ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויקרא
פרשה נוכחית: צו
 


וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם

הרב זיו רוה

(דברים שנאמרו ביום עיון שהתקיים השבוע במכון מאיר בשיתוף עם בית המדרש וביה"ס לאומנות – 'טוֹב וְיָפֶה').
חלק מהאורות שמתעברים בנו בחנוכה זהו הבירור של מהות אומנות ישראל (טוֹב וְיָפֶה), מול האומנות היוונית (יָפֶה וְלֹא טוֹב). אומנות היא דבר חי המשפיע חיים. ניתן לחלק את האומנות לארבע מדרגות כנגד גוף, נפש, רוח ונשמה ובכך להתבונן על ארבע מדרגות ביצירה בהשפעתה ובסכנותיה.
'גוף' היצירה הוא הדבר הנקלט באחד החושים. לכל יצירה יש גוף, אך לא כל גוף מקפל מעליו קומות נוספות של תוכן פנימי וחיים. למשל מפית נייר מעוצבת, היא גוף אסתטי ותו לא. ערכה בכך שהיא נעימה למי שמביט עליה ולמי שיצר אותה.
יצירה בעלת 'נפש' היא כבר יצירה שמעבירה תוכן. נפש האדם מניעה את הגוף, ומתבטאת בעולמו הרגשי הדמיוני והרצוני של האדם. כך גם יצירה בעלת נפש מניעה משהו אצל מי שנפגש בה, מרגשת, חוויתית ומעוררת יותר מיצירה דוממת מתוכֶן שהיא כגוף בלא נפש. אך כשם שבנפש האדם יש יצר טוב ויצר רע, כך גם כאן קיימת חלוקה: ישנן יצירות נפשיות שמעוררות את צד הטוב - רגשות עדינים ורצונות טובים, וישנן שיעוררו את הנפש הבהמית, את צד החיסרון שבאדם.

תרבות המערב מלאה באומנות ויצירה שבאו לבטא את הנפש הבהמית של האומן, ולכן גם נוגעות בנפש הבהמית של הצרכן ומעוררות בקרבו יצרים נמוכים ותאוות. אומנות שכזו לעיתים נעשית באופן מאוד אסתטי, ויש יצירות גאוניות מבחינה טכנית המהוות מלבוש לתוכן ירוד. זה יכול להתבטא בציור או פסל לא צנוע, ברומן טיפשי, במוזיקה חיצונית ועוד. כאן מתחיל הפיצול בין אומנות יהודית לאומנות היוונית והמערבית שבהן יש צד יצרי חזק. ליהדות לעומתן יש גבולות גזרה ברורים מה לא לקחת מהחיים וממילא גם מהשוק האומנותי, כגון פריצות, אלימות ותכנים מבולבלים. לעיתים גבולות הגזרה יותר עמומים ופחות ברורים, כגון סגנון מוזיקה מסוים כשהתוכן המילולי לא בעייתי בבירור. יצירות מצד הנפש יעסקו בהנאה, סיפוק, עניין ואושר ולא בתחומים ערכיים כגון נאמנות, אחריות, חובה או מוסר.
יצירות השייכות למדרגת הרוח הן כבר כניסה ל'מעגל האתי', כלומר, עיקרן בכך שהן מעבירות תוכן מחשבתי או מוסרי. האומן משתמש ביצירה כמלבוש להעברת השקפת עולמו ורעיונותיו. גם יצירות שכאלה חייבות 'גוף', אך ה'גוף' נועד להוות 'סוס טרויאני' על מנת לחדור לעומק הנפש, ולכובשה. ככל ש'גוף' היצירה אסתטי ומתוחכם יותר, קל ליצירה להתקבל ולרעיונות להשפיע. כאן הפיצול מרוח יוון הוא מוכרח ביותר, שהרי השוני בעולם הערכים הוא עיקר ההתמודדות מול רוח יוון. "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" , מיוון אנו יכולים לקחת את הטכניקה האומנותית והסגנון החיצוני השייכים אל 'גוף' היצירה, אך לא את התוכן. התוכן לעולם חייב להיות שייך ל"אָהֳלֵי שֵׁם", לאוהלה של תורה. על כגון זה נאמר 'חכמה בגויים תאמין תורה בגויים אל תאמין'.

הרב קוק כותב במועדי הראי"ה כי אין אנו יכולים לקחת מן הגויים כל מה שקשור במוסר ובהשקפת עולם, ואלו הם בדיוק העניינים בהם עוסקת האומנות של עולם הרוח. הטרגדיה והקומדיה היווניות מבטאות עולם הזר לעולמנו. הפיסול לרוב מבטא עולם מיתולוגי אלילי, או לא צנוע או עולם שבו תבונת האדם היא עיקר העיקרים, ולא עולם של אמונה בה' אחד. היצירה משפיעה על הנפש הצורכת אותה את עולם הערכים של היוצר. "זמר יווני לא פסק מפיו" של אלישע בן אבויה ולבסוף קיצץ בנטיעות. "אמרו עליו, על אחר: בשעה שהיה עומד מבית המדרש, הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו." אומנות הרוח איננה תמימה, ורק פתי צופה בהצגת תיאטרון או בסרט בלי הבנה שמישהו מהנדס את עולמו הערכי.
'אומנות הנשמה'.
נדרשת אחריות להשפיע רק תכנים טובים על עולמו הפנימי של האדם ולא לפגום. זהו עניינה של ה'אמנות האמונית' על כל מדרגותיה - לקרב את האדם אל אלוהיו, לפתח בו נאמנות לנשמתו, לעוררו למחשבות אידאליסטיות, לרצונות ישרים, ולמידות טובות מבית היוצר של 'ישראל סבא', להשפיע תכנים יהודיים שורשיים ועמוקים. מחד האומנות היהודית איננה משוחררת לגמרי, יש לה גבולות גזרה הלכתיים ברורים. מאידך ישנו מרחב אין סופי בעולמה הרוחני של התורה שבאפשרותה לבטא. היהדות שואפת לחירות נשמתית ולא לחופש גופני וכך גם ה'אומנות האמונית'. החירות ביצירה באה דווקא מתוך צמצום מדויק של מפגש האדם עם העוה"ז למעשים שאינם מטמאים אותו, אלא חושפים את קדושת נשמתו. כפילוסופיה היוונית כן האומנות היוונית, נלחמות שתיהן בקודש בהצבתן עולם ערכים אנושי ולא אלוקי, המקופל באומנות רוחן. באומנות הקודש אין לגויים שום מגע.
אומנות כלי המשכן היא דוגמה לגילוי אומנותי החושף את הקודש בארץ. כך גם ספר תהילים, ניגון ושירת הלוויים ועולם הפיוט. בכולם, הצד הפנימי שבאישיות היוצר, טבול בתכנים נשמתיים והוא חושף בכישרונו האומנותי רק אור וטוב אלוקי. השומע את שירת הלוויים היה טובל במעיין הקודש, בעולם אחדותי הרמוני ואלוקי בבת אחת. בדורנו, דור התחיה הלאומית, אנו זקוקים לאומנות שתגלה את נשמתו האלוקית של האומן באופן אסתטי וכישרון טכני שאינו יורד מגדולי אומני העולם בכל תחומי האומנות. אומנות שכזו ביכולתה להפריח חלקים תרבותיים שבית המדרש לא מגיע אליהם ולהשפיע בעוצמה רבה. זהו 'ניצוץ קודש נָפוּל' שחובה ללקטו כחלק מהמלחמה בחושך היווני. אחרת, הנטייה לאומנות תוסיף למשוך לערכים הזרים לרוח ישראל בשל הטכניקה הגבוהה המצויה בחוץ בהבעת היצירה.
התחייה הלאומית היא תחייה שכוללת את כל צדדי החיים, ואחד מהמרכזיים שבהם שאינו מטופל כראוי הוא האומנות. שנזכה לגדל אומנים אמוניים טהורים, פורצי מסילות אל הלב היהודי.



מאמרים נוספים מעלון פרשת מקץ תש"פ:
מקדש מעט ובית המקדש - הרב דב ביגון
בעד מי נבחר - הרב שלמה אבינר
היינו כחולמים - הרב חגי לונדין
קץ שם לחושך - הרב אלישע וישליצקי
צדקתם של שבטי י'ה - הרב יורם אליהו

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: