ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: כי תצא
פרשה נוכחית: כי תבוא
פרשה הבאה: נצבים
 


מטרות רגשיות בנישואין ב'

אסתר אברהמי

מנחם ורחל הגיעו לפגישה נוספת. מנחם פנה אלי ואמר:"מאז שיצאנו ממך, היה לי שבוע נורא. רחל כל הזמן הוכיחה אותי, על חוסר הקשר בינינו. היא חזרה ואמרה שאני הבעיה ושהיא מקווה שאלמד סוף סוף מהפגישות, איך להתנהג כלפיה. לא הבנתי מה היא רוצה ממני... פחדתי לענות לה כדי שלא נריב. אחרי יום עבודה, אני מחפש את השקט והשלווה ולא מריבות".
משסיים מנחם את דבריו, שאלתי את רחל על תחושותיה במהלך השבוע שעבר. רחל אמרה: "בזכות הפגישה שעברה, הבנתי שמגיע לי יחס והחלטתי שהשקט המעיק הזה, נמאס לי. רבתי איתו, רק כדי להרגיש חיים בבית... לפחות יצאתי מהייאוש ומקווה שנלמד היום איך ליצור קשר ושיח נורמאלי".
"אני שומעת ממך, מנחם, שמריבה מבחינתך זה אסון. ומבחינתֵך רחל, מריבות הן עניין של חיים. האם הבנתי אתכם נכון?" הם התבוננו זה בפני זו ואח"כ אמרו בתמיהה: "לא שמנו לב לזה".
שאלתי את שניהם: "מה מביא את שניכם, לפער כזה גדול ביחס למריבות?"
מנחם הגיב שלא כהרגלו: "אני לא יודע. אבל מאז שאני מכיר את עצמי, חוויתי מריבות בבית מצד אמי. היא הייתה דומיננטית ולרוב העירה והשפילה את אבי ואותנו הילדים. לא יכולתי לשאת את האווירה הזאת ולכן התכנסתי בתוך עצמי וניסיתי להתנתק עד כמה שיכולתי. אני מרגיש שהפסדתי את החיים שלי. הדימוי העצמי שלי כל כך נמוך, כך שאפילו לא ניסיתי להתקבל לאקדמיה, למרות שזו הייתה משאת נפשי. אני מתבייש במקצועי ומתנחם בכך שאני מצליח לפרנס את משפחתי בכבוד. מבחינתי, כל ויכוח קטנטן מסוכן ומגיע למריבות. לכן אני מעדיף להסתגר כשרחל מתחילה לריב. בשבילי כל רגע של שקט, הוא הצלה ורווחה, רק לא מריבות".
כל אותה עת שמנחם דיבר, רחל הקשיבה קשב רב ודמעה נשרה מעיניה. היא פנתה אלי ואמרה:"פעם ראשונה שאני שומעת את מנחם מדבר הרבה יחסית ועוד בכזה גילוי לב. עכשיו אני מבינה מה עובר עליו. חבל שלא ידעתי קודם....". לאחר שתיקה ארוכה, רחל הוסיפה: "אצלי החוויה המשפחתית הפוכה. חוויתי האשמות ומריבות רבות ובשבילי זה טבעי לריב. התרגלתי לקבל ביקורת ולכן אני רואה בביקורת כלפי בני המשפחה, דבר טבעי ואפילו חשוב. כך אני יוצרת קשר עם מנחם ועם הילדים. עכשיו אני מבינה מה גורם לכך שמריבה בשבילי זה הרגל ובשבילו זה אסון".
מבחינתו השקט היה מתנה והריחוק ביניהם העצים את ערכו העצמי הנמוך. מבחינתה, השקט יצר מועקה שהגדילה את הריחוק ואת כעסה כלפיו.
"אם כך, אנחנו נמצאים בדרך ללא מוצא", אמר מנחם.
"אין אפשרות לשינוי", אמרה רחל.
שניהם נראו אבודים. לאחר שתיקה אמרתי: "ברור שבידי כל אדם יש בחירה לשינויים בחייו. לשם כך אתם כאן. אנו ניצור שינויים חיוביים, בהתאם לקצב וליכולת של כל אחד מכם".
"אני לא מאמין שאני מסוגל". אמר מנחם ורחל המשיכה: "זו תהיה דרך מאד ארוכה. אם בכלל נצליח..."
"אם רק תסכימו, נבנה ביחד דרך חדשה שבה תגלו את הטוב והעוצמה שבכם", אמרתי וחיכיתי לתגובתם. שניהם הביטו זב"ז ואח"כ הביטו בי וחייכו.
...................
והדרך הייתה באמת ארוכה. תרגלנו מחמאות, יצירת שיחה תוך כדי הוספת מילים רגשיות, נתינה הדדית, פירקנו חששות, חסמים נוספים ועוד ועוד...
הצעדים היו קטנים, מכיוון שהיו מלווים בחוסר אמון, בכעסים ובנסיגות רבות.
מה שנתן להם מוטיבציה לשינוי למרות הקשיים, היא יכולת ההתחברות הרגשית שהחלה להירקם ביניהם. בנוסף לכך, הידיעה שהם עוצרים את שרשרת הדורות השלילית ולוקחים אחריות על חייהם וחיי ילדיהם והבאים אחריהם.



מאמרים נוספים מעלון פרשת מטות תשע"ט:
רבנים שונאי מתנות - הרב שלמה אבינר
"הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם" - הרב אלישע וישליצקי
עמוד בדיבורך - הרב יורם אליהו
סדר עדיפויות - הרב חגי לונדין
פרשת מטות - הרב דוד לנדאו
אֵצֶל פְּלִשְׁתִּים - הרב שלמה אבינר
מנהג ישראלי - הרב יואב מלכא

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: