ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויצא
פרשה נוכחית: וישלח
פרשה הבאה: וישב
 


תשובה ושמחה

הרב אלישע וישליצקי


פרשה ונפש בחבלי משיח
שיחות הרב אלישע וישליצקי זצ"ל לפרשת השבוע
תשובה ושמחה
שיחה לפרשת כי תבוא התשע"ח

לשמחה מה זו עושה?
ככל שמתקדמים לעומק בחודש אלול, לאור השבתות ולאור ראש השנה הקרב ובא, מתבהרת עוד יותר התמונה שהתורה - תורת אמת, תורת הנצח, תורתם של ישראל - מציבה לפנינו. וכפי שהדגיש והגדיר המהר"ל מפראג (שבי"ח באלול השבוע חל יום הזיכרון שלו), את הקשר המהותי הנשמתי בין ישראל לבין התורה, בין גאולת ישראל לתורתם של ישראל. קשר עצמי שהוא בעצם עומק הופעת הסגולה הישראלית . זוהי נקודה מיוחדת מאוד בפרשת כי תבוא.
הפרשה עוסקת בשמחה . ולכאורה, השמחה אינה נראית שייכת ומתאימה בדיוק לחודש אלול, כמו היראה, או התשובה.
כל זה, במבט השטחי. אבל באמת, אין מדובר בשמחה של קלות ראש, ולא מדובר בשמחה של זחיחות הדעת. מדובר בשמחה של מצווה. כך מבארת הגמרא במסכת שבת על הסתירה שנראית בספר קהלת; האם לגנות את השמחה, "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה ", או "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה ".


שמחה של מצווה
לפי תשובת הגמרא יש להבחין ולחלק בין 'שמחה של מצווה' ל'שמחה שאינה של מצווה' . כדי לנסות להבין מהי בעצם 'שמחה של מצווה' צריך לצאת מהתפיסה המסגרתית המצומצמת שלפיה אדם ישמח בשעה שהוא עושה מצווה. שאם לא כן מדוע קיימת הבחנה נוקבת כל כך בין שמחה מגונה לשמחה של מצווה? מדוע ספר קהלת יוצא כל כך מגדרו לשבח את השמחה? משמע ששמחה של מצווה היא תכונה הרבה יותר כללית.
מיד אומרת הגמרא: "ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה", שמחה של מצווה. ושוב עדיין חסרים אנחנו הגדרה - מהי שמחה של מצווה? לבסוף אומרת הגמרא: "שנאמר (מלכים ב ג, טו) ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".

ועתה קחו לי מנגן
הניגון, הוא לא יסוד השמחה. אבל תפקידו מתברר בספר מלכים , בתיאור נוקב ערב מלחמה, של מפגש בין נביא אמת, אלישע, לבין שני מלכים: יהושפט מלך יהודה, שהיה מלך צדיק, מכבד תלמידי חכמים, אוהב תורה, לבין יהורם מלך ישראל שהיה מלך רשע, חטא והחטיא את ישראל כאביו אחאב.
המפגש הזה, ערב מלחמה, התקיים כשלא מצאו מים בשטח ההיערכות. כשמלך ישראל התייאש ודימה כי הכול אבוד, קם וניצב מלך יהודה ואמר לו, בוא ונשאל נביא. דווקא במקום שבו נגמרת הפרשנות וההתייעצות האנושית, שבו האדם אינו יכול להבין יותר משכלו המוגבל, דווקא בו יש פתח להבין את דבר ה' שבא מלמעלה, את דבר ה' המוחלט, דבר ה' על ידי נביאו.
אבל הנביא אומר: "מַה לִּי וָלָךְ "? אין הוא רוצה לדבר עם מלך ישראל. אין לו עסק עם רשעים. ולא זו בלבד אלא הוא אפילו לא רוצה להסתכל על המלך יהורם . ואז הוא אומר: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן... ". מדוע? משמע מהגמרא במסכת פסחים שבקשת הנביא למנגן היא כדי להפיג את הכעס. כי כשכועסים אין השראת שכינה. כשיש עצבות - אין השראת שכינה. יש חסימה.
ייתכן שהוא דובר אמת באומרו "חַי ד' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו..." ביטוי של קרבה יש, אך זה עדיין לא אומר שנשלחת לכעוס, ולא זו מלאכת הקודש שהטיל עליך הקב"ה. ברגע שאתה עושה דבר שלא נשלחת אליו אז אתה נחסם והשפע האלוקי לא מגיע.
עצבות, גם היא סוג של חסימה, סוג של התערבות בני האדם, של חוות דעת, של מעין ייאוש. ובאמת, בְּמָקום שיש פתיחות לקלוט את השפע האלוקי, אין שום סיבה - חלילה-חלילה להישאר עצובים.
"עִבְדוּ אֶת ד' בְּשִׂמְחָה " אומר הזוהר הקדוש, זה בארץ ישראל . זו שמחה של פתח גדול וכוחות חדשים שאלוקים רוצה לתת למציאות, ואז ממילא - כנגן המנגן אין פירושו שהניגון הופך להיות מחולל הנבואה אלא רק ביטוי שמחה המעורר את היכולת להיפתח. כי מי שמחולל את הנבואה זה אך ורק הקב"ה דרך הכנת בני אדם: דרך המידות ודרך פיתוח הצד השכלי והמוסרי.


היום הזה נהיית לעם
על החסידים הראשונים שהיו שוהים שעה לפני התפילה ושעה לאחר התפילה היה אומר הגאון מוילנא כי אלה היו המסורים למען כלל ישראל. זו מסירות הנפש של לומדי התורה, של כוחות הביטחון, של כל העוסקים בצרכי ציבור באמונה, של כל המתנדבים, של כל מי שהבין היום שיסוד העצמיות הוא יסוד הנתינה, שלהגיד, זה בעצם להגיד תודה, כמו בפרשת הביכורים. "אֶת ד' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְו?ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ ", "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַד' אֱ-לֹהֶיךָ ", היום הזה, בכניסתנו לארץ, קיבלנו את התורה מחדש, ברית ערבות מואב, והתיקון הגדול שיצמח מזה לחודש אלול, דרבון גדול חיובי שמדרבן אותנו הקב"ה.

ועמך כולם צדיקים
בסוף ההפטרה של נבואת ישעיהו נאמר: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מטעו [מַטָּעַי] מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר ". עמך כולם צדיקים - בכולנו, בכלל ישראל, מעבר לכל החילוקים, מעבר לכל ההבדלים, מעבר לכל הגוונים, יש יכולת להיות צדיקים. יש לכל ישראל חלק בעולם הבא. כמו שאמר החפץ חיים, שיום הזיכרון שלו יחול בשבוע הבא, 'עמך כולם צדיקים', תלוי מה אדם מפתח מתוך הפוטנציאל הזה.

בעתה אחישנה
בסיכומה של ההפטרה נאמר - "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ד' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה " אומרת הגמרא - "כתיב (ישעיהו ס, כב) בעתה וכתיב אחישנה זכו אחישנה לא זכו בעתה ". אם לא זכו - משמע, גאולה אינה תלויה בתשובה, בְּעִתָּהּ, כלומר, זה הזמן שהקב"ה אינו רוצה עוד את הגלות.
והמבנה הזה - אופיה של יכולת הצמיחה שגם היא קשורה מאוד לתקופת אלול, תשרי, ראשית השנה - "הקטון יהיה לאלף", זה בעצם מה שהגר"א אמר לתלמידיו: אתם תעשו, תעשו השתדלות על אחד מאלף, ותשע מאות תשעים ותשע הקב"ה יעשה . אין זה בא חלילה לזלזל ולהקטין את פועל האדם, אלא להעמידנו במקום, במלוא האחריות, במלוא הצמיחה, במלוא השמחה.


הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: