לעילוי נשמתה של הודיה אסולין הי”ד

היא רק שאלה לחזור לביתה בסוף יום שגרתי.
ילדה מוקפת חברות ואש חיים בקרבה.
ילדה יהודיה שמחה” כלום יש למחבלים התנגדות גדולה מזו?
הם מטילים כנגדה את רעלם והיא נפצעת אנושות בראשה.
נשמתה מטלטלת בין שמים לארץ.
אך היא ממאנת להראות להם שהם יכולים לעמה.
פציעתה הופכת אותה למוטלת במיטתה מעורפלת הכרה
והיא לא שוקטת.
נלחמת בחירחורי נשימתה המפלחים.
נלחמת להניע ביחד עם האחות את איבריה המשותקים
ונדמית כלביאה.
בעיניה היפות שכן כאב עז שהפה לא יכל להגות.
אך למעלה מזה” שכנה אמונה תמה.
טהורת לב.
זאת ידענו” לְזַכּוֹתינו היא נאבקת;
שנשתדל בתפילות ובהדלקת אור העולם.
שנשאב מבארה מים נקיים של אמונה.
שבע שנים היא שם” במיטה שבביתה במבוא חורון.
שבע שנים והם אינם כימים אחדים.
חברותיה מגיעות להקל במסע”
ומוצאות עצמן שופכות לפניה את מסעיהן.
היא אוספת כוחותיה ופוקחת לכבודן את העיניים.
רוצה לנחמן בדבריה הרכים”
אך קולה לא ישמע.
מילותיה שנערמות על ליבה
ישתחררו אחר שנים אל מול כסא הכבוד בקול שירה צלולה.
ולבת התורנית היא תעניק ממבטה” כי טוב הוא מאוד.
בד’ כסליו תשעח נשקו המלאכים בראשה
והובילוה לכסא מלכותה.
השם הוא נחלתה.