ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויצא
פרשה נוכחית: וישלח
פרשה הבאה: וישב
 


סוד הטבע

הרב אלי פיינסילבר


ביציאת מצרים הוכה עולם הטבע שוק על ירך. לא שיש לנו בעיה עם הטבע - גם הוא יצירה אלוקית מופלאה. אך כאשר בני האדם גוזרים את השקפת עולמם ואת כל תפישתם מתוך הטבע ועל-פיו, הרי זה שעבוד נורא. הטבע אמנם עושה מלאכתו נאמנה, 'יום ולילה לא ישבותו', אבל הדבקות חסרת-הפשרות שלו בחוקיו הנוקשים, בהליכה עקב בצד אגודל לפי סדרים קבועים-'קפואים' שאינם משתנים לעולם - ממיט אסון על רוח האדם. המשוואה היא פשוטה - א. הטבע אינו משתנה. ב. האדם הוא חלק מן הטבע. ג. המסקנה הבלתי נמנעת: האדם איננו יכול להשתנות. על אף שזה סותר את כל מהות האדם, שנקרא כך על שם 'אדמה לעליון' - על שם היכולת לחלץ את עצמו תמיד מכל מדרגת חיים ולשאוף אל איכות-חיים עליונה ומשוכללת יותר. כל ההגדרות הללו כובלות את תודעת האדם וכפי שמסכם שלמה המלך, 'מה שהיה - הוא שיהיה' וממילא כל נסיון מצדנו לשנות משהו בעולם באופן מהותי-נצחי מועד מראש לכישלון וכל מאמצינו זניחים וחסרי משמעות, 'אין כל חדש תחת השמש'.
ביציאת מצרים יצאנו לא רק ממצרים אלא מ'בית עבדים' - מהשקפת-העולם המכירה את הטבע בלבד, שאיננה מסוגלת להשתחרר ממנה. עם צאתנו ממצרים התברר שהטבע איננו חזות הכול וממילא יצאנו לחרות, דהיינו פגשנו בתוך הממשות את המגמה המוסרית האלוקית. לא זו בלבד שהתברר שיש מגמה כזאת אלא אף התחוור שהיא הכוח החזק והתקיף ביותר, 'ביד חזקה ובזרוע נטויה', המסוגלת לחולל מהפכות ולשנות את פני ההסטוריה האנושית, 'עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ד' עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין'. יש בעולם עיקר וטפל, קבוע ועראי. המוסריות - קביעא וקיימא [לפיכך גם פסח נקרא שבת, 'ממחרת השבת'] ואילו הטבע, עם כל הכבוד וההערכה שאנו רוחשים לו, הוא בסופו של דבר עראי. כמה שאנו שקועים עד צוואר בטבע, כמה שהוא לופת אותנו בחזקה, לאחר יציאת מצרים לעולם איננו משועבדים לו. החפזון הפִסחִי בירר אחת ולתמיד שהכול יכול להשתנות בבת-אחת, מבלי ששום מגבלה טבעית תוכל לעוצרו. לפיכך קיימא לן להלכה שהסוכה, שהיא זכר ליציאת מצרים, היא דירת עראי. 'לְמה צדיקים נמשלים בעולם הזה? לאילן שכולו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה' [קדושין מ:]. רק הנוף שלנו נוטה לטבע, אך עיקרנו ושורשנו נטוע חזק בבית ד' ומשם הכל יכול לצמוח בצורה אינסופית.
אמנם בפועל, יציאת מצרים כשלעצמה לא החזיקה מעמד כביכול. למעשה, לא הצליח עם ישראל להתמודד בהצלחה עם אתגרי הטבע, יצריותו, שפלותו ועוצמת חוקיו הנוקשים. תשעה באב מהווה 'מכה בפטיש' של תהליך הידרדרות ארוך, בו עם ישראל נכנע פעם אחר פעם לתכתיבי הממשות ולא הצליח להופיע בו את המימד הנשמתי, החֵרותי, המוסרי. 'ישנו עם אחד... אלהיהם של אלו ישן הוא', דהיינו מציית לחוקי הטבע ואיננו יכול להימלט מהחולשה שהם ממיטים עליו בהכרח, 'ראו כי רעה נגד פניכם'.
כך הבאנו על עצמנו את הגלות הארוכה, שמירקה אותנו מבפנים וחקקה בנו את שבע נחמותיה. בסופה ובעקבותיה אנו יכולים סוף כל סוף לחזור בתשובה גם בפועל, מתוך מודעות גלויה ובחירה חופשית. התשובה גורסת שהאדם יכול להשתנות, להתעלות, להתקדם. התשובה היא המסקנה האחריתית של יציאת מצרים - על אף כל כשלונותיו, האדם הוא באמצע תהליך ומסוגל לחולל מהפכה מוחלטת בכל סדרי חייו. התשובה מבררת שיציאת מצרים לא רק 'קרתה לנו' אלא מהווה התרחשות בקרבנו, שאנחנו בעצמנו חֵרותיים ומסוגלים להשתנות מן הקצה אל הקצה - אם רק נרצה. התשובה איננה אל הנס, אלא אל הטבע, אל העצמיות. הנס 'אומר', שכדי להיפגש עם המגמה המוסרית האלוקית, צריך לשבור את הטבע ולהתעלם ממנו. אמנם 'הנס - לא יתמיד'. אך מכוחה של התשובה מתחוור שאין צורך לשבור את הטבע ולמוטטו כדי לחולל שינויים, אלא שניתן לשנות - קמעא קמעא - את הטבע עצמו. או אז מתברר שבגאולה האחריתית, היורדת כרוכה מן השמים עם התשובה הלאומית [כמבואר בפרשת נצבים], 'בשובה ונחת תיוושעון', 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון'. בתשובה אין צורך להסב את העין או להתעלם משום צד טבעי שלנו. אדרבה, 'לך טל ילדותך' [עיין בראשית רבה לך לך לט ח] ו'זדונות' דוקא הן ש'נעשין זכויות'. הטבע בעצמו הופך להיות המנוף המקדם אותנו אל מטרתנו הניסית, והאיטיות הטבעית איננה סותרת במאום את הדילוגיות החפוזה. או אז אפשר להקריב במקדש קרבנות אפילו כנגד שבעים אומות העולם. מתוך כך מתבררת דעת הסוברים שסוכה היא דירת קבע דווקא. ועל אף שדעה זו נדחית מהלכה, הרי שבכגון דא נאמר 'נדחה - חוזר ונראה', ולעתיד לבוא הלכה כבית שמאי, המתנוצץ כבר כעת בהלכה 'כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע' ואנו ישנים בסוכה. לא זו אף זו - סוכה שאיננה ראויה לשינה - פסולה. בסופו של דבר מתברר שדווקא 'תכונת סוד ד' ליראיו היא היא המלמדת את הכבוד אשר ירחש האדם אל הטבע וע"י כבודה האמתי הרי הוא מעלה אותה, משגבהּ ומרוממהּ' [ישראל ותחיתו יג].

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: