זו לא חוכמה

יש הרבה משפחות שבהן ליל הסדר הוא לילה מפולפל במיוחד. אין זה פלא” הרי כמה וכמה דרשות נפלאות ניתן לדרוש על כל תג ותג בהגדה של פסח” ואין ספר שזכה לכל כך הרבה התייחסויות ופירושים כמו ההגדה הנפלאה שלנו” מגילת העצמאות המקורית של האומה.
ובכל זאת נדמה שליל הסדר מבקש מאתנו משהו אחר – הרי אפילו כולנו חכמים (חכמה)” כולנו נבונים (בינה)” כולנו יודעים את כל התורה כולה (דעת) – מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים. צריך לספר את הסיפור גם למי שיודע כבר את הכול” כלומר הלילה הזה לא נועד להוסיף דעת. זה לא לילה שנועד לדברי תורה מעמיקים” זהו לילה שנועד לספר את הסיפור.
מי שקרא פעם סיפור טוב יודע – לא בהכרח מקבלים מן הקריאה מידע חדש שלא הכרנו” סיפור איננו בהכרח הזדמנות לקבל חכמה חדשה – אבל סיפור טוב באמת גורם לקורא להרגיש ולחוות את ההתרחשות כאילו עברה עליו עצמו. הוא מצטער עם גיבורי הסיפור ושמח בשמחתם. לפעמים אפשר להרגיש זאת ממש בגוף – להזיע ברגעי הפחד” לרעוד ברגעי ההתרגשות” להזיל דמעה של כאב או התרגשות.
זה בדיוק הסיפור של ליל הסדר” את דברי התורה על יציאת מצרים אנחנו מצווים ללמוד כל השנה” ותזכורת ליציאת מצרים אנחנו מקבלים יומם ולילה – אבל בלילה הזה חייבים להרגיש כאילו יצאנו משם. לא לדעת את הסיפור ולא להחכים – לחוות אותו בנפשנו ממש” בשביל זה חייבים לצלול לעומק הסיפור. לספר מה הרגישו בשעבוד ומה בגאולה” להצביע על לחם העוני כאילו זו הארוחה שיש לך” ולהתענג על אפיקומן כאילו היה זה קרבן הפסח שנאכל על השובע. במקום להוסיף דרשות – צריך לחדד את התחושות.
בליל הסדר יושבים הורים מול ילדים. לכאורה הישיבה הזאת נועדה ללמד את הילדים מה שאינם יודעים” אבל ילדים אינם מחפשים דעת בהכרח” הם צמאים לסיפור” הם מבקשים להרגיש” ועל מנת להגיע ללבם” על המבוגר” מספר הסיפור להרגיש בעצמו. ולא פחות משזקוקים הילדים למבוגר שיספר” זקוק המבוגר לילד שידלה ממנו את הסיפור על מנת שירגיש בעצמו.