלמרות שאירע רצח מזעזע בבית המקדש” אביו של הנרצח מוטרד מטהרת הסכין יותר מאשר הרצח עצמו. הגמרא מנסה לחקור: האם באותה תקופה לא החמירו בטהרת הכלים” אלא הקלו בשפיכות דמים” או שלא הקלו בשפיכות דמים” אלא החמירו בטהרת כלים? הגמרא מסיקה מכך שהברייתא הביאה את הפסוק המתאר את שפיכות הדמים של מנשה” שאנשי הבית השני לא החמירו בטהרת כלים” אלא הקלו בשפיכות דמים והלכך הם זלזלו בערך של חיי האדם.
ולכן” ההלכה מלמדת אותנו על ידי הכלל ‘קלב”מ’ לשמור על הפרופורציות הנכונות בחברה ולהבין שאי אפשר להשוות בין חיי אדם לבין ממון” אלא שהערך של חיי האדם הוא ערך מרכזי.
לתגובות ולקבלת המאמר המלא ושאר חלקי הסידרה: natanorot@gmail.com