פעמים רבות אנו מתלבטים כהורים” בין שתי גישות חינוכיות.
האחת” רואה בשורש המילה חינוך את המילה מחנה. ההורים (וכלל המערכת החינוכית) צריכים להוות לנער מחנה” שבו הוא מצוי. מחנה זה” כמו מחנה הקרב” משמש לנער הגנה ומקום מפלט מהעולם הרחב. גישת המחנה באה למנוע מהנער את המגע התדיר עם סביבתו” ומצמצמת את עולמו בעיקר לד’ אמות המשפחה ובית הספר” אשר גם הם שמורים ומסוגרים יחסית מכל מבט עמוק על החיים ואתגריהם. ההורים מגינים על ילדם מפני חברים שונים אף במקצת” מפני יהודים שונים אפילו הם יראי שמים” מפני נופים שונים” שמא ירצה לפרוש מדרכי הוריו.
הגישה השניה” רואה בשורש המילה חינוך את המילה חן. אליבא דשיטה זו” עיקר תפקידם של ההורים הוא לתת לילדם מבט של חן על העולם כולו” מבט פתוח ומכיל המבקש לראות הכול ולחוות הכול בהתמודדות פתוחה וללא גבולות. חן זה” בא להתיר את האסור לא פעם בשם החסד והפתיחות” ולאפשר חופש מחשבה ומעשה לילד כדי שיבחר את בחירותיו בעולם של חירות כבר בגיל צעיר.
הדבר ברור לכל ירא שמים” שעל ההורה לשמור על ילדיו מפני השפעות זרות אשר יפגמו בתומת אמונתו והתפתחותו הטובה. יחד עם זאת” הדבר ברור שאם ההגנה הופכת לחרדה” וההורים אינם פועלים בנחת ובעמקות חינוכית” אזי ההגנה עצמה תגרום למרידה ולבעיות חינוכיות בעתיד.
על כן בפרשתנו” מתוארת גישה שלישית. גישה זו היא הגישה הבריאה של אמותינו ואבותינו הקדושים.
התורה מתארת את יחסו של ד’ אלינו בהיותנו כילדים רכים ביציאת מצרים – “כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף”. וביאר רש”י – “יעיר קינו – נהגם ברחמים ובחמלה” כנשר הזה שרחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום” עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן בין שוכה לחברתה” כדי שיעורו בניו” ויהא בהם כח לקבלו. על גוזליו ירחף – אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף” נוגע ואינו נוגע”.
לפנינו גישה הרואה בשורש המילה חינוך את המילה חנינה” רחמים. עיקר החינוך הוא בליווי הילד במידת הרחמים המאוזנת והמאזינה” כבפרשת ‘האזינו’.
מידת הרחמים אינה חסד נטול גבול” ואינה דין הנוקב את חיי הנער. היא אינה כנועה לפתיחות הרסנית מחד” אך יחד עם זאת אינה דורשת מהנער להתרומם מיד לגבהים שאינם בהשגתו.
מידת הרחמים מאזינה לקצב הטבעי של הנער” ודומה ביסודה לעולם הצומח. גישה זו מבקשת לאזן בין הצורך במתן ביטוי לדחפים בריאים של הנער” ובכללם היכרות עם העולם שד’ ברא” ובין החובה הקדושה למלא את חיי ילדינו ביראת שמים ובדבקות אלוקית” תוך שמירה שלא תיפגם תומתו.
לעיתים ‘איזון’ נתפס בטעות כמיעוט של הערכים השונים” כך ‘שיפגשו באמצע’. כביכול עלינו להמעיט את יראת השם ח”ו” ובמקביל להמעיט את סקרנות הילד” כך שיווצר איזון אפור שאינו מאיים על החינוך.
אולם לא כך מדגיש רש”י. רש”י כתב על שתי בחינות בחינוך הרחמים המאוזן –
א. “אינו נכנס לקנו פתאום… שיהא בהם כח לקבלו”. זהו המבוא לחינוך – ההבנה ההורית מהי מדרגת הילד כרגע ומה הוא יכול להכיל ומה לא. ומתוך כך לבקש ממנו להתעורר ולהתקדם באיזון נכון. הנשר אינו מתנהג כמו ילד. הוא אינו נמנע מלהיכנס לקן כהורה. הוא אינו משנה את ערכיו ואת האופק שאליו הילד צריך להגיע. אולם הוא מנחיל את האופק הזה בכלים ובקצב שהגוזל מסוגל לשמוע ולעכל.
ב. “אינו מכביד עצמו עליהם… נוגע ואינו נוגע”. ההורים צריכים להתנהל נכונה כך ששני הערכים גם יחד יופיעו ויקבלו את ערכם” במציאות היום יומית. מצד אחד עלינו לאפשר לילד חירות ובחירה בעולמו” מבלי שנכביד עצמנו עליו. הוא צריך להתנסות בעצמו ולחוש בן חורין. ומצד שני” עלינו כהורים לחפוף על הנער ולהביט בו” לנהל את חיי הנער כך שלא יחרגו מגבולות הגזרה הלגיטימיים של היהדות התמימה” ההלכה והבריאות הנפשית. ניהול זה” הוא בבחינת נוגע ואינו נוגע” וזוהי עבודת החינוך הגדולה והקשה.
ניתן לומר שבבניית המסגרת” אין פשרות. שם ההורים צריכים לייצב את הגבולות ההלכתיים והתרבותיים” ולא לתת לילד לחרוג מהם ולהיגרר לתרבות השלילית של צפיית המדיה וכדומה. ההלכה והמסגרת הפורמאלית אינן ניתנות לדיון. תרבות התורה אינה ניתנת לדיון. יחד עם זאת וכהשלמה טבעית” בהתנהלות הנער בתוך הגבולות” יש לאפשר לו ניסוי וטעייה (שאינם אסורים)” ותחושת התקדמות אישית ויצירתית תוך מפגש מבוקר עם העולם הסובב אותו” ותוך הבנה מאושרת שלנו שלכל ילד יש תכונות שונות מאתנו” הדורשות פריחה במציאות” מתוך תורה.
לענ”ד” הפחד שאנו חשים לפעמים כהורים בנפילת הילד” אינו בריא. הרב זצ”ל כתב במידות הראי”ה שאסור לפחד” אך חובה להיזהר. פחד הוא חוסר אמונה במי שברא את הילד” ובילד עצמו. זהירות לעומת זאת” היא אמונה גדולה הכוללת הנהגה. אם ילד טועה” אין ממה לפחד” אך יש ממה להיזהר. עלינו לעשות תשובה יחד אתו” ולחזור לאיזון חינוכי. אנו נדרשים כהורים להקים אותו בעמקות” בהבנה מה גרם לנפילה” אילו ערכים צריכים יותר זהירות ואילו התנהגויות צריכות יותר זהירות” יחד עם האזנה לצרכיו הדורשים את הופעתם” ומתן מקום לאופי המיוחד לו ולכשרונותיו.
יהי רצון שבמהלכים מאוזנים וטבעיים אלה בחינוך” נצמיח כהורים את הדור הבא” כברכת דוד מלכנו – “אשר בנינו כנטיעים… אשרי העם שד’ אלוקיו”.