שָׁלַחְתִּי אֶת נְעָרַי אֶל נָבָל הַכַּרְמֶלִי לְבַקֵּשׁ תַּשְׁלוּם עֲבוּר שְׁמִירָה עַל צֹאנוֹ בְּיוֹם הַגֵּז” אֲפִלּוּ תַּשְׁלוּם מִזְעָרִי” וְהֵם חָזְרוּ בְּפָנִים נְפוּלוֹת:
– מָסַרְנוּ לוֹ אֶת בַּקָּשָׁתְךָ וְהוּא סֵרֵב. אָמַר “מָה פִּתְאוֹם אֶתֵּן לָכֶם מִלַּחְמִי וּמֵימַי” וּמֵהַבָּשָׂר אֲשֶׁר הֵכַנְתִּי?!”. הוּא הִתְעַלֵּם מֵאִתָּנוּ וְטָעַן שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אוֹתָנוּ. גַּם הִתְבַּטֵּא בְּבִזָּיוֹן כְּלַפֶּיךָ” מִי אַתָּה וּמָה אַתָּה” צֶאֱצָא שֶׁל רוּת הַמּוֹאָבִיָּה. בְּקִצּוּר” אֵינוֹ מְקַבֵּל סַמְכוּתְךָ [1].
– מָה אַתֶּם חוֹשְׁבִים? מָה דִּינוֹ? שָׁאַלְתִּי אוֹתָם. הוּא חַיַּב מִיתָה כִּי הִמְּרָה אֶת פִּי” וַאֲנִי נִמְשַׁחְתִּי לְמֶלֶךְ עַל יְדֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא .
מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁנָּבָל חַיַּב מִיתָה” יַחְגֹּר אֶת חַרְבּוֹ לְאוֹת הַסְכָּמָה.
כֻּלָּם חָגְרוּ אֶת חַרְבוֹתֵיהֶם” וְיָצָאנוּ לַדֶּרֶךְ ” כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ [2].
אֲבָל” כַּאֲשֶׁר הִתְקָרַבְנוּ לְשָׁם” בָּאוּ לִקְרָאתֵנוּ נְעָרִים שְׁלוּחֵי אֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמֶלִי” וּבִידֵיהֶם כָּל טוּב: מָאתַיִם לֶחֶם” שְׁנֵי נִבְלֵי יַיִן” חָמֵשׁ צֹאן מוּכָנוֹת” חָמֵשׁ סְאִים קָלִי” מֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים [3].
אֵיזֶה פֶּלֶא! אֵיךְ נוֹדַע לָהּ?! הַאִם זֶה מְתֹאָם עִם נָבָל בַּעֲלָהּ? אֶחְקֹר אֶת הַדָּבָר.
———————————
1. שמואל א כה ט-יב.
2. שם יג.
3. שם יח.