ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: תולדות
פרשה נוכחית: ויצא
פרשה הבאה: וישלח
 


מחשבות אחרי לכתו של עמוס עוז

הרב ליאור אנגלמן



אקדים ואומר שלא הכרתי את עמוס עוז באופן אישי ואפילו את ספריו לא קראתי. אני מודע לדעותיו הרחוקות מאוד מעולמי, הן במישור הפוליטי והן בהיבט האמוני, ויודע שבעיני רבים בחברה הישראלית הוא נחשב אחד מגדולי הסופרים בעת הזאת. קראתי ושמעתי כמה וכמה דברים נרגשים שנכתבו עליו כסופר וכמורה לכתיבה ומבקש לשתף בכמה מחשבות.
-מיד לאחר פטירתו עסקה התקשורת בשאלה איך יתכן שספריו של סופר דגול שכמותו אינם נכללים עוד בחומר לבחינת הבגרות בספרות. התשובה היתה שהספרים שלו קשים לקריאה לנער בן דורנו, הם עמוקים ומורכבים וארוכים, ואף שהרבה לומדים מתקצירים, יהיה קשה להגיש תלמידים לבגרות על ספרו ולהצליח.
אני מניח רגע בצד את השאלה האם ראויים ספריו להילמד לבגרות, אני כאמור אינני יכול לשפוט זאת, אבל אני רוצה להתמקד בתשובה מפני שהתשובה הזאת היא ראי למגמה חינוכית הולכת ורווחת, ושווה להתבונן בראי הזה. המציאות מוכרת - העולם מְתקשר בווצאפ ואין לו סבלנות וקשב לקריאה ארוכה, השיח הולך ונעשה רדוד, והמגמה במערכת החינוך כבר שנים היא הורדת רף הציפיות מהתלמיד. במקום נאומים - המנהיגים 'מצייצים', וכאורך הציוץ, עומק הדעת. זו הרי לא שאלה שנוגעת לספרות, זו שאלה שנוגעת גם, אלף אלפי הבדלות, ללימוד תורה, ואולי באופן מיוחד ללימוד גמרא. בהרבה בתי ספר כבר לא מלמדים גמרא, החליפו אותה במבחן בתושב"ע. הרבה אנשים שלמדו פעם גמרא ועמלו עליה ויתרו, ואחרים לומדים עם פירוש שוטנשטיין, שבוודאי עשה מעשה גדול, אבל גם אפשר לנו לוותר על מאמץ וחשיבה. אולי אנחנו מוותרים לעצמנו ולילדינו יותר מדי. האם העובדה שיהודי ממוצע כבר לא פותח שו"תים כי זמין לו שו"ת אס אם אס באורך שורה, לא דורשת חישוב מחדש? קשה לראות תמונה גדולה כשמסתפקים במסרונים קצרים, קשה לרכוש אמונה גדולה כשמתרגלים להביט רק במבטים חטופים.
-יש לי מחלוקת גדולה מאוד עם חבריי הסופרים החילוניים, הם רואים ביצירה תכלית מצד עצמה, אידיאל. הם חווים את החופש ליצור כאוות נפשם כערך אנושי ראשון במעלה. אני סבור שהספרות, כמו שאר האומנויות הן כלי אדיר שבעזרתו אפשר לבטא דברים חשובים. זהו כלי שמאפשר למי שנחשף אליו להתבונן אחרת על דברים, להרגיש, להתוודע לרבדים עמוקים. אבל אחרי הכול זהו רק כלי, קנקן, שיפה ככל שיהיה, חשוב לתהות על מה שבתוכו. יש לי גם מחלוקת עם רבים בעולם הדתי שרואים באומנות דבר מיותר. בעיניי זה כלי עצום מלא כוח השפעה והתבוננות, והייתי שמח שחינוך ליצירה יהיה אחד מהאתגרים שלנו. נדמה לי שמדרש חז"ל על התאטראות של רומי שעתידים חכמי ישראל ללמד בהם תורה, כיוון לכך שמקומות התרבות יהפכו כלים לתורה. מכל מקום, כרגע העולם החילוני מטפח את הקנקן הזה לכדי שלמות, וכדאי ללמוד מהם איך יוצרים קנקנים, כדי שנוכל למזוג בהם תכנים שיקרים ללבנו. כרגע ישנה מציאות משונה, לפיה ציבור רחב שחפץ באמונה ומשתוקק לתרבות, בונה בבית המדרש את עולמו התודעתי, והולך לישון עם תרבות רחוקה מאוד מעולמו, בשל מחסור בקנקנים מבית מדרשו. אני פוגש היום יותר ויותר אנשים שיש להם תוכן עמוק להביע, והגיע הזמן להכין קנקנים. יש היום משוואה ברורה בקרב הציבור - סתם סופר הוא חילוני ואיש שמאל. סופר גדול הוא אולטרה שמאל. את המשוואה הזאת, נדמה לי, אפשר לשנות.
-התרגשתי לשמוע שבקיבוץ חולדה שבו גדל עמס עוז, זיהו את כישרון הכתיבה, ויומיים בשבוע כשחבריו הלכו לעבודה הוא שוחרר למלאכת הכתיבה. הוא מתאר איך ישבו לימינו ולשמאלו אנשים "יצרניים", שחרשו את האדמה, חלבו את הפרות, והוא, במשך חצי יום כתב שני משפטים שלמחרת מחק, ושוב כתב, אחרת, ושוב מחק חצי משפט... הסיפור הזה קסם לי. כמה נפלא שבקיבוץ שמקדש את העבודה, הבינו שמאחורי החומר הזה חייבים להקדיש זמן לרוח. גם הקיבוץ הבין כבר בראשית דרכו שיש אנשים שצריכה להיות "תורתם אומנותם". עכשיו רק נותר להתווכח על איזו תורה מדובר. הגמרא אומרת שעמי הארץ אומרים "מאי אהנו לן רבנן?" הרב קוק מסביר שעיקר טענתם כנגד "תלמידי חכמים שאינם יצרנים", כאלה שלומדים תורה עמוקה ולא בהכרח יכולים ללמד את הציבור, ודאי שלא לפסוק לו הלכות. אבל, מה שהיטיבו להבין בקיבוץ חולדה בדרכם שלהם, בוודאי נצטרך גם אנחנו להבין, לא הכול נמדד במבט יצרני, ותורה פועלת בעולם גם באופן מופשט וחשאי.
וכמה טוב לסיים מאמר כזה בדברי הנצח של הרב קוק בהקדמה לשיר השירים: "הספרות , ציורה וחיטובה עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים, המוטבעים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר עוד גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו".

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: