פרק כא פסוק יג
והֵסִירָה אֶת־שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵֽעָלֶיהָ וְיָֽשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָֽכְתָה אֶת־אָבִיהָ וְאֶת־אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָֽיְתָה לְךָ לְאִשָּֽׁה:
רש”י
“והסירה את שמלת שביה: לפי שהם נאים” שהגוים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם”
המלחמות עם כל בלהותיהן חורבנן ונהרי הדם שהן מותירות אחריהן” הכרחיות הן בעולם כל עוד לא למדו בני האדם להביט בעין יפה על כללות הניגודים שביניהם” להבינם כפרטים בשלם הגדול ולקבלם באהבה. במצב ירוד שכזה יפה הוא הכרח המלחמה עם כל מוראותיה” כדי שסוף כל סוף יתרככו הלבבות והאדם יתור באמת ובתמים אחר דרך השלום” גם אם לא במובנו המלא אך לכל הפחות תתפוס דאגתו מקום בלבבות. על כן אין לדחוק את קיצן של המלחמות כל עוד תועלתן נחוצה” וחלילה להתפתות להזדמנויות של “שלום” שווא ושקר עם אויבים בנפש שטרם בשלה בנפשם תביעת השלום” כי גם אם יָראוּ סימני התרצות חיצוניים” עליהם אמר דוד ברוח קודשו; “אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה”.
פיתוי זה של “מֵשֹיח טרם זמנו” (שיחות שלום טרם עת) רובץ הוא בעיקר לפתחה של האומה הישראלית ששנאת המלחמה היא אומנותה” ואומנות החרב אינה מִשלה ואין לה הכנה טבעית אליה כלל” וגם המלחמות שאנו מוכרחים בהן ספוגה תודעתנו באור תכלית השלום הגנוזה באחריתן. וכבר לימדונו חז”ל ששם הוי”ה חקוק היה על חרבו של דוד להורות שיסוד הרחמים העליונים הוא המונח בתנופת מלחמתו והוא הוא המאזרו בגבורה ואוחז בחרבו” ולא כוחה של תאוות שפך דם שפלה חלילה. וכבר פירש רש”י על פסוק :”וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי” עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי” (שמואל א’ טז” יב) שהיה דוד שופך דמים כעשיו והורג על פי דעת סנהדרין הנקראים “עיני העדה”.לכן צריכים ישראל שמירה יתרה בשעת מלחמות מצווה שלהם” שלא תתעורר בם תשוקת ההשלמה עם מבקשי נפשם טרם הוכשרו נפשותם להכיר מעלת ישראל ולקבל השפעתם באהבה. כמה צריך להיזהר עד אז ממתק שפתיהם של שונאי ישראל אלה “נחשי המשקפיים”” “המתקשטים בשדות הקרב” ומציעים מרכולתם המפתה כדי לעורר בנו תשוקת שלום בוסרית ומאיצים בנו למהר ו”לכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות” טרם עת. וכל זה נרמז בבנות מדיין המתקשטות בשדה הקרב ומעמתות את רוך נשיותן” מתק ריח בשמיהן וצורתן הנאה הלבושה בכל מיני צבעונין לעומת ריחו החריף של אבק השריפה זעקות הפצועים העולים השמימה וצחנת פגרי המתים הפזורים על פני השדה. כל זאת כדי להסיח דעתנו מחובת המלחמה היפה לשעתה ולעורר בנו אנינות דעת איסטניסית המתפתה להמיר את גבורת המלחמה בהתמסרות הרת אסון ב”חיק הנשי” ולהיבלע בו” וכדלילה בשעתה שהביסה ו”דלדלה” את גבורת כוחו של שמשון בשפע קסמיה :
וַתְּיַשְּׁנֵהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ וַתִּקְרָא לָאִישׁ וַתְּגַלַּח אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ וַתָּחֶל לְעַנּוֹתוֹ וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו….
