ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: כי תצא
פרשה נוכחית: כי תבוא
פרשה הבאה: נצבים
 


ביכורים, התרגשות והתחדשות/ רויטל שנור

-----



רגע אחרי שבועות וכבר סוף שנת הלימודים בפתח. מסיבות וחגיגות מציינות סיום שנה, סגירת תהליך, או אפילו סיום פרק בחיי הילד שלנו.
איך אנחנו כהורים מתחברים לשפע האירועים? מה העמדה הפנימית שלנו אל מול היומן החודשי שמתמלא בתאריכים חגיגיים?

מסתבר, שיש שונות גדולה בין החוויות ההוריות!!
יש הורים שמתערבלים ברוב התרגשות. זה מתרחש יותר כאשר ילד מסוים שחוגג סיום פרק, מציין גם מעבר שלב בחיים האישיים וההוריים. ראיתי התרגשות רבה אצל הורים שלראשונה מעלים ילד לכיתה א' או לחילופין אצל הורים שזו להם פעם אחרונה להיפרד מגן חובה. זאת כיוון שהם כהורים מתחילים או מסיימים פרק אישי בחיים שלהם...
לעומתם, חלק מההורים מרגישים: היינו כבר, ראינו כבר, וקשה להם לחוות התחדשות והתרגשות.

צריך לזכור שאלו וגם אלו יגיעו למסיבה, ובלב הילדים שלהם תלויה משאלה שההורים יהיו שותפי אמת שלהם ברגע הזה, המיוחד. איך אנחנו כהורים יכולים להתכוונן לצורך של הילדים, ואת התחושות שלנו לשים טיפה בצד?!
נדמה לי שמה שיכול לעזור לנו הוא הפרדה בין החוויה שלנו כהורים לחוויה של הילד. אלה שתי חוויות שונות. אין הבדל אם עבורנו זו חוויה בראשיתית או אחרונה, עבור הילד - זו הפעם הראשונה.
התובנה הזו מסייעת לנו להתאים את עצמנו ואת התגובות שלנו לצורך של הילד ולעמדה הרגשית שלו. כמובן שהגיוני ולגיטימי שנקדיש זמן ומחשבה גם למה שעובר עלינו כהורים ברגעים האלה, אבל לא על חשבון הילד... הוא לא אמור להיות מאוכזב מאדישות יתר שלנו וגם לא אמור להיות מוצף מהתרגשות יתר שלנו. זו בעיקר החוויה שלו! הוא זה שאמור להיות במרכז .
זה נכון בתיאוריה, אבל לפעמים הורים מתקשים ליישם ולהרגיש את זה בלב... איך אפשר להתגבר על 'התחושה המשומשת' שמלווה חלק מאיתנו, כשצופים שוב באותם טקסים ותעודות ובאותו סגנון של הצגות? אולי ניתן ללמוד כיצד חוגגים בכל שנה ושוב חוזרים, ממעמד הביכורים.

הביכורים הובאו למקדש על ידי בעל הקרקע שנה אחרי שנה, גם אם הוא כבר זכה לקטוף פעמים רבות את פרי האדמה. זאת משום שהחגיגה אינה מציינת חוויה חקלאית חדשה וחד פעמית עבור האדם.
החגיגה מציינת הכרת הטוב על היבול שהגיע שוב. עוד פירות הבשילו, עוד עונה נפתחה. זו שמחה!
בנוסף ובעיקר, החגיגה מציינת את הקשר בין האדם לאדמה הברוכה.
כל צוות העובדים היה כנראה שותף לשמחת הפרי החדש?, אבל מי שמניף את הטנא המלא הוא בעל הקרקע, זה שהחיבור בינו לבינה קבוע וחזק יותר משל כל מגדל ועובד אדמה אחר. היא שלו ממש.

מדוע מציינים את הקשר בין האדם לאדמה דווקא בעונה הזו, עונת הקטיף? כי בדרך כלל זו תקופה שבה הקשר לאדמה מרווה את האדם בנחת, בתחושת התפעלות מההתפתחות של העצים, בסיפוק ובהכרת תודה. נדמה לי שניתן ללמוד מכך גם על חובתנו וזכותנו כהורים בעונה הזו של השנה, עונת הבשלת פרי הבטן שלנו מבחינה התפתחותית.
הצוות החינוכי שליווה את הילדים ועבד אתם מזמין אותנו לחגוג את ההישגים וההתבגרות שלהם. אנחנו מוזמנים להתפעל מהטוב ולהכיר תודה. אפילו אם זו רק מסיבה קטנה של חוג נגינה, גם אם לא תמיד ברור לנו מה מיוחד ומה נשתנה, אנחנו מצטרפים ולא מתעייפים מלהודות על הילדים שלנו שנה אחרי שנה.

בעיקר אנחנו חוגגים את הקשר, עם פרי הבטן שלנו, הקשר עם הילד שעובר ממערכת חינוכית אחת לאחרת, הילד שמסיים תהליך עם צוות מוכר ומתחיל תהליך עם מחנכים, מורים וגננות חדשים.
הם יטפחו וישקו אותו לצידנו ואיתנו, אבל תמיד תמיד בכל שלב ופרק- הוא יישאר שלנו.
על הקשר הזה ראוי בכל סוף שנה, לחגוג ברינה. להתלבש חגיגי, להצטייד במצלמה.
להגיע עם חיוך גדול על הפנים והתחדשות של התרגשות בלב בפנים .

רויטל שנור היא אמא ופסיכולוגית חינוכית. לתגובות או להזמנת סדנאות ניתן לשלוח הודעה ל0544-320540



מאמרים נוספים מעלון פרשת בהעלותך תשעט:
חידוש הסנהדרין ?! - הרב שלמה אבינר
והיית לנו לעיניים - הרב אייל ורד
"קומה ה' ויפוצו אויביך..." - הרב אלישע וישליצקי
לעשות רצונך אלקי חפצתי - הרב יורם אליהו
קבוצת מכבי - הרב יואב מלכא
לאט לאט - הרב חגי לונדין
"על פי ד' יסעו" - הרב דוד לנדאו
בְּרִית עִם יְהוֹנָתָן - הרב שלמה אבינר

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: