ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: וירא
פרשה נוכחית: חיי שרה
פרשה הבאה: תולדות
 


הביאני המלך חדריו

הרב אייל ורד


בתוך אמירת הסליחות , אנו נתקלים בשלוש לשונות שונות זו מזו שכנראה באות לסמן לנו כיוונים שונים ומשלימים בתהליך התשובה. הלשונות הן סלח, מחל, כפר. "ועל כולם אלוה סליחות, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו".

איזו לשון אינה נמצאת כאן? התנצלות. היא לא חלק מהתהליך. מדוע? הפירוש המקורי של המילה התנצלות הוא הסרה. כך על פי הפסוק "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב". יונתן שם אף הוסיף ותרגם את המילה 'ויתנצלו' מלשון התרוקנות - "ואתרוקנו בני ישראל".
הצד השווה שבשני הפירושים הוא הרצון להסיר או לרוקן מתוכי איזו מעמסה. המתנצל לא פנוי להכיל את הכאב או הפגיעה שנגרמו זולתו, הוא עסוק בעצמו. משהו מפריע לו, מעמיס עליו, והוא מבקש להסיר את המעמסה, כאילו אומר: לא נעים לי להיות מולך במצב כזה, לכן שלוחה לך התנצלותי. מובן שהתנצלות לא יכולה להיות חלק מתהליך תיקון אמיתי, ולכן היא נשארה מחוץ לפעלים שבהם אנו עסוקים בימים אלו, כך שנשארנו עם סליחה, מחילה וכפרה.

סליחה
הסליחה היא הצעד הראשון, ומכיוון שכך היא מקבילה בזמן כנגד אלול, ובמהות כנגד היותנו בנים לקדוש ברוך הוא.
החטא הגדול ביותר של בנים הוא התעלמות, התעלמות מההורים. במובן הזה אנו שבים בחודש אלול על ההתעלמות המתמשכת שלנו במשך השנה כולה מהקדוש ברוך הוא. על כך שניהלנו את חיינו בלעדיו, הלכנו בשרירות לבנו, ולא שתנו את לבנו למציאותו של אבא שמחכה לבנים שיבואו וישבו סביב שולחן אביהם. אך הבנים - דרך אחרת להם - הם אצים רצים לענייניהם ומידי פעם מפטירים שלום רפה ושוב יוצאים בריצה ושולחן האב נותר ריק. אם אב אני איה כבודי? נוהמת בת הקול. מה שהאב רוצה זה שבניו יכבדו אותו, כבוד הוא משקל, התייחסות, ולא התעלמות.
הרקע כאן הוא חשוב. האבא, שנשא את בנו כאשר ישא האומן את היונק, ושבמשך שנים רבות ידע מה קורה לבנו בכל רגע נתון, האם אכל ושתה או ישן, מוצא את עצמו לפתע ממודר מבנו, והבן מתעלם ממנו.
על המימד הזה בקשר אנו באים לבקש סליחה, ו'לחסל' את הפער הזה. הסליחה היא בעצם הודאה באחריות שיש לנו על ההתעלמות הזו, ומהווה גם ניסיון לחסל את הפער, להתקרב מחדש, לצמצם מרחקים. המאמץ כאן הוא הדדי, וגם הקדוש ברוך הוא יוצא לקראתנו בחודש אלול, זמין יותר, קרוב לכל קוראיו, סליחה, אלול, אבא.

מחילה
השלב הבא הוא בקשת מחילה, אשר מופנית כלפי הקדוש ברוך הוא כמלך, וממילא פונה ליום ראש השנה.
החטא המרכזי כלפי המלך הוא המרידה בו. במובן מסוים זוהי תנועה הפוכה מההתעלמות הקודמת. כאן הנוכחות מורגשת, ידוע לכולם שיש מלך, אך יש יצר לדעת ולמרוד. עצת הנחש הקדמונית.
על חטא כזה יש צורך לבקש מחילה. כמה משמעויות למילה מחילה אך דומה שכולן חותרות לאותה נקודה. מפני שאם החטא היה מרידה, הרי שהתיקון יהיה - התמסרות מוחלטת, התבטלות גמורה, תוך ביטול האני הפרטי אל מול גודלו של המלך. במובן זה תתפרש המחילה כאותה מנהרה הנחפרת על מנת להגיע 'מתחת לאדמה' ולהתגבר על כל השומרים והמחסומים שהציב המלך. מעין מה שמוזכר אצל מנשה שתפילתו חדרה פנימה לכסא הכבוד דרך חתירה, מחילה שנחפרה. המאמץ להגיע על אף שנראה כי אי אפשר, הוא עצמו ביטוי עצום של מסירות.

מחילה היא גם שילוב של שתי מילים - ים וחול. מה שעושה הים לחול זוהי המחילה. הים מגיע ושוטף את החול, ולא מותיר זכר מכל מה שהיה, הכול נבלע ומתבטל אל הים המציף הכול. שום רושם לא נותר על החול אחרי שהמים עברו עליו. התבטלות מוחלטת הכוללת בתוכה מימד של טהרה.
מימד של התבטלות זו מובא במשל של הבעש"ט על בן המלך שמרד באביו המלך ונגזר דינו למיתה. ביום ביצוע גזר הדין, לבו של המלך יוצא אל בנו, אך מצד שני - דינא דמלכותא דינא - ולכן המלך מחליט לעבור ליד בית הסוהר, רק ליד. אך כשעובר שם הוא שומע את בנו צועק אליו ומבקש ממנו משאלה אחרונה. המלך נעתר - ואז מבקש הבן - יותן לי לרוץ בפעם האחרונה לפני מרכבת המלך ולצעוק - יחי אדוני המלך לעולם! וכך - נתעוררו רחמיו של המלך על בנו ומחל לו .
המוכנות של הבן לשים את צרת נפשו בצד, ולהימסר יפה יפה רק לדבר אחד - כבוד המלך, היא היא מעוררת את המחילה , היא תיקון המרד. היכולת שלנו לבוא לראש השנה, ולמרות כל העניינים שכל אחד סוחב, ולב יודע מרת נפשו, לפנות ולבטל את עצמנו לדבר אחד - המלכת הקדוש ברוך הוא בעולם הזה ובעולמות כולם, זוהי המחילה.
המחילה נושאת בתוכה גם תודעה של חוב, שיש צורך למחול עליו, אנו חבים למלך חוב אין סופי, ומבקשים בראש השנה מחילת חובות, ואשראי מחודש לשנה שבה אנו מבטיחים לעמוד בתנאי הפירעון ולהיות ראויים לאמון המחודש.

כפרה
כל אלו יחד מצטרפים להביא אותנו אל היום המיוחד - יום הכיפורים, לשון כפרה, המקביל כנגד מערכת היחסים שבה הקדוש ברוך הוא, הוא החתן, וכנסת ישראל היא הכּלה.
החטא המרכזי בין בני זוג הוא חוסר העניין במתרחש פנימה. אין כאן התעלמות. מסגרות החיים פועלות היטב ויש אפילו התחשבות ברצונות ובצרכים של הזולת. אך העיקר חסר מן הספר, והעיקר בין בני זוג הוא החדירה לעולמו הפנימי של השני, ההתעניינות בעובר עליו באמת, מעבר לפרקטיקה היומיומית.
על חטא כזה ראוי לבקש כפרה.
פירוש אחד למילה כפרה הוא מין יציאה לקראת, חריגה מהמקום הרגיל והצפוי שלי, ויציאה לקראת השני, תוך 'שבירת' הכללים, בחינת אהבה מקלקלת את השורה. וכך אמר יעקב אבינו לקראת פגישתו עם עשיו "אֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי". אכפרה פניו, במובן של אקביל פניו, אצא לקראתו.
ולענייננו כלשון ריה"ל, "בצאתי לקראתך לקראתי מצאתיך". יום כיפורים הוא יום של כפרה, של יציאה לקראת. הקדוש ברוך הוא חורג ממקומו בשמים ויוצא לקראתנו אל הארץ ואף אנו מעיזים פנינו ונכנסים אל קודש הקודשים.
אם יום הכיפורים הוא סוג של חתונה משותפת, מיד צפות ועולות השאלות על טיב הקשר הזה. האם קיימת אצלנו אהבה שמקלקלת את השורה? האם אנו יוצאים לקראת השי"ת מעבר למחויב ולמצופה. האם יש משהו בהתנהגותנו הדתית המצביע על כך שבעצם אנו מאוהבים, או שהכול זה רק בחינת עבדים. מה חובתי ואעשנה, כנגד השאלות האלו באה הבקשה לכפרה, ליציאה הדדית אחד לקראת השני, כחתן היוצא להקביל פני כלה, ובכך להביא לידי ביטוי ממשי את מערכת היחסים הקרובה הזו.

אם כך הם פני הדברים הרי שגם הטיפול האינטנסיבי בעוונות מקבל אור חדש. בקשת הכפרה לא נועדה רק כדי לא לקבל עונש או רק כדי לזכות לחיים טובים. הרי המדובר פה בסוג אחר של מעמד, לקראת חתונה אנו הולכים, וכי ראיתם פעם כלה ששמלתה הלבנה מוכתמת בכתמים שונים? יש צורך להיטהר ולהתלבן לקראת המפגש המיוחד הזה. העוונות הם כמסך שמפריע לחתן ולכלה להתייחד זה עם זה, על כן הם צריכים להיות מוסריים, מנוקים, מכופרים. פירוט החטאים על פי זה הוא כדי לא להשאיר חללים לא ידועים, מין 'חורים שחורים' בקשר. כל מיני נקודות עלומות בעבר ש'לא מספרים עליהם'.
לאור זאת נפתחות אפשרויות נוספות למילה כפרה.
ניתן לפרש את המילה כפרה גם במובן של כיסוי. את הארון מכסה הכפורת. וגם כאן זוהי בקשה היכולה להיאמר רק בין שני אוהבים. כיסוי של המומים והחטאים. הם קיימים, אלא שאנחנו כאוהבים בוחרים להתעלם מהם. "בית הלל אומרים כלה נאה וחסודה", אע"פ שיש בה מומים.
וכך גם אנו פונים אל הקדוש ברוך הוא ומבקשים ממנו שיכפר לנו, שיכסה את פשעינו ויתעלם מהם, כפי שמתעלמים כאשר עוסקים באוהב. זוהי בקשה נועזת למדי, אך היא עצמה מהווה בשורה. השופט משוחד. השופט מאוהב בנו. יחד אתנו הוא יערבב את השטן, וביחד נימלט מכל הקטרוגים. מתאימה אם כן הבקשה של העני ממעש לפני תפילת הלחש "ופשעינו תכסה באהבה". זוהי הכפרה.
המשמעות של היותנו עומדים ביום כיפור במין חופה מתמשכת היא עצומה. אין די בהתחייבות לא לחזור על מעשים לא טובים. הקשר בין חתן לכלה לא מתחיל מהמעשים אלא מהמחשבות, השאיפות והרצונות. כשכל אלו בונים יחד את קומת הנאמנות המוחלטת בכל הרמות.
וכך אנו הולכים ומתקדמים, צועדים מסליחה למחילה וממנה לכפרה, מחדשים ימינו כקדם באהבת קדמונים, עד שמתקיים בנו הפסוק - הביאני - אותיות אב, הרומזות לאלול, המלך - זה ראש השנה ,חדריו - זהו יום כיפור, שבו נכנסים לקודש הקודשים, נגילה ונשמחה - זהו חג סוכות, בך - זהו שמיני עצרת.

שנה טובה ומתוקה.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: