אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר

“וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” – רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר “זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם”– זה כלל גדול מזה. בהקדמת הכותב ב’עין יעקב’ יש מעין המשך למדרש: “מצאתי כתוב בשם המדרש” ובקשתיהו ולא מצאתיהו בכל שיתא סדרי” וזהו נוסחו: בן זומא אומר” מצינו פסוק כולל יותר והוא: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד” … שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר” והוא: “אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם” . עמד ר’ פלוני על רגליו ואמר: “הלכה כבן פזי! דכתיב: “כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ” .
בשלושת הדעות הראשונות כל אחד מהחכמים מציג פן שלדעתו הוא כלל יותר גדול בתורה קומה על גבי קודמו” אך הדעה הרביעית אינה מובנת כלל.
“”וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”” הוא כלל גדול בתורה”” כיוון שכל ישראל הם נשמה אחת” וכל יחיד הוא איבר מנשמה זו” לכן היחס לרעך צריך להיות כלחלק אחר ממך. ואהבת כ”א מישראל יש בה אהבת השם יתב’ גם כן” כי האוהב את ישראל כנפשו” מקושר עם האלוהות דרך היחס הראוי לקדושתה האלוהית של נשמת חברו” וכל שכן שיהיה מחובר לשאר צוויי ה’. ומאהבת הפרט יבוא גם אל אהבת האומה. וכך כותב הרב קוק: “ויש שהוא שר שירת האומה” יוצא הוא מתוך המעגל של נפשו הפרטית” שאינו מוצא אותה מורחבת כראוי” ולא מיושבת ישוב אידיאלי” שואף למרומי עז” והוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל” ועמה הוא שר את שיריה” מצר בצרותיה” ומשתעשע בתקותיה” הוגה דעות עליונות וטהורות על עברה ועל עתידה” וחוקר באהבה ובחכמת לב את תוכן רוחה הפנימי.”
“בן עזאי אומר “זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם”– זה כלל גדול מזה.” כל בני אדם באים מאב אחד” לכן כלל גדול מ”ואהבת לרעך כמוך”” שכולל רק את ישראל” לאהוב את כל בני האדם ולרצות בהטבת מצבם . שכל בני האדם קשורים כגוף אחד וכולם נבראו בצלם אלוהים. אע”פ שהשלם הוא עם ישראל – הלב והסגולה” בהיות כל האנושות כאדם אחד” הנה כל ההמון הם כבשר” גידין” עצמות” עור” וסחוס שבבריאה. והלב ירגיש בחסרון כל אבר בחליו והפסדו” ובזה ירצה האדם לזולתו הטוב שירצה לעצמו” כיוון שהוא בשר מבשרו ועצם מעצמותיו. וכך כותב שם הרב קוק: “ויש אשר עוד תתרחב נפשו עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל” לשיר את שירת האדם” רוחו הולך ומתרחב בגאון כללות האדם והוד צלמו” שואף הוא אל תעודתו הכללית ומצפה להשתלמותו העליונה” וממקור חיים זה הוא שואב את כללות הגיונותיו ומחקריו” שאיפותיו וחזיונותיו.”
“בן זומא אומר” מצינו פסוק כולל יותר והוא: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד””. השגה זו יש בה קבלת מלכות שמיים וכוללת היא כל – אין עוד מלבדו” אין שליט מבלעדיו” הכל גילוי רצונו ית’ הוא” ומתייחס אליו. גם תופעות המציאות” הנראות מתנגדות זו לזו” מתאחדות בו ית’ ומשלימות את מפעלו. וכך כותב שם הרב קוק :”ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא” עד שמתאחד עם כל היקום כולו” עם כל הבריות” ועם כל העולמים” ועם כולם אומר שירה” זה הוא העוסק בפרק שירה בכל יום שמובטח לו שהוא בן עולם הבא.”
במבט ראשון מה שאמר רבי שמעון בן פזי” אינו מובן. הפסוק “אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר” נראה כמצווה חשובה אך לכאורה לא ככלל יותר גדול מ”שְׁמַע יִשְׂרָאֵל”! אך בהתבוננות עמוקה יותר ניתן לראות כי כלל גדול מאוד הוא. בעבודת קרבן התמיד מקופלים כל האידאלים שציינו שאר החכמים ועוד למעלה מזה. בית המקדש מקבץ את כל נפשות ישראל לכדי נפש אחת העובדת עבודה. קרבן התמיד מרומם את העולם בשורשו” מייחד קב”ה ושכינתה” משפיע על כל יחיד” על האומה” על האנושות ועל ה-ה-ו-י-ה כולה. ועוד יתרון יש בפסוק” שאינו נותר כהשגה מופשטת” אלא כהשגה רוחנית המתקפלת במצווה כללית ותמידית.
“עמד ר’ פלוני על רגליו ואמר: “הלכה כבן פזי! דכתיב: “כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ”” שממצווה זו יכול כל יחיד ללמוד דוגמא לעשות עבודתו בקביעות תמידית” ולעשות עצמו כמשכן. וכך כותב רבי חיים מוולז’ין: “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ”” ודרשו חז”ל “וְכֵן תַּעֲשׂוּ – לדורות”. “אל תחשבו שתכלית כוונתי היא עשיית המקדש החיצוני” אלא דעו” שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו רק לרמז לכם” שממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמכם” שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו” כולם קדושים ראויים ומוכנים להשרות שכינתי בתוככם ממש” .