ישראלי יספר לכל העולם על הנס האישי שלו: איך הפיגוע אירע בדיוק בקו האוטובוס שבו הוא נהג לנסוע מידי יום רק לפני שלוש שנים”.
הרי כבר חלפו להן שלוש שנים מאז פסקה נסיעתו בקו זה ולמה לא יתלה הצלתו ביד המקרה ובסיבה טבעית ומובנת זו? מהו אם כן גודל הפליאה והודאת הנס על העדרותו מנסיעה בזו הפעם הגורלית בעת הפיגוע רחמנא ליצלן?
בעומק העניין ראוי לתלות זאת בבהירות אמונתם של ישראל שאינה מניחתם לתלות שום דבר ביד המקרה” עד שגם את כל פרטי המאורעות הנפרדים והנבדלים זה מזה הבדלת זמן כביר עד שלא יראה לעין הרואה כל קשר ביניהם – האמונה התמה תרכיבם זה בזה ותחשוף בהם כוונת מכוון ומכנה משותף” ותַראה איך יד ה’ בכול היא ממשמשת בהשגחה פרטית מדוקדקת דק מן הדק ושלוש שנות הפסק אלה כרגע יחשבו בעיני בן ישראלי המאמין בגודל אהבת ה’ את בניו. ובאהבתו את ה’ יהיו בעיניו כימים אחדים ממש וממילא כאילו הוא זה שניצל מן ההפכה ממש עתה” ולא יניח מקום בהכרתו ליד המקרה לתלות הדברים בסיבת טבע חליפת הזמנים אלא יכיר ויודה שהרצון האלוקי שוזר את כל הרגעים כולם לכלל מסכת אחת” כחוט החורז את הפנינים הנפרדות לבל ידח מהן נידח – “בעבור זה עשה ה לי בצאתי ממצרים” – ולמדו מזה שחייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” .מה שאין כן הגויים” הם בנפשיותם מונחים תחת הטבע ולא יחזו זיווה המבהיק של ההשגחה” וממילא אצלם כל רגע נתוק ממשנהו כחלקיקי אפר שאינם מתגבלים זה בזה וממילא לא יוכלו לראותם כמסכת אוֹרִית אחת שלמה שחתומה בחותם הצדק והטוב האלוקי. אצלם לא תתעורר פליאת ההודאה והרגשת הנס בנסיבות כאלה וכל מה שיוכלו לתלות ביד המקרה יתלו כי לדידם העולם נעזב לידו הגסה של המקרה ואין הצדקה והגיון לחפש יחס וזיקה השגחית בין מאורעות נבדלי זמן ומקום “כל גויים שכחי אלוקים” (תהלים ט יח).