ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויצא
פרשה נוכחית: וישלח
פרשה הבאה: וישב
 


"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

הרב אלישע וישליצקי

פרשה ונפש בחבלי משיח
שיחות הרב אלישע וישליצקי שליט"א לפרשת השבוע
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
שיחה לפרשת תרומה


ויקחו לי תרומה
הנה אנחנו באים בתחילת חודש אדר, בשבת תרומה, לקרוא את הפסוקים הבאים:
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי "
בשפה שלנו למילה 'לי' יש משמעויות מסוימות, במיוחד בדור הזה של חבלי משיח. אבל ברמה המהותית, בשפה המקראית, המחדשת את המילים, המלמדת מהי כוונת המילה הזאת בעומק, אומר רש"י : "לי - לשמי". וכך בעוד פסוקים בהמשך . כל מה שמתרחש במשכן ולאחר מכן במקדש, צריך להיות לשמו של הקדוש ברוך הוא .
אולי הבסיס לזה מתבאר בצורך התורה לכפול את המילים "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" ככתוב שוב בסוף הפסוק: "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". אולי זה בא להדגיש בין היתר את המילים "יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". מיהו האיש אשר ידבנו לבו? אומר רש"י: "לשון נדבה והוא לשון רצון טוב" . ממה נובע הרצון הטוב? מכך שהאדם יבין שהמילים "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" פירושן הוא "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". התרומה היא תרומה של ה', ובני אדם מבצעים את החזרת התרומה אל ה'. זה הבדל עצום; השאלה היא האם אני חושב שאני נותן, שיש לי, שבשר ודם מחדש את התרומה או שהאדם מבין שהוא כלי לבטא שהכול בעצם שייך להקב"ה.
יש הבדל גדול אם אדם חושב שהוא מפריש תרומה, ובזה הוא יוצא ידי חובה או שהמעשה הזה ונדבת הלב, כמו שאמר לנו רש"י 'רצון טוב', הם בעצם ביטוי לכך שכל הכסף שלו נועד לשרת את הקב"ה, לשרת את הגאולה, לשרת את עם ישראל. זה הבדל גדול. אולי בדברי הירושלמי זה בולט יותר; 'כספם של ישראל'. ואז הפסוק הזה אומר לנו שהרצון הטוב של ישראל נובע מענווה, נובע מהכרת ערכנו, מהבנה שזאת בעצם תרומה אלוקית.
זאת גם אחת הסיבות לכך שהפסוק הבא אומר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם ". המקדש בנוי מנדבת הלב, מהרצון הטוב, מענווה, מהחיבור אל האומה, מהחיבור אל כנסת ישראל. ואז מתגלה שהמקדש הוא בעצם "ושכנתי בתוכם".

ושכנתי בתוך בני ישראל
אחת הכותרות של ימי הבית השני, נמצאת פסוק בחגי: "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת ". אחד השלבים שבו אנחנו מבינים את זה מתרחש ארבע מאות ושמונים שנה לאחר יציאת מצרים:
"וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה' ".
יכול היה הפסוק בהפטרה לציין את הזמן שעבר ממתן תורה, ויהיה ברור ממילא שיציאת מצרים כלולה במתן תורה. אבל ה"ושכנתי בתוכם" לא התחיל ממעמד הר סיני אלא מיציאת מצרים. ואם המקדש הוא אחד הענפים הבולטים של "ושכנתי בתוכם" אז הפסוק מחזיר אותנו לנקודת המוצא, "כי לי בני ישראל", השייכות שלנו לכנסת ישראל, לשכינה, לרצון הבורא, היא בעצם השורש שנבנה ביציאת מצרים.
טבעי אפוא שהפסוק האחרון בהפטרה הוא: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל "
זהו גם פסוק של הבטחה, גם פסוק של תקווה אבל גם פסוק של תביעה; אם תלכו בחוקותי ואת משפטי תעשו ושמרתם את כל מצוותי, אשכון בתוככם, התביעה לא סותרת את התקווה. האמון הגדול שלנו בכוחות שהקב"ה נטע בתוכנו לא סותר את החובה שמוטלת עלינו להוציא את הכוחות האלה אל הפועל.
תחילתו של חודש אדר בשבת מברכין שהייתה בשבת שעברה. כל אלה הם ציוני דרך. ציוני דרך עמוקים של עם שחוזר לארצו, חוזר ונבנה, צמא מאוד לבנות את קומות הנפש וגדלות הרוח, צמא מאוד למשכן ולמקדש שיהיו בעצם ביטוי של הנשמה הישראלית. ואולי משום כך, הגמרא במגילה , שעוסקת בסמיכות ברכות תפילת שמונה עשרה, אומרת שמתוך בניין ירושלים מגיעה מלכות בית דוד .
זה דורש הרבה הכרת הטוב ועין טובה, להודות להקב"ה על הנסים ועל הנפלאות שעושה אתנו בכל עת. מתוך כך גם לצפות, גם להתאמץ, גם לתרום וגם להתנדב לבניית הקומות הצומחות מתוך המדרגות הטבעיות של יציאת מצרים, המשכן במדבר, אל המקדש. לא בכדי המקדש הראשון נבנה בחודש אייר; חודש אייר מסוגל לישועות, וגם חודש אדר מסוגל לישועות. גם כל השמחה של פורים קשורה למקדש, אמנם מקדש שני אבל קשורה ל"ושכנתי בתוכם".
***
נשמח בחלקנו; מה יפה ירושתנו, מה נעים גורלנו. נודה להקב"ה ונתפלל להיות ראויים לשליחות הנאמנה שיטיל עלינו כפי הכוחות שנתן בתוכנו. שבת שלום וחודש טוב. יהי החודש הזה תחילה וראש לפדיון נפשנו.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: