ישראלים בודקים כל שנה את רשימת מקבלי פרס נובל/אוסקר כדי לבדוק כמה יהודים יש בה”.
אכן” אף אני נהגתי כך בעצמי כמה וכמה פעמים” מחפש ומונה את מספרם של “בני ברית” ברשימות הנובל והאוסקר” מחייך בתוכי מדמיין לעצמי ואומר: “ודאי כעת יודעים כבר הגויים את משקלנו הסגולי בקהילה האנושית ובעל כורחם יודו שעם בחירה אנו”. חשבתי מה הוא שורשו של מנהגי זה ומצאתי לו שתי סיבות הפוכות ומשלימות זו לזו. האחת נעוצה בידיעה פנימית שסגולת ישראל היא אכן גורלנו ואם כן למי ראוי יותר מאיתנו להצטיין בין היתר גם ב”שבעים חוכמות”. והסיבה השניה ידה תקיפה ב”צוק העיתים” בעת התערפלות ידיעת סגולתנו. ואכן בתוכנו פנימה אין לנו ספק שלגדולה נוצרנו ודי לנו בידיעה זו לבדה שנרגיש ונאמין כי כל העולם כדאי הוא לנו: “הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב” ואדיר חפצנו להשפיע מטובנו לכלל האנושות. וראוי היה שיכירו וידעו כל הגויים מה נשגב אושרם בהיות אומה כזו בתוכם שהיא כ”לב באיברים”. אבל מאידך מצב הגלות ועוונות ישראל גרמו שלא יוודע אושר זה בפשטות – כבימי שיא מלכותו של שלמה המלך שיצא שִמְעוֹ למרחוק ונהרו לירושלים גויים רבים להתבשם מקודשי האומה – אבל הגלות גרמה ש”שפחה תִירש”” תַקל” תחרף” תגדף ותרדוף “גבִירְתה” ו”בן המלך ובן השפחה נתחלפו”. אך לא יוכל מצב זה להתמיד. וכל אימת שהם אומרים “פן נפרוץ” “רוח הקודש” צוֹוַחת לעומתם ואומרת: “כן נפרוץ”. ועל אפם ועל חמתם: מתוכנו כלכלנים” מתוכנו פיזיקאים” רופאים” כימאים” סופרים… ושוחרי שלום… וטענות הגויים מסתתמות כי “המוּחַש לא יוּכּחַש” ובעל כורחם יִזְכּרוּ שמנו לטובה ברשימת פרסי היוקרה שלהם. כ-202 זוכי פרסי נובל ואוסקר ממוצא יהודי שהם כ-22.2 אחוזים מתוך ס”כ 908 פרסים שחולקו עד עתה ואף שמספרם של היהודים עומד על אחוז נמוך ביותר מכלל אוכלוסיית העולם” נמצא שכמות מקבלי פרסי נובל ואוסקר ממוצא יהודי הוא גדול פי מאה מהממוצע הבינלאומי..
אבל מצבנו המשונה בין האומות גורם שבן ישראל יישא עיניו לראות האם גם הפעם יעלה שמו לטובה ברשימת פרסי הנובל והאוסקר אות להוקרתם אותנו. אך יום יבוא” ושחרו כבר הפציע” ולא נישא עוד עינינו ל”סימנים” חיצוניים אלה של יוקרה פופוליסטית של פרסי נובל ואוסקר אלא נתבשם מאוצרותינו הפנימיים המושגים לנו ב”טביעת עין” שאין צורך עִמה לשום הוכחה או הסכמה חיצונית. אבל עד אז יחמיא לנו עד מאד זיכרונם של תנובת הפרסים “עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים”. (בראשית מט י).
