ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ואתחנן
פרשה נוכחית: עקב
פרשה הבאה: ראה
 


וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים. לפ' קדושים

הרב זיו רוה

פרשת קדושים מלאה במצוות בנושאים מגוונים. הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה ומחבר לאחד את הנושאים השונים בפרשה, הוא התקדשות האומה ע"י המצוות. "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם."
האידיאל של עבודת ה' הוא קְדשִׁים תִּהְיוּ, השביל המביא לשם רצוף במצוות ה', והרבה יש לעיין בזה. במסכת אבות אמרו רז"ל כי "שְּׂכַר מִצְוָה - מִצְוָה" , ודבריהם עמקו מאוד. בפשטות כאשר אדם מקיים מצווה, יודע הוא כי יש לו שכר על כך. ואמנם מעלה גדולה היא כאשר יקיים המצוות שלא בשביל השכר, "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל שכר וכו'... ויהי מורא שמים עליכם" . נמצא שהשכר איננו חייב להיות המניע על אף שידוע שיש שכר.
אך חז"ל רוצים להעלותנו עוד קומה פנימה באומרם כי "שְּׂכַר מִצְוָה - מִצְוָה" . השכר עצמו הוא בזה שזכה לקיים מצווה. אין כאן שני דברים, מצווה ושכר שבא אח"כ, אלא שניהם באים כאחד. אמנם בעולם החול, אדם עובד במקצועו על מנת לקבל שכרו בסוף החודש, ואין שכרו בעצם העבודה. אך בעבודת ה', אין הדבר כך. השכר עצמו הוא המצווה, כיוון שעל ידה האדם נדבק בה' ית'. אמנם יש ליישב זאת עם דעת רבי יעקב הנתונה במחלוקת חכמים בגמ' כי "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" , היינו שהשכר הוא לעולם הבא ולא לעולם הזה. אכן כאשר מדברים על המושג העוה"ב, פעמים שמדברים על העולם העתידי, על החיים שאחרי המוות, על עולם הנשמות או על תחיית המתים. אך ישנה עוד הבנה למושג - העוה"ב הוא העולם הרוחני, הנשמתי, הנצחי. לפי זה שכר מצווה מצווה, כיוון שע"י המצווה העולם הרוחני הנחשק בא אל האדם, ומדרגה חדשה של דבקות בה', נפתחת לפניו. חיים אלוקיים רעננים, וקדושה עליונה שופעת בקיום המצווה, ואין לאדם שכר גדול יותר מזה. "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" -האדם עצמו הוא הספר בו נרשמות מצוותיו שהן תולדותיו, "וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַסֵּפֶר נִכְתָּבִין" , עושים רושם על מצבך הרוחני.
המצוות מביאות לדבקות בה', ועל ידן שם ה' נקרא על האומה ועל האדם מישראל ממש. "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם", והפסוק שאח"כ מבאר כיצד יתקדשו - "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם", "פירוש, תשמרו מצות לא תעשה, ותקיימו מצות עשה, בזה אני מקדשכם, כי על ידי זה שם הוי''ה מתגלה עליו ובזה מתקדש."
השמחה העליונה בקיום המצוות, נובעת מהכרת הדבקות בשם ה' שעל ידי המצווה. אדם המבין זאת, רודף אחר המצוות כמי שרודף אחר החיים. הוא מבקש להרחיב את מעגלי השפעתו, להיטיב ליותר אנשים, להדר יותר ולזכות לעוד ועוד מצוות. שכרו בכך שעוסק בבניין העולם בשותפות עם א-ל, ובזה שנשמתו מתגלה יותר וכל העולם מתעלה עמו.
איסור כתובת קעקע בפרשה, מחדד את ההפך הגמור ממהלך ההתעלות. "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה'". אדם חורט ציור על גופו, ומקבע לעד את המקום הנפשי הנמוך שהוא נמצא בו. הטומאה חודרת באופן בלתי מחיק, לכן כתובת הקעקע יש בה מעין איסור פסל ותמונה, כאשר האדם בעצמו הוא הפסל או התמונה.
איסור פסל ותמונה ביחס אל האלוהות, מלבד הטעות התיאולוגית-פולחנית העמוקה שיש בו בהגשמת האלוהות, יש בו גם יצירת הגדרה במה שאין לנו כל תפיסה בו. הגדרה מקבעת את המחשבה, ויוצרת מתוך כך קיבעון בחיים. היהדות מחנכת שהאדם במשך כל חייו ידבק עוד ועוד בה', ויוסיף בעצמו בכל עת שלמות וגדולה במידותיו ובהשגתו. כך יזכה למצב של עילוי ממדרגה למדרגה, מעולם הבא, אל עולם הבא שאחריו. אך תנועה זו מתאפשרת רק ע"י שהאדם יודע שהוא אינו משיג את עצמותו ית', ודבקותו היא ע"י שמתדמה להנהגת ה', לדרכיו ומידותיו, "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" . האדם חי את האלוהי יותר ויותר, ואינו עסוק בלהגדירו.
כל אדם יודע שבחירות שבחר בילדותו, סביר שבבחרותו היה בוחר באופן אחר, בוגר יותר. בחריטה שעל הגוף יש בחירה שאינה יכולה להתפתח. בזקנותו הוא יסתכל על כתובת הקעקע שעל גופו, ורוב הסיכויים שירגיש שאינה מעטרת אותו, אלא פסל היא של בוסריות נעוריו.
ככל שההכרות הסובייקטיביות האמתיות בדעת ה' יהיו מוכנות לעילוי ולהתפתחות, ודרכי ההנהגה ישאפו לשכלול ולשיפור מתמיד, שם ה' ילך ויופיע דרך ישראל יותר ויותר. "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים."

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: