מְגִלַּת דָּוִד 46
כַּאֲשֶׁר סִיַּמְתִּי לְדַבֵּר” פָּנָה אֵלַי שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ:
– הַאִם זֶה קוֹלְךָ” בְּנִי דָּוִד?
הוּא הִתְחִיל לִבְכּוֹת[1] וְאָמַר :
– “אַתָּה יוֹתֵר צַדִּיק מִמֶּנִּי” דָּוִד” כִּי אַתָּה רַק עוֹשֶׂה לִי טוֹבָה” וַאֲנִי רַק עוֹשֶׂה לְךָ רָעָה. הַיּוֹם הֶרְאֵיתָ לְכֻלָּם שֶׁאַתָּה מִתְנַהֵג כְּלַפַּי בְּטוֹב” שֶׁהֲרֵי ד’ הִסְגִּיר אוֹתִי בְּיָדְךָ וְלֹא הָרַגְתָּ אוֹתִי. אֵיפֹה מָצָאנוּ דָּבָר כָּזֶה” שֶׁד’ מְזַמֵּן אוֹיְבוֹ שֶׁל אָדָם לְיָדוֹ” וְהוּא לֹא עוֹשֶׂה לוֹ כְּלוּם?! ד’ יְשַׁלֵּם לְךָ טוֹבָה עַל מָה שֶׁעָשִׂיתָ לִי”[2].
הוּא הִמְשִׁיךְ:
– “עַתָּה אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה תִּמְלֹךְ וּבָרוּר שֶׁהַמְּלוּכָה תַּצְלִיחַ תַּחַת שִׁלְטוֹנְךָ. וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִי שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂה דָּבָר רַע לְזַרְעִי”[3].
תָּמִיד יָדַעְתִּי שֶׁשָּׁאוּל הַמֶּלֶךְ הוּא צַדִּיק” אֶלָּא שֶׁרוּחַ רָעָה מְבַלְבֶּלֶת אוֹתוֹ. הִנֵּה הוֹכָחָה בְּרוּרָה. וּוַדַּאי שֶׁאֲנִי אֶשָּׁבַע לוֹ. אָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לוֹ.
שָׁאוּל הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַאֲנִי חָזַרְתִּי לַמְּצוּדָה[4].
לָמָּה חָזַרְתִּי לַמְּצוּדָה? הֲרֵי שָׁאוּל דִּבֵּר אֵלַי טוֹב? אִי אֶפְשָׁר לָדַעַת. אָכֵן הוּא צַדִּיק” אַךְ הוּא יָכֹל לְהִתְהַפֵּךְ בִּגְלַל הָרוּחַ הָרָעָה” כְּמוֹ שֶׁקָּרָה בֶּעָבָר.
—————————
1. שמואל א כד יז.
2. שם יח-כ.
3. שם כא-כב.
4. שם כג.