ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויצא
פרשה נוכחית: וישלח
פרשה הבאה: וישב
 


איך להנציח אדם שנפטר?

הרב ליאור אנגלמן

כל מנהל עמותה או ישיבה יעידו על התופעה - קל לגייס תרומות ליעד פיזי-מוחשי, והרבה יותר קשה לגייס תרומות לפעילות עצמה. ישיבה תצליח להרים קמפיין גיוס המונים לבית מדרש ואפילו לשיפוץ חדר בפנימייה ותתקשה לממן את המשכורות ושיעורי התורה. עמותה תצליח לרכוש ציוד לעילוי נשמת אדם, חדר פעילות, או מבנה לעמותה, אבל תאבק על הקיום היומיומי. בית כנסת ישיג בקלות תרומה לכתיבת ספר תורה עשירי להיכל, שמי יודע אם יתמזל מזלו שיקראו בו בין שמחת תורה אחד למשנהו, אבל תרומות לשיעורי נוער ילדים ומבוגרים, זה כבר עניין קשה יותר.
התוצאה המשונה לפעמים היא של בתי כנסת רבי רושם ומעוטי פעילות, מבנים יפים של עמותות שבתוכם מתנהלת מלחמת קיום יום-יומית ומתקשות לתת לפונים לעזרתם את הדבר האמתי.
מדוע זה כך? מפני שכשתורמים מבקשים להנציח קרוב משפחתם, יש להם תחושה מובנת שחפץ ממשי הנושא את שם הנפטר, יהיו אלה ספר, מנורה או חדר - יש לו נוכחות ונצחיות, ואילו שיעור תורה או פעילות הם דברים מופשטים וחולפים שאין להם קיום.
לי נדמה שזה כמעט להיפך, שכל הנצחה שתלויה בחפץ מוחשי יש בה מן הזמניות, הרי סופו של כל חומר להתבלות ולהיעלם. ותפקידה של הנצחה, ממש כשמה היא ליצור נצחיות. דווקא לימוד תורה ומעשי חסד שאי אפשר למשש בידיים, נצחיים יותר מכל חומר אחר.
בתום בניית המשכן מונה התורה את משקלי הכסף והזהב שהושקעו בו. "כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקדש: וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקדש".
הספורנו מציין שהזהב והכסף שהושקעו במשכן קטנים משמעותית מאלה ששימשו בבתי המקדש, ובכל זאת בתי המקדש נפלו ביד אויב והתכלו ואילו המשכן עשה את תפקידו עד תום. זה נעוץ לדבריו בעובדה שהכול נעשה כאן על ידי כל עם ישראל בהנהגת אנשים צדיקים, בלי עזרה מחירם מלך צור ובלי חסות של כורש מלך פרס. החומר של המשכן דל אבל הרוח מנשבת בקדושה, וזהו המתכון לנצחיות והנצחה.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: