פרשה ונפש בחבלי משיח
לגבי קרבן סולת המנחה אומרת התורה: “מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ” “
מצד שני – “לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם” .
לגבי סוגיית המנחות בכלל” בשונה מפר וכבש” ואפילו מעוף” הסולת מלמדת שיש חידוש גדול בכל הבנת הקרבנות. אומרת הגמרא במנחות: “אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים” . ברור שעבודת הקורבנות במקדש דורשת מאתנו את המקסימום” את ההידור המלא. אבל הקב”ה בוחן כליות ולב” וגם אם אין באפשרות האדם אלא להביא סולת” מעלה עליו הכתוב כאילו נתן ברמת ההידור הגדולה ביותר.
אנו פוגשים סוגיה זו גם בפסח” כאשר מצד אחד “מצות תאכל” ומצד שני “לא תאפה חמץ”. פוגשים ‘עשה טוב'” פוגשים את רצון התורה שנאכל מצות” נאכל פַּשטוּת” נאכל לחם של אמונה ” לחם של ענווה” לחם של גאולה ולא פחות מכך” לחם של עינוי שמזכיר לנו מאיפה באנו.
ומצד שני” התורה רוצה שבנפש שלנו לא יהיה חמץ” לא יהיה שעבוד לניפוח” לשמרים” למלאכותיות. את זה פוגשים במנחה. אולי גם מפני שהמנחה מלמדת שיכוון אדם לבו לשמים” וממילא – “אחד המרבה ואחד הממעיט…”. וכך ממילא” אין לתת לשיקולים של כבוד” עושר” והישגים כאלה ואחרים” אפשרות לכבוש אותנו ולחלק את המציאות לטובים יותר וטובים פחות. נכנסים לשבת” כולנו בני איש אחד אנחנו” אל אחד לכולנו” עם ישראל חי על גווניו” אחד המרבה ואחד הממעיט.
יכול להיות שזוהי סיבת ההדגשה” שתיאכל במקום קדוש” “בחצר אוהל מועד יאכלוה” . המגמה הגדולה של המשכן והמקדש היא לא רק קודש הקודשים” אמנם הכול מתחיל משם” אבל מגיע לחצרות” “שְׁתוּלִים בְּבֵית ד’ בְּחַצְרוֹת אֱ-לֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ” . בחצר ניכר בעצם אופי ההתנהלות של האדם” של החברה” האומה והמשפחה” בחצר” שהיא ביטוי למעבר מהמציאות הפנימית אל עולם המעשה” העולם הרחב. הגדולה מתבטאת בכך שאנחנו לא נשארים בעולם מופשט” לא נשארים במדבר” לא נשארים בקודש שמנותק מהמציאות. אנו הולכים להיכנס לעולם המעשה” הולכים להיכנס לנס שנמצא בתוך הטבע.
