ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: לך לך
פרשה נוכחית: וירא
פרשה הבאה: חיי שרה
 


סידרת 'גמרא באמונה': חלק י"א: כיבוד הורים: חוב של אהבה

נתן קוטלר


המחלוקת בין הבבלי לירושלמי
מה הגבול של כיבוד הורים? האם יש חובה של הבן לחזר על הפתחים כדי להאכיל את אביו ואת אמו?
מצינו שישנה מחלוקת מעניינת בין הבבלי לבין הירושלמי בשאלה זו:
התוספות מביאים את הירושלמי בקידושין שמצביע על ההבדל בין כבוד שמים לבין כיבוד הורים. בכבוד שמים האדם אינו נדרש לחזר על הפתחים כדי לקיים מצוות (כמו: סוכה, לולב, שופר, תפילין, ציצית, צדקה וכד') "אם יש לו ממון חייב ואם לאו פטור". אך בכיבוד הורים, אין זה משנה אם יש לבן ממון או לא, הוא מחויב אפילו לחזר על הפתחים (קידושין לא, א תוס' ד"ה כבד את ה' מהונך).
אך, הבבלי פסק שכיבוד הורים הוא משל אב ולא משל בן. ולכן אם הבן אינו מחויב לפרנס את אביו משלו, ק"ו שאינו מחויב לחזר על הפתחים לפרנסו (קדושין לב, א).
נקודת הדמיון
מהי נקודת הדמיון בין הבבלי לירושלמי?
נקודת המחלוקת בין הבבלי לירושלמי היא רק בשאלה האם הבן מחויב לשלם ממון מכיסו, ואם אין לו האם מחויב לחזר על הפתחים להאכיל ולהשקות את אביו? הבבלי סובר שלא, אך הירושלמי סובר שכן. אך אין מחלוקת שהבן מחויב להיבטל ממלאכתו בשביל אביו כדי לכבדו בגופו ואפילו אם על ידי כך יצטרך לחזר על הפתחים עקב ביטול מלאכתו (ר"ש משאנץ פאה א, א). אפילו הבבלי מודה שכך הדין בביטול מלאכתו (קידושין שם).
האם פוסקים לפי הבבלי או לפי הירושלמי בשאלה שפתחנו בה?
השו"ע מחבר בין שתי השיטות: מצד אחד, פסק כמו הבבלי שאינו מחויב לחזר על הפתחים כדי להאכיל את אביו ואת אמו. אך מצד שני פסק כמו נקודת הדמיון בין הבבלי לבין הירושלמי שלכיבוד הורים בגופו מחויב לחזר על הפתחים אם בטל עקב כך ממלאכתו. אך מכל מקום יש לכך גבול מסוים, אם גם לבן אין מספיק אוכל לאותו היום (יו"ד רמ, ה).
חובת הבן לדאוג להוריו
ראינו עד כאן שלפי הבבלי (וכך נפסק להלכה) אם אין לבן ממון הוא אינו מחויב לחזר על הפתחים כדי להאכיל את הוריו. אך לפי כל השיטות אם יש לבן ממון הוא מחויב לדאוג להוריו. למרות שנפסק בבבלי שהבן אינו מחויב לכבד את הוריו "משל בן", אלא "משל אב", התוספות מוכיחים שמדובר דווקא במקרה שיש לאב ממון, אך כאשר אין לאב ממון ויש לבן ממון, הבן כמובן מחויב לדאוג להוריו ולתת מממונו (תוס' קידושין לב, א ד"ה אורו ליה).
כאשר מביאים בירושלמי את הדין שכופין את הבן לזון את אביו, מצינו שרבי יוסי אומר: "הלואי הויין כל שמועתי בריין לי כהדא שכופין את הבן לזון את האב [=הלוואי והיו כל ההלכות ברורות לי כמו ההלכה שכופין את הבן לזון את האב" (ירושלמי קידושין א, ז).
התבטאותו הנחרצת של רבי יוסי היא נדירה ביותר ולא מצינו כדוגמתה. מדוע מכל ההלכות, הלכה זו שכופין את הבן לדאוג להוריו, היא ההלכה הברורה ביותר?
פריעת חוב של אהבה
חז"ל מגדירים כיבוד הורים כ"דבר שהוא פריעת חוב" (ירושלמי פאה א, א), שהרי כל מה שיעשה אדם לאביו ולאמו, אינו אלא כפירעון חוב שגמלוהו הטובה בלידתו וגידולו ולימודו (פנ"מ). ולכן, חז"ל אמרו שלא ניתן להגיע אפילו לחצי הכיבוד שאמרה התורה, שהרי לא ניתן לפרוע את כל החוב שהאדם חייב להוריו על כל הטוב שגמלו עמו (עלי תמר שם).
אמנם מוטל על הבן לפרוע את חובו, אך זהו חוב של אהבה, כפי שאומרים באנגלית labour of love. "ואם כן, בכלל הפרעון, שיאהב אותם אהבה עזה כדרך שהיו אוהבים אותו ולא יהיו עליו לטורח ולמשא" (חיי אדם כלל סז). כדברי הזוהר המופלאים שיש לכבד את ה' כפי שמכבדים את ההורים "כבן המשתדל בהם אחר אביו ואמו, שאוהב אותם יותר משאוהב את עצמו ונפשו ורוחו ונשמתו. וכל מה שיש לו הוא מחשיב לאפס ואין, כדי לעשות בהם רצון אביו ואמו ולפדותם בהם" (כי-תצא רפא, א).
לסיכום, ראינו שגם לפי שיטת הבבלי שהיא מינימליסטית יחסית לירושלמי לגבי חובת הבן להוציא ממון עבור הוריו, האמת היא שאי אפשר להתחמק מפירעון החוב להורים. ולכן הבן חייב לדאוג להם אפילו במחיר שיאלץ להיבטל ממלאכתו ועל ידי כך לחזר על הפתחים. וכמובן שאם אין להורים ממון, הבן מחויב לחזר על הפתחים כדי לדאוג להם. אולם, אף שמדובר בפירעון חוב אינסופי להורים, הבן צריך להתייחס לכך כזכות וכחוב של אהבה.
לתגובות ולקבלת חלקי הסידרה: [email protected]



מאמרים נוספים מעלון פרשת עקב תשע"ט:
חוסן העם, משורשיו - הרב דב ביגון
אמת לשמה - נשמה - הרב שלמה אבינר
לעמוד בניסיון! - הרב יורם אליהו
מנהג ישראלי - הרב יואב מלכא
פרשת עקב - הרב דוד לנדאו
"למטר השמים תשתה מים" - הרב חגי לונדין
הַצָּלַת קְעִילָה - הרב שלמה אבינר

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: